רבנים במקום שופטים: כך הפכו בתי דין פרטיים לפוסקים במקרים פליליים

מוש גרוניך, משפטן יוצא החברה החרדית, גלל את פיד החדשות ונעצר על דיווח מטריד: שני רבנים אחים שמנהלים יחד ישיבה ירושלמית, מנצלים את מעמדם כדי לתקוף מינית תלמידים במשך שנים ובאופן סדרתי. מעבר לתקיפה עצמה, היה עוד משהו שהטריד את גרוניך. 

הכתב שדיווח על הפרשה, אהרן רבינוביץ מ"הארץ", ציין שלמעשה מדובר בחדשות ישנות. העדויות כבר צפו כמה שנים קודם לכן, ואילצו את צמד הרבנים להתחייב שיחדלו ממעשיהם. בתמורה הורשו לשמור על תפקידם בישיבה. אבל חרף ההתחייבות, התקיפות נמשכו – והעדויות המשיכו להיערם.

איך זה ייתכן? התשובה נעוצה במקור הסמכות שטיפל בתלונות: בתי דין חרדיים פרטיים. גופים בלתי רשמיים המתמחים בסגירת מחלוקות בתוך הקהילה. את תפקיד השופטים ממלאים רבנים שדנים בקייס על פי פרשנותם האישית לחוקי הדת ומה שהם תופסים כאינטרסים של הקהילה – בלי שקיפות ובלי פיקוח חיצוני.

במקור, בתי הדין הללו עסקו בעיקר במחלוקות הלכתיות וסכסוכים כספיים בין יהודים דתיים. אלא שבשנים האחרונות נחשפים יותר ויותר מקרים שבהם הובאו לפתחם מקרים פליליים ממש, כמו המקרה של צמד האחים מהישיבה הירושלמית – הרבנים יצחק ומשה טופיק. בית דין אחד כזה קיבל את התלונות והורה לאחים טופיק לחדול ממעשיהם. בית דין אחר, שאליו פנו האחים טופיק מיוזמתם, בחן את עדויות התלמידים, ואז דחה אותן ו"זיכה" את האחים.

המשותף לשני בתי הדין הללו הוא שהלכה למעשה שניהם השתיקו את המקרה ואִפשרו לאחים להמשיך במעשיהם. נדרש בית דין שלישי, שדן בעדויות רק כעבור שנתיים, כדי לפרסם אזהרה ברורה ופומבית. "יצחק ומשה טופיק מהווים סכנה חמורה לבחורים", התריע בית הדין, "המדובר בעשרות בחורים, במשך כמה וכמה שנים, שנפגעו מהם בצורה קשה בדברים חמורים שלא נוכל להעלות על הכתב, ואף בתקופה זו נמשכים המעשים החמורים". בהמשך נפתחה גם חקירה פלילית.

השתלשלות המקרים העלתה אצל מוש גרוניך תובנה: ייתכן שהמצב לא רק מקומם, אלא גם בלתי חוקי. ואכן, כך בדיוק התברר. בדיקה שערך גרוניך העלתה שבכל פעם שבית דין חרדי פרטי דן בתלונה על עבירות מין – הוא עובר על החוק.

ערכאות של גויים 

הוראות החוק ברורות: חוק העונשין אוסר על מוסדות פרטיים, בתי הדין למשל, לקיים הליכי שיפוט שבמרכזם מעשים שעולים לכדי עבירה פלילית. כשמקרה כזה מתגלגל אל פתח בית הדין, החוק מחייב את הרבנים ליידע את היועץ המשפטי לממשלה ולתת לו הזדמנות לבחון את הפרטים ולקבוע אם ניתן לדון בהם במסגרת הפרטית – או שהטיפול צריך לעבור לידי מערכת אכיפת החוק. במקרים שבהם הקורבנות הם קטינים או בני אדם המוגדרים חסרי ישע, החוק קשיח יותר ומחייב את כל המעורבים לדווח על כך למשטרה או לשירותי הרווחה.

גרוניך פנה ליועץ המשפטי לממשלה וביקש לברר האם התקבלה אצלו פנייה כזאת, במקרה של האחים טופיק ובכלל. "המצב שבו המקרה הושתק בחסות בית הדין, ומנהלי הישיבה המשיכו לכאורה לתקוף מינית נערים צעירים, הימם אותי", הוא אומר.

"אז גם התחלתי לתהות האם בבתי הדין יש אנשי מקצוע שיודעים כיצד לטפל בקורבנות תקיפה מינית מבלי להסב להם נזק נוסף – והאם לא הגיע הזמן להשתחרר מדרכי השטעטל ומהרצון להתבדל, ולהבין שהאחריות על בירור עבירות פליליות צריכה להיות של המדינה, או לפחות של פורומים שמאפשרים לה לפקח עליהם. ואם השינוי לא מגיע מלמטה, אולי הגיע הזמן לבקש שהוא יוטמע מלמעלה".

משרד היועץ המשפטי לממשלה העביר את הטיפול בפנייה לפרקליטות. מבדיקה שערכה הפרקליטות התברר שמעולם, ככל הידוע, לא התקבלה פנייה מקדימה מבית דין חרדי פרטי – ולפיכך מעולם גם לא ניתן לגוף כזה אישור לדון בעבירות פליליות, לרבות עבירות מין.

עבור גורמי מקצוע שמלווים את התופעה, המצב הזה מובן מאליו. עצם העיסוק של בתי הדין במעשים פליליים נובע מההסתייגות של חלקים גדולים בחברה החרדית מפנייה למשטרה. "על פי ההלכה הבסיסית, אם יש מחלוקת משפטית צריך לפעול לפי דין תורה ולא לפי הדין החילוני המדינתי, מה שנקרא בשפה ההלכתית 'ערכאות של גויים'", מסביר ד"ר שוקי פרידמן, מומחה לענייני דת ומדינה, רב, סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס.

"מאחר וברור שבתי המשפט המדינתיים פועלים לפי משפט חילוני, לפי ההלכה הלגיטימציה לפנות אליהם קיימת רק במקרי קצה. ובעצם אין לגיטימציה, יש איסור לפנות אליהם חוץ מבמקרים מיוחדים", אומר ד"ר פרידמן. "בפועל זה לא המצב, גם אנשים דתיים מתנהלים לפי החוק ופונים לבתי המשפט של המדינה, אבל זו נקודת המוצא הדתית".

היחס השלילי לערכאות המדינה לא מוסתר. גם רבנים שנושאים בתפקידים ממלכתיים מתבטאים על כך בגלוי. הרב הראשי יצחק יוסף למשל, בנאום שנשא בפני דיינים ב-2018, קבע שמערכת המשפט הישראלית גרועה אף יותר מ"ערכאות של גויים", והוסיף שיהודי ירא שמיים שפונה אליה משול לאדם ש"בועט בתורת אלוקים חיים".

תרבות של השתקה 

לעתים קרובות, עצם הפנייה לבית דין פרטי כרוכה בהתחייבות לא לגשת למשטרה. "יש מקרים כאלה, וזה לא חוקי", מבהירה שאנה אהרונסון, מנכ"לית מרכז הסיוע "מגן", שמלווה ומייעץ לנפגעים מהחברה החרדית. הארגון שבראשו עומדת אהרונסון טיפל, בין היתר, בפרשת יהודה משי-זהב ובמקרים של אנשי החינוך מלכה לייפר ואפרים טסלר, אביו של סגן השר יעקב טסלר, שהואשמו על ידי תלמידיהם בביצוע עבירות מין קשות. לייפר הורשעה לאחרונה בבית משפט אוסטרלי ונשלחה ל-15 שנות מאסר; חקירתו של טסלר עדיין מתנהלת.

"היה לנו מקרה עם אחד מבתי הדין החרדיים הידועים, שדן במקרה של בחור שנפגע על ידי אדם מאוד מפורסם בקהילה החרדית", מספרת אהרונסון. "בפסק הדין לא אסרו עליו במפורש לפנות למשטרה, אבל כתבו שאסור לו לפנות ל'גורמים אחרים'. אני שיחקתי אותה תמימה, ואמרתי לבית הדין: 'בטח לא התכוונתם למשטרה, ודאי התכוונתם שאסור לפנות לאנשים אחרים מהקהילה, או לתקשורת – כי אתם לא רשאים להורות לאדם לא לגשת למשטרה, זו עבירה פלילית'. מה הם יכלו להגיד? ובמקרה הזה המתלונן באמת החליט אחר כך לפנות למשטרה.

"מבחינה עקרונית, אנחנו במרכז הסיוע מתנגדים לכל מקרה שבו בתי הדין מטפלים במקרים פליליים ממש, שדורשים טיפול משטרתי – ובמיוחד כשהפוגע הוא אדם מסוכן, ולבתי הדין הרי אין סמכות לעצור אותו", מוסיפה אהרונסון. "ואז גם נוצרים עיוותים: למשל, לקבוע שלפוגע אסור להמשיך לעבוד במוסד מסוים, בתפקיד שהוא ניצל כדי לפגוע במתלונן או במתלוננת. התוצאה תהיה שהפוגע יהיה חופשי לעבור למוסד אחר, ולהמשיך שם במעשיו".

הנטייה של בתי הדין הפרטיים לסגור תלונות בהסדרי השתקה היא אחד המאפיינים הבולטים שלהם. פרסום פומבי של המעשים ייעשה בדרך כלל כמוצא אחרון, כשתוקף מפר את ההסדר ושב לפגוע. "זה תרחיש שלא שם במרכז את הנפגעים, אלא את הקהילה ואת האינטרס המיידי שלה", אומר ד"ר שוקי פרידמן. "משתיקים את זה בתוך הקהילה – בלי משטרה, בלי כלום – למרות שבמקרה כזה גוברת הסכנה שבטווח הרחוק יהיו עוד נפגעים".

"משתיקים את זה בתוך הקהילה – בלי משטרה, בלי כלום – למרות שבמקרה כזה גוברת הסכנה שבטווח הרחוק יהיו עוד נפגעים"

ד"ר שוקי פרידמן, רב ומומחה לענייני דת ומדינה

לעתים, אומרת שאנה אהרונסון, בית דין יטיל על התוקף לפצות נפגע או נפגעת – אבל יתנה את ההסדר בכך שעצם קיומו יישמר בסוד. "במקרים אחרים, עורך-הדין של הפוגע פונה ישירות לעורך הדין של הקורבן ואומר: 'אוקיי, אנחנו מוכנים לשלם חצי מיליון שקל – אם נסגור את זה בשקט'", היא מציינת.

לתרבות ההשתקה יש השלכות הרסניות. "רב יכול להגיד לי: 'זה נכון, יש פוגע בקהילה שלי – ואמרתי לו שאם הוא יסכים ללכת לטיפול, אני אמנע מלהזהיר את כל הקהילה'", ממשיכה אהרונסון. "ונניח שבמקרה אחר הרב אמר לנפגעת 'גשי למשטרה', והיא אמרה שהיא לא רוצה. זכותה. המשמעות היא שהרב צריך לקחת אחריות. מה יקרה בעוד שלוש שנים, כשיגיע אדם נוסף שנפגע בגלל האיש הזה – ויבין שאתה, הרב, כבר ידעת עליו ולא אמרת שום דבר? האחריות עליך. היו המון מקרים כאלה".

אהרונסון חולקת מקרה שאירע באחת הערים החרדיות. כמו בשאר המקרים שעליהם סיפרה בשיחה עמה, כמה מהפרטים הושמטו כדי להגן על פרטיות הקורבנות. "היה שם אדם שעבד במערכת הבריאות, דרך אחת מקופות החולים, והוא פגע מינית בילד שבא אליו לבדיקה רפואית. הילד סיפר לאמא שלו, הם הזמינו משטרה – והאיש נעצר. אחרי זה פנתה אלינו אשה וסיפרה שהאיש הזה פגע בה לפני כמעט שלושים שנה, כשהיתה נערה.

"בזמנו, היא פנתה לרב השכונה והוא אמר לה לא לעשות כלום כי התוקף הוא אדם טוב, והתלונה תזיק לו. כעבור שנים, אחרי שעצרו את האדם הזה, האשה היתה בהלם. וגם בטראומה, משום שאפשר היה אולי למנוע את הפגיעה בילד.

"היא סיפרה לי שאחרי שהמקרה החדש התפרסם, פנתה אליה משפחה שהאיש הזה פגע באחד מבניה שש שנים קודם לכן. המשפחה הזאת לקחה את הפוגע לבית דין פרטי. הם לא ביקשו כסף, רק ביקשו שיטפלו בו, למרות שבסוף הוחלט שהוא בכל זאת יפצה אותם בסכום מסוים. בשורה התחתונה אמרו לו 'נו נו נו' וש'אסור לפגוע', ושחשוב שהוא יעבור טיפול. הוא הלך לטיפול אולי פעמיים, ואז הפסיק. חייב להיות מישהו שעוקב אחרי הטיפול. אבל אין, והאדם הזה חזר לפגוע".

