הטובים והטובות לשירות הציבורי

המחדל הנורא של 7 באוקטובר חשף לא רק את הקונספציה ההרסנית בממשלה ובמערכת הביטחון, אלא גם את ההרס השיטתי של השירות הציבורי. המגזר הציבורי שלנו חבול ופצוע לאחר שנים ארוכות של פירוק, ייבוש והעדפת נאמנות פוליטית על פני מקצועיות.

הקושי של משרדי הממשלה השונים להתעשת ולהגיב למחדל המחיש את מה שעיתונאים ובכירים בשירות הציבורי הזהירו ממנו במשך שנים: בממשלות נתניהו השונות המגזר הציבורי רוסק. אזרחים שהופקרו לגורלם מול מתקפת החמאס, הופקרו לגורלם שוב גם לאחריה. הצורך במגזר ציבורי איתן ואיכותי הפך בין רגע לברור, כמו גם המשמעויות הדרמטיות של מגזר ציבורי חלש ברגעי משבר.

לפני כמעט 30 שנה פרסם אורי אורבך מאמר שכותרתו "הטובים לתקשורת", שנועד לשכנע את טובי בניו של המגזר הציוני הדתי להגיע לעמדות מפתח בתקשורת הישראלית על מנת להשפיע עליה. בפרפראזה על דבריו של אורבך צריך לקרוא היום לכלל הציבור הישראלי – נשים וגברים, דתיים, חילונים ומסורתיים, ימנים, שמאלנים ומרכזניקים – אנו זקוקים להתגייסותכם. הטובים למגזר הציבורי.

כדי לדאוג שהמחדל של 7 באוקטובר לא ישוב על עצמו – לעולם לא עוד – ביום שלאחר המלחמה (ואם אפשר, גם קודם לכן) נצטרך לפעול בשני מישורים.

הראשון, ניקוי האורוות. יהיה עלינו לוודא שההנהגה הפוליטית, הצבאית והמודיעינית, שאחראית למחדל החמור ביותר שידעה המדינה, תתפטר. שתיתן את הדין על מחדליה בפני ועדת חקירה ממלכתית, שתהיה מוכרחה לקום לאחר המלחמה, ותיעלם לעד מהציבוריות הישראלית. זה כולל גם פירוק של כל המשרדים הממשלתיים המיותרים, שקמו לצרכי כבוד וכיבודים למלחכי ומלחכות הפינכה. נראה אילו תפקידים יוכלו להשיג לעצמם בעולם האמיתי, היכן שנדרשים כישורים אחרים מלבד נאמנות והתלהמות.

השני: התגייסות למגזר הציבורי. בוואקום שנוצר, בהיעדר מנהיגות ואחרי שנים של הזנחה מכוונת, חייבים להכניס רוח חדשה. המגזר הציבורי הוא הוא החיים עצמם: החל מהביטחון הפיזי, הבריאותי והנפשי, עבור בכלכלה, בחינוך, בתחבורה ובאיכות הסביבה, ועד לסוגיות האפורות ביותר – חיי היומיום. אם נרצה לשגשג כחברה – לשרוד כחברה – לא נוכל להמשיך לעמוד מנגד. האחריות מוטלת גם עלינו.

שינוי כיוון הרוח

בשבועות האחרונים נוכחנו לראות עד כמה האזרח הקטן התעלה ברגע האמת מעל למערכת הרקובה. בזמן שהמערכת טמנה ראשה בחול, היו אלה אזרחים שדאגו לצייד חיילים בציוד חסר, לשנע מילואימניקים ממקום למקום, לספק למפונים (פליטים בפועל) ביגוד בסיסי, להושיט יד, כתף, אוזן. ההתגייסות הציבורית מוסגרה כסיפור מעורר השראה, אך צריך להודות על האמת: אין זו אלא תעודת עניות למדינה שפשטה את הרגל. 

עם שוך הקרבות, הרוח הזו, של התגייסות ציבורית חסרת תקדים, תצטרך לנשוב לכיוון אחר. הטובות והטובים ביותר צריכים להתגייס למגזר הציבורי. ישנן עשרות תוכניות שהקימה ממשלת ישראל שנועדו להכשיר את משרתי הציבור של העתיד בתחומים השונים. אנחנו נצטרך אנשים טובים שיובילו את המשרדים האלו, במקום הדמויות הכושלות שמכהנות כעת – משרת ההסברה לשעבר גלית דיסטל-אטבריאן ועד לשר החינוך יואב קיש, מהשגריר באו"ם גלעד ארדן ועד מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי, משר המורשת עמיחי אליהו ועד לשר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר. מנציב שירות המדינה דניאל הרשקוביץ ועד למבקר המדינה מתניהו אנגלמן. משר האוצר בצלאל סמוטריץ' ועד לשר הכלכלה ניר ברקת.

שיקום המגזר הציבורי לא יהיה קל, הוא ייקח זמן וידרוש מאבקים קשים נגד המינויים הפוליטיים והסיאוב של נציבות שירות המדינה. אבל זה צו השעה. להתגייס למגזר הציבורי, כי אין לנו ארץ אחרת.