לפיד וגנץ – לאן אתם ממהרים?

מצב החירום בתחילת מגיפת הקורונה גרם לבני גנץ להיכנס לממשלה באופן שהתגלה כטעות פוליטית קשה. בסך הכול חלפו שלוש שנים. זה פרק זמן קצר מספיק כדי לזכור לפחות לקח אחד – גם בזמן חירום לא מתנהגים כאילו אין מחר. כי בסוף הוא מגיע. וכשהוא מגיע, מי שלא תכנן נכון משלם את המחיר. הצטרפות לממשלה שבה חברים אותו שר ביטחון ואותו ראש ממשלה שכיהנו ב-7 לאוקטובר יכולה כשלעצמה להיתפס כטעות. אבל בהנחה שאנחנו מעדיפים שאיזנקוט, לפיד וגנץ יהיו גם הם על ההגה, זה רעיון שאפשר לסבול. אבל רק במידה שהיום שאחרי המלחמה חשוב לא פחות מהמלחמה.

המו"מ הקואליציוני על ממשלת החירום מתנהל, יש שיגידו בעצלתיים ויש שיגידו מהר מדי. אבן המחלוקת המרכזית, לפחות לפי מה שמודלף לתקשורת, היא על מקומם של השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר בממשלה החדשה. הדרישה לסילוקם של השניים מתרככת מיום ליום. לראש הממשלה בנימין נתניהו ולליכוד יש סדר יום פוליטי בנוסף לסדר היום הלאומי הדחוף. הם לא מוכנים לוותר על שותפיהם הקואליציוניים. לא עכשיו ולא בעתיד הנראה לעין. ואפשר לומר שזה בסדר. הם פוליטיקאים, ולכן הם חושבים פוליטיקה. אבל אם זה המשחק שהם משחקים, חשוב שמי ששוקל להצטרף לממשלה יחשוב באותם מושגים.

הדרישה לגבי בן גביר וסמוטריץ' חשובה. אבל יש לפחות שלושה עניינים נוספים, שאם כבר משחקים פוליטיקה עכשיו, אז חשוב להכליל אותם בהסכם המתהווה. ראשית, חשוב שתהיה הגדרה ברורה של הנקודה שבה פג התוקף של ממשלת החירום. בשביל זה חשוב להגדיר מה המטרה של הכניסה לקואליציה ומה הנקודה שבה המטרה הזו מושגת. במילים אחרות, בהנחה שגנץ ולפיד מקדמים מהלך של כניסה לקואליציה בשל גודל השעה, צריך לדעת מתי ממשלת החירום באה אל קיצה. מן הסתם מדובר בסיומה של המלחמה, ולכן הסוף הזה צריך להיות מוגדר היטב.

להדיח את האחראים

סופה של ממשלת החירום קריטי, כיוון שהעניין השני עליו חשוב להתעקש הוא קביעה מראש של מועד הליכה לבחירות, ועיגון חוקי בלתי הפיך של אותו מועד בהסכם הקואליציוני. אם יש צורך, ניתן לדאוג לעיגון גם בעזרת חקיקה ייעודית, אולי אפילו כחוק יסוד. הכישלון הכלל מערכתי שהביא את ישראל אל אחת מנקודות השפל הנוראיות ביותר שידע העם היהודי מחייב, לכל הפחות, קבלה מחודשת של מנדט מהעם. גם בהנחה שסביר שהנורמה המינימלית של להניח את המפתחות אחרי כזה כישלון כבר לא מכובדת, הליכה לבחירות מחויבת ברמה פוליטית ומוסרית. בייחוד לאור המחיר האנושי והלאומי הבלתי נתפס של הימים האחרונים. המועד לבחירות צריך להיעשות על פי חוק ותוך שלושה חודשים מרגע סיום המלחמה. אם לא מבקשים מהציבור סליחה, אז על נבחרי ונבחרות הציבור לכל הפחות לבקש ממנו את חידוש המנדט.

ולבסוף, המרכיב השלישי של ההסכם צריך להיות משפטי. ההסכם צריך לבצר את מערכת המשפט, כך שמלבד ביטול מוחלט וגניזה בלתי הפיכה של הרפורמה המשפטית, הוא צריך לכלול גם הגדרה מפורטת של ועדת חקירה ממלכתית. האחראים על הכשלים והמחדלים שהובילו למציאות המזוויעה של אחרי ה-7 באוקטובר חייבים לתת את הדין. מלבד חברות וחברי הוועדה, סמכויותיה, ולוח הזמנים לכינונה ולפעילותה, יש עניין אחד שעליו אי אפשר להתפשר. לוועדת החקירה צריכה להיות יכולת להדיח מהחיים הציבוריים, ללא דרך חזרה, את מי שיימצאו אחראים, גם אם מדובר בנבחרי ציבור מכהנים.

קווי המחלוקת ברמה האזורית וברמה העולמית מתחדדים. הלוחות הגיאופוליטיים זזים, והמחנות מסתדרים ומתארגנים לקראת השלב הבא. שלב שיהיה מכריע בעתיד האזור, ובהתחשב במעורבות העמוקה של ארה"ב ורוסיה, אולי גם בעתיד העולם. הצבאות מתארגנים ונושאות המטוסים מתמקמות. כולם לוקחים את הזמן כדי להגיע לשלב הבא מוכנים. חשוב שגנץ ולפיד ינצלו את הפסקת הביניים הזו. יש להם את הלגיטימציה, ואת היתרון הפוליטי, כדי לא למהר. הם צריכים לקחת את הזמן ולתכנן את צעדיהם באופן שיבטיח את עתידה של מדינת ישראל כמדינה בטוחה, דמוקרטית ומשגשגת. זה חשוב יותר מהשאלה אם בן גביר או סמוטריץ' ימשיכו ללהג ליד שולחן הממשלה.

אודי זומר הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ת"א ועמית מחקר ב-John Jay College בניו יורק