"רב השכונה אמר לנפגעת לא להתלונן כי התוקף אדם טוב. כעבור שנים עצרו אותו על פגיעה בילד. היא הייתה בטראומה, משום שהבינה שאפשר היה אולי למנוע את הפגיעה"

שאנה אהרונסון, מנכ"לית מרכז הסיוע "מגן

במקרים רבים, היא מציינת, בתי הדין יימנעו מלהזהיר את הציבור, מחשש שהתוקפים יגישו תביעות דיבה נגד הרבנים ששפטו אותם. "הרבנים מפחדים", היא אומרת. "מפחדים מתביעות, וגם מפחדים לקחת אחריות. הם אומרים לי: 'אני אהרוס לו ולמשפחה שלו את החיים, ואני לא מוכן לקחת על זה אחריות'.

"זה באמת מצב מורכב. גם לנו בעמותה. כשטיפלנו במקרה של יהודה משי-זהב, לקחתי כמה שעות כדי לשבת ולחשוב על זה שעבור המשפחה שלו, אני השטן. יש בזה משהו כבד, אבל בסופו של דבר אנחנו עושים את הדבר הנכון – ושמי שהרס את המשפחה שלו זה הוא, בעקבות המעשים שלו.

"היו כמה מקרים שבתי דין פנו אלינו וביקשו עזרה, ואני סירבתי. אמרתי שאני לא מוכנה לתת לעוד נפגעת לשבת מול בית הדין ולספר על כל מה שקרה לה, ושבית הדין ישתכנע שהיא צודקת ויקבע שהפוגע מסוכן ושצריך להזהיר את הציבור מפניו – אבל אזהרה כזאת לא תתפרסם בסוף, כי הם מפחדים מתביעת דיבה.

"מה שאנשים לא מבינים זה שלא לעשות כלום – זו גם סוג של פעולה. פעולה למען הפוגע. פעולה שתאפשר לו להמשיך במעשיו. וזה על הכתפיים של הרבנים שידעו, ולא עצרו את זה. אני כל פעם אומרת להם, אתם לא יכולים להגיד לאנשים חרדים שלפי ההלכה הם מחויבים לגשת לבית דין ולא למשטרה או לבית המשפט – ואז לא לטפל בתלונה, או לא לטפל בה כמו שצריך".

הפתרון שאימצו אהרונסון ומרכז "מגן" הוא לאסוף עדויות ומידע נוסף, לעתים בסיוע חוקרים פרטיים, ואז לפנות לעיתונות – שמוציאה לאור את הפרשה ויוצרת תגובת שרשרת.

בירור מסוג פרטץ'

המונח "בית דין" מתעתע. לבית דין חרדי בדרך כלל אין בניין קבע משלו. "זה לא פורמלי. יש כמה בתי דין שפועלים בחדר בבית מדרש, ולאחרים אין אפילו את זה", אומרת אהרונסון. ד"ר פרידמן, שחקר את התחום, מעריך שפועלים בארץ כמה עשרות בתי דין כאלה, אך יש מי שסבורים שישנם כמה מאות. המשותף לכולם הוא שהם אינם מפוקחים ולא פועלים לפי אמות מידה אחידות.

"לפעמים יושבים בהם שלושה אנשים, לפעמים רק אחד, ולכל פוסק יכולים להיות סטנדרטים שונים. וזה לגיטימי, כי ככה קובעת ההלכה. ולפעמים זה אפילו לא בית דין קבוע, אלא כל מיני הרכבים אד-הוקים או רב אחד שסומכים עליו, שעורך מין בירור פרטץ' כזה ופוסק מה שנראה לו. גם אם מדובר באדם הוגן וישר, הרבה פעמים בכלל אין לו כלים לטפל במקרים כאלה", אומר ד"ר פרידמן.

ראוי להדגיש: לא מדובר בבתי הדין הרבניים הרשמיים, אלו שפוסקים בענייני גירושין וגיור ופועלים מתוקף חוק. בעבר, בתי הדין הרבניים הרשמיים נהגו לפסוק גם בסכסוכים כספיים שהובאו בפניהם. פסק דין של בג"ץ מ-2006 אסר עליהם להמשיך בכך – וגרם למתדיינים לעבור בהמוניהם לבתי הדין הפרטיים, הבלתי מפוקחים.

ד"ר פרידמן מציין שגם בציונות הדתית יש בתי דין תורה, אך אלו בדרך כלל פועלים לפי נהלים קבועים, מפרסמים בפומבי את פסקי הדין שלהם ומגבילים את תחום עיסוקם לסכסוכים כספיים בהיקפים קטנים, למשל מחלוקות בין עובד ומעביד. בנוסף, הוא אומר, חלק מבעלי התפקידים בהם מחזיקים גם בהשכלה משפטית כללית.

"הקונסטרוקