"יורים ממש עלינו ואנחנו מצלמים: את השטח, אחד את השני. לא מפסיקים לצלם"

ה-7 באוקטובר תפס את מדינת ישראל לא מוכנה. צה"ל הופתע. הממשלה הוכתה בהלם. על רקע זה בלטו מי שהגיבו: אנשי כיתות כוננות, יחידות מיוחדות ועוד. חלקם שילמו בחייהם. מי שגם הגיבה במהירה היתה העיתונות הישראלית. באולפנים הביאו בזמן אמת את הקולות מעוררי החלחלה מיישובי הדרום המותקפים, וכתבים וצלמים ירדו לשטח תחת אש. אחד מהם הוא יותם רונן, צלם האתר "וואלה". זהו סיפורו.

"ערב המלחמה נסעתי לקמפינג באזור לטרון", מספר רונן, בן 42, נשוי ואב לשניים מתל-אביב. "התעוררנו בשטח מוקדם בבוקר לקול אזעקות, צבע אדום וקולות ירי. חשבתי שזה הגיע מהבסיס הסמוך, אבל תוך רגע פתחנו טלפונים והבנו שזה לא המצב. קיפלנו את הציוד והתחלנו לנסוע. בשלב זה עדיין לא היה לי ברור מה קורה. בדרך כלל אני יוצא עם רכב של המערכת לשטח, הפעם, הבנתי שזה אירוע משמעותי ורציתי להגיע כמה שיותר מהר אז נשארתי עם הרכב הפרטי שלי ונסעתי לכיוון אשקלון, ראיתי שיש שם הרבה נפילות".

מה הבנת בשלב הזה?

"הבנתי שיורים עלינו טילים ומתרחשת מתקפה משמעותית. אני לא זוכר אם בשלב הזה כבר יצא הסרטון הראשון של החדירה, יתכן שכן ובכל מקרה כבר הייתי בדרך לאשקלון".

מה ראית בדרך?

"כשהגעתי לצומת כנות, בשעות הבוקר, ראיתי המון עשן. התלבטתי אם לעצור, עברתי וראיתי מפעל בוער, אבל לא היה לידו אף אחד, לא מכבי אש ולא כוחות רפואה, אולי ניידת משטרה אחת. צילמתי שם כמה דקות והמשכתי לאשקלון דרומה.

"בדרך היה מבול טילים שלא ראיתי בחיים. נסעתי מזירה לזירה, שלוש או ארבע זירות של נפילות, ואני רואה אנשים פצועים ומכוניות בוערות מפגיעות ישירות. כולם היו עסוקים במה שקורה דרומה משם, וכמעט שלא היו כוחות בשטח. וכל הזמן אנשים פצועים מסביב.

"בינתיים נפגשתי עם צלמים אחרים באחת הזירות, הם החליטו להישאר שם באשקלון ואני החלטתי לנסוע דרומה. כל אותו הזמן אני בקשר עם המערכת ושולח להם חומרים. בדרך כלל אני פותח לייב, שזו עמדת שידור ישיר, אבל בשלב מסוים החומרים היו מאוד קשים והחלטנו להפסיק ורק לשלוח חומרים בווידיאו לעריכה ולא שידור חי.

"לכל אורך הדרך, אני בקשר עם צלמים אחרים בשביל להתעדכן במצב. זה נוהל קבוע. אנחנו בודקים אם יש מידע אצל אנשים אחרים שלנו אין. הגיעו בינתיים דיווחים של צלמים שמנסים להיכנס לשדרות ומתקשים. אבל גדלתי באזור הזה, אני מכיר את הדרכים ואיך מנווטים בשטח בקלות. אז החלטתי להיכנס מכיוון נתיבות.

"המשכתי מערבה עד לכיוון צומת סעד, עד למחסום בחלק המערבי של נתיבות. עצרתי במחסום ואני רואה שני צוותי תקשורת, כוחות ביטחון וצוותי רפואה. על הרצפה גופות מכוסות, כנראה שמישהו הביא אותן לשם. שאלתי למה לא מפנים אותן, אמרו לי שאין מי שיפנה. וכל הזמן דוהרים אמבולנסים מסביבנו, שמגיעים מכיוון מערב".

ולא חשבת לנסוע הביתה?

"לא. החלטתי שאני ממשיך לשדרות. חזרתי מזרחה עד צומת נתיבות, והמשכתי צפונה לכיוון שדרות. לפני מושב יכיני, מעט דרומית משם, אני פתאום רואה באמצע הכביש שני טנדרים לבנים של משטרה. הרכבים עומדים אחד מול השני, עם רווח קטן ביניהם באמצע הכביש. חשבתי שזה איזה סוג של מחסום משטרתי אז האטתי כדי לעבור בבטחה. ככל שהתקרבתי, אני מזהה שאין שם אף אחד ברכבים, אחד מהם מונע, אחד דומם ואין אנשים.

"יצאתי מהאוטו ורק אז אני שם לב שמסביב פזורות גופות. ארבעה, אולי חמישה אנשים מוטלים, מתים, צעירים. כבר לא היה איך לעזור להם. המשכתי קילומטר צפונה ולצד הדרך אני רואה עוד שתי מכוניות ולצידן בחור ובחורה מתים, הם לא היו מכוסים עדיין, ואחת המכוניות עוד היתה מונעת. גם להם כבר לא היה אפשר לעזור.

"אני עובר את מושב יכיני ומזהה טנדר ריק, עם מספר פלסטיני, ישר הבנתי שזה רכב מחבלים. לא רחוק משם, כמה מאות מטרים, אולי קילומטר, עוד מכונית בצד ושלושה גברים מתים, זרוקים באמצע הכביש".

מה אתה יודע בשלב הזה?

"בשלב הזה אני לא יודע עדיין כלום, לא שיש מחבלים בשטח ולא שהאירוע עדיין פעיל. קבעתי עם צלמים אחרים לא רחוק מתחנת המשטרה בשדרות, אולם ככל שהתקרבתי, לא היתה קליטה של טלפונים, לא יכולתי להוציא שיחה ולא סמס.

"המשכתי לאורך כביש הכניסה הדרומי של שדרות, מאזור התעשייה לכיוון מרכז העיר, ולאורך הדרך גופות על הרצפה, ספרתי לפחות שבע גופות, שתיים בתוך אוטו, אני חושב שעובדים זרים, ולא רחוק משם בחור זרוק ליד אופנוע, וליד תחנת אוטובוס מוטלים אנשים מבוגרים יותר. ראיתי גופות בחיי, אבל לא כל כך הרבה ובאותו זמן ומקום".

ואיזה דיווחים אתה מקבל?

"בשלב זה אמנם הטלפון היה מושבת, אבל אני שומע רדיו כל הזמן, מבין מה קורה, ועדיין הנחת היסוד שלי שהאירוע נגמר. הייתי תחת הרושם שהגעתי לאירוע שהסתיים.

"לקראת שעת אחר הצהריים אני מגיע לאזור המשטרה בשדרות, שם חברתי לכל הצלמים ממערכות ומקומות אחרים. התכנסנו 150 מטר מהתחנה, תוך שאנחנו שומעים את הקרב בתחנה. הפעם לא נתנו לנו להתקרב, אבל בפירוש שמענו שמתרחש שם משהו. זה לא היה ברור עד הסוף מה יש שם, אנחנו שומעים יריות אבל לא ברור מה קורה. היו דיווחים על קרב במשטרה, אבל לא היה ברור אם נגמר או לא.

"עמדנו שם פרק זמן של אולי שעה, עד שהחלטנו לחזור לכביש הגישה של שדרות. היינו בשלב הזה בסביבות שמונה צלמים וכתב אחד. אנחנו נוסעים לכיוון צומת שער הנגב, עוברים בין הזירות ומצלמים, בדרך רואים מכוניות משטרה שרופות והפוכות, לפחות עשרה רכבים, קרב שהסתיים לא מזמן. לא רחוק משם עמדו שוטרים, והאירוע נראה היה תחת שליטה.

"המשכנו דרומה לכביש שדרות נתיבות, עשינו פרסה במושב יכיני, על אותו הכביש צפונה שכבר עברתי בו. הגופות של הצעירים עדיין היו מוטלות לצד הדרך. עצרנו לא רחוק משם, כמה מכוניות של צלמים, לצלם את הזירה".

תתאר לי את המקום. 

"מדובר בכביש רחב, עם גדר בטון שמפרידה בין הנתיבים. העמדנו את הרכבים בשולי הדרך, ומאחורינו גבעה. וצילמתי בסביבות 20 דקות כשלפתע אנחנו שומעים יריות מאחורינו, ממש קרוב אלינו, בצרורות. הסתתרנו מאחורי הרכבים, בצד של הכביש, תוך שאנחנו מתחילים להבין שאנחנו המטרה.

"ירו עלינו בערך רבע שעה ולפי כמות הירי, היה שם יותר מאדם אחד. חלונות הרכבים החלו להישבר, שמענו את שריקות הכדורים ממש קרוב, והתלבטנו אם לרוץ לתוך הכביש ולעבור את גדר הבטון שמפרידה בין הנתיבים, או להישאר צמודים מתחת לאוטו.

"בנתיב הנגדי היתה תנועת רכבים מהירה, לא מעט כוחות ביטחון, אבל זמן רב אף אחד לא עצר, לא הבין מה קורה. אנחנו מנסים לסמן, מקווים שמישהו יעצור, שיעשה  משהו, אבל אף אחד לא קולט. ניסינו להתקשר למשטרה, אבל זה לא היה רלוונטי. בשלב הזה כמעט כולנו החלטנו שלא לזוז, להיות אחד עם השני, ולצלם".

בזמן הירי?

"יורים ממש עלינו ואנחנו מצלמים, את השטח, אחד את השני. לא מפסיקים לצלם. בסוף עצרה יחידה מיוחדת בצד השני של הכביש, בנתיב הנגדי, הם תפסו עמדות והגיבו בירי מאחורי גדר ההפרדה. לפתע השתרר שקט, חיכינו 5-6 דקות להיות בטוחים, ואז החלטנו יחד לרוץ מאחורי הבטון, לחכות שם ליתר ביטחון, מוגנים עם החיילים. חיכינו עוד עשרים דקות וכשהשטח היה נקי, חזרנו לרכבים.

"כשהגענו למכוניות גילינו שהם ניזוקו. רכב אחד הושבת לחלוטין, לרכב שלי נופצו השמשות, כניסות כדורים בדלת והיה פנצ'ר. עלינו כולנו לרכבים שיכולים היו לנסוע, נהגתי ממש על הג'ט והתרחקנו משם במהירות.

"כשעזבנו את שדרות כבר היה ערב. הגעתי למקום בטוח, החלפתי גלגל, ניסיתי לתקן מה שאפשר ונסעתי הביתה, לתל אביב. זו היתה חוויה דרמטית. התקשרתי לבת הזוג שלי להגיד שאני בסדר, שיצאתי מאזור סכנה, אבל לא ממש שיתפתי פרטים בשלב הזה".

שאלתי את רונן אם היה נוהג באותה דרך אם היה מבין את גודל ועוצמת האירוע באותו יום. הוא השיב בחיוב. "לא בטוח שהייתי נכנס כל כך עמוק, אבל בהחלט הייתי יוצא לצלם ונוסע לכיוון ההתרחשויות לכיוון דרום, אולי הייתי לוקח פחות סיכונים, אבל הייתי מגיע לשטח".

למה? אתה מסכן את החיים שלך.

"כי זו העבודה שלי, זה המקצוע שבחרתי, להביא לציבור את החדשות כשהן מתרחשות. כשהייתי צעיר יותר ובלי ילדים, יתכן שהייתי לוקח אפילו יותר סיכונים. אני כן מנהל את מידת הסיכון שאני לוקח. יצא לי לסקר לא מעט אירועים ביטחוניים. בדרך כלל יש כללי ביטחון שאם אני שומר עליהם, אני יחסית מוגן. הפעם הכללים השתנו ולא ידעתי, לא ידענו שיש כל כך הרבה מחבלים בשטח".

 זה בניגוד לאינסטינקט האנושי לרוץ לתוך אש.

"אלו האינסטינקטים של המקצוע. פחדתי, זה היה מפחיד, אבל זו לא היתה הפעם הראשונה שיורים לכיווני. מה שכן, זו היתה הפעם הראשונה שיורים עלי, באופן אישי. כבר הייתי בחיי במצבים של ירי וסכנה, זה בין הדרמטיים שבהם, ללא ספק".

ובמקביל, אתה מבין שהסיטואציה עלולה להפוך לאישית.

"לאורך כל היום אני מקבל דיווחים גם מהטלגרם ומחובר לערוצים מעזה. אני מתחיל לראות סרטונים של החטופים ולהבין באיזה אזורים זה התרחש. גדלתי לא רחוק משם, במושב שדה ניצן. הכביש הזה, שבו היו מאות הרוגים, הוא כביש שאני נוהג בו כל שבועיים עם הבנות שלי, זה הכביש בדרך להורים.

"תוך כדי עבודה, צילום של זירה אחרי זירה, בשעות הארוכות האלה, האישי מתערבב עם המקצועי. אני מתקשר לאבא שלי, כל חצי שעה, לבדוק שההורים שלי בסדר. בנס לא נכנסו מחבלים למושב. נכנסו לכל מיני מקומות מסביב, לא אליהם. רק למחרת הבנתי שחברים שלי נהרגו, חברים של ההורים שלי אינם, רק אז התחילו לצאת הסיפורים.

"היה ברור שזה אירוע שאנחנו לא מכירים, לא ראיתי דבר כזה, גופות ירויות של ישראלים על הכביש. בדרך כלל בכל המלחמות שסיקרתי מדובר היה בטילים, או באירוע בודד אלים במיוחד. לא משהו בסדר גודל כזה".