בתחבולות תעשה לך מלחמה

החיפזון של ראש הממשלה בנימין נתניהו להכריז על העימות הנוכחי כעל מלחמה, שעות בודדות לאחר תחילתו, מעלה שתי שאלות מרכזיות: האם אנחנו נמצאים במציאות המצריכה הכרזת מלחמה, ומה באה הכרזה כזו לשרת? להכרזה על מצב מלחמה נגזרות רבות, החל מזהותם של מי שצריכים להוביל את המדינה במצב כזה וכלה באופן שבו מצב המלחמה אמור להסתיים. ולכן, הפוליטיקה של הכרזת המלחמה חשובה ורצוי להבין אותה, והרבה לפני שש אחרי המלחמה.

ראשית, מבחינה אסטרטגית. בישראל ההשלכות האסטרטגיות של הכרזת מלחמה מוגבלות. ראשי ממשלה שונים ניהלו מערכות שונות באופנים שונים, שהוכתבו יותר מסגנון המנהיגות של אותו ראש ממשלה, ופחות ממידת המעורבות של המטבחון, פורום השבעה או הקבינט בתהליכי קבלת ההחלטות. היו גם מקרים שבהם הובילו ראשי ממשלה מהלכים בהיקף נרחב שלא הוגדרו כמלחמה בהכרזה רשמית. אפילו ברמה החוקית, לשון החוק מאפשרת לממשלה ולעומד בראשה מרחב תמרון. בשורה התחתונה, מי שרוצה יכול למוטט את שלטון החמאס עם הכרזה רשמית על מלחמה או בלעדיה.

מהזווית הישראלית, ה-7 באוקטובר הוא אירוע היסטורי בכל קנה מידה. בפסיכולוגיה של העם היהודי מדובר בשילוב של השואה ושל מלחמת יום כיפור, עם אלמנטים חזקים של ארגון דעא"ש. אבל האם זו מלחמה?

המציאות שבה מאות בני ובנות ערובה מוחזקים בשבי החמאס היא טריטוריה לא מוכרת, מדינית או צבאית

מי שמכריז על מלחמה הם פוליטיקאים. לכן, חשוב לבחון את ההיבטים הפוליטיים של ההכרזה. הדבר חשוב לאור השאלות הגורליות העומדות על הפרק. וגם לאור העובדה שבמהלך המשבר הנוכחי הפוליטיקה לא נרדמת לרגע.

המציאות שבה מאות בני ובנות ערובה מוחזקים בשבי החמאס היא טריטוריה לא מוכרת, מדינית או צבאית. ברמה המדינית, גם עם מקרה גלעד שליט התקשתה מדינת ישראל להתמודד. הסיום המיוחל של השבי הגיע בקונסטלציה שהייתה נוחה לנתניהו מבחינה פוליטית. במחיר של שחרור 1,027 אסירים, שחרור שליט איפשר את הסרת הסוגיה של מחאת יוקר המחיה מסדר היום הציבורי.

לא נכון לומר שהבעיה היום היא שאין 250 אלף אסירים לשחרר, כי לא מדובר פשוט בהכפלה של הבעיה פי 200 או פי 250 בהתאם למספר החטופים. שינוי דרמטי כזה מבחינה כמותית הופך לשינוי איכותי. ולכן, גם לא מדויק שמדינת ישראל התמודדה עם סוגיות שבויים, רק שלא בסדרי הגודל הנוכחיים.

בסדרי הגודל הנוכחיים שלה בעיית שחרור החטופים הופכת לבעיה מסוג אחר, שאיתה אין למדינה בשלב זה את הכלים להתמודדות. אפילו בהיבט הפסיכולוגי הבסיסי, הבטן הרכה של החברה הישראלית חשופה, מה שמאיים על המרכיב הבסיסי ביותר בביטחון הלאומי – הלכידות והחוסן של החברה הישראלית.

גם מבחינה מבצעית מדובר במציאות שקשה לתרגם לתוכה בצורה אפקטיבית את תורות הלחימה של צה"ל. לא מדובר בשחרור בפעולה צבאית בסגנון נחשון וקסמן, בטח לא בהתחשב במספר בני הערובה. בנוסף, מולנו לא עומד צבא, לפחות בחזית הדרומית. למעשה, אפילו מדינה לא עומדת מולנו באופן ישיר. ולכן, לא ברור שמדובר במלחמה.

אז מה היו השיקולים להכריז מלחמה? ועד כמה הם פוליטיים? התשובות רלוונטיות בשתי רמות: ברמת הפוליטיקה הפנימית וברמה הבינלאומית. ברמה הפנימית, הכרזת המלחמה מאפשרת לנתניהו להשתיק את הביקורת מבית. הרעיון של איחוד שורות ושל "שקט יורים" מקטין את הסיכוי לביקורת אפקטיבית ונותן לממשלה שקט ומרחב תמרון. רק לנתניהו יש, לכאורה, את הניסיון הדרוש להביא את המלחמה לכלל סיום מוצלח. ולכן, לשיטתו, אסור להפריע לו. בזירה הפנימית, הכרזת מלחמה נותנת לנתניהו שקט. זה מצב נוח במיוחד למי שמפחד מביקורת רושפת על תפקודו ומדרישות מכל עבר להתפטרותו המיידית.

במצב הנוכחי, לא רק תמונת הסיום מטושטשת, אפילו תמונת הפתיחה של המלחמה עמומה

ההקשר הבינלאומי בא לידי ביטוי בביקורו של הנשיא ביידן בישראל במהלך השבוע. ביידן בא עם דף המסרים של מדיניות החוץ האמריקאית. הנשיא כבר אומר שהוא רוצה למצוא פתרון דיפלומטי למשבר הנוכחי, תוך שהוא שומר על זכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה.

ביידן הוא נשיא פרגמטי וחדור מטרה בנושאים הקרובים לליבו. כבר עלה בידו להשיג מטרות בשלל תחומים שהיו מרכזיים לסדר היום שלו. והדבר נכון גם במדיניות החוץ. ביידן הגיע כאב נדיב, אבל עם דרישות. התמיכה שלו בזכותה של ישראל להגן על עצמה הייתה חד משמעית, אבל נאמרה בנשימה אחת עם הציפייה לנהוג על פי החוק הבינלאומי. וכמובן שקשה להתעלם מהעובדה שביידן מגיע לישראל אחרי חודשים של עבודה מאומצת על התקדמות בציר הסעודי.

ההוגה הצבאי הידוע קארל פון-קלאוזביץ קרא לשדה הקרב ממלכת אי הוודאות. אומה היוצאת למלחמה נכנסת למערכה עם הבנה ברורה של תמונת הפתיחה, אבל עם אי בהירות שאופפת את תמונת הסיום. עם יותר מ-200 בני ובנות ערובה בעזה, ויותר מ-1,400 הרוגים במעשי טבח נוראיים, המציאות הנוכחית בה נתונה מדינת ישראל היא טריטוריה לא מוכרת בתולדות האומה. במצב הנוכחי, לא רק תמונת הסיום מטושטשת, אפילו תמונת הפתיחה של המלחמה עמומה, ונראה כי התנאים האסטרטגיים לא עוברים את דרישות הסף לפתיחת מלחמה.

אם נשתמש באמרת כנף נוספת של קלאוזביץ, המלחמה היא אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. המטרה היא תמיד מדינית, והמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. קיימת האפשרות שביקורו של הנשיא ביידן וסדר היום המדיני העמוס שהוא הביא עימו ייתרו את הצורך בשימוש באותם אמצעים אחרים. השאיפה לנקמה, לשקט ברצועת עזה תוך מיטוט החמאס, ולהחזרת החטופים לא תיעלם. אבל בהתחשב בזה שהכרזת המלחמה הייתה רוויה בפוליטיקה, יכול להיות שהמסגור של מלחמה שבו נעשה עד כה שימוש יצטרך להשתנות.

המנהיגות הישראלית שמעוניינת להוביל את בנינו ובנותינו למלחמה, הכריזה על המלחמה בתוך קונסטלציה רוויה בשיקולים זרים. כמו כן, כבר בשלב הראשון נכשלה אותה מנהיגות בצורה טוטאלית מבחינה צבאית ומבחינת השליחות הלאומית שלשמה נבחרה. ההשלכות היו מחזות הזוועה של ה-7 באוקטובר והשבועיים שחלפו מאז. עד כה לא היה מדובר במלחמה אמיתית, אלא בהכרזה נגועה בשיקולים פוליטיים. להמשיך לשחק לידיו של נתניהו בהצטרפות למסגור של מלחמה, למרות שהרקע הפוליטי ברור כשמש, עשוי להיות בכיה לדורות.

כניסה למלחמה צריכה להיות מתוך תפיסה נקיה ובהירה של מצב העניינים. והיא צריכה לשרת מטרות מדיניות ברורות ביום שאחרי. בשני הקריטריונים האלה, המלחמה הנוכחית אינה עומדת. ולכן, היא עשויה להסתיים באסון נורא יותר אפילו ממה שעברנו עד כה.

כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. ונקמה הכי טעימה כשהיא מוגשת קרה. אלה עקרונות שצריכים להנחות את מקבלי ומקבלות ההחלטות בישראל. ולא שיקולים פוליטיים ציניים שבינם ובין ביטחון המדינה אין דבר וחצי דבר.

אודי זומר הוא עמית מחקר במכללת ג'ון ג'יי של האוניברסיטה של העיר ניו יורק ופרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ת"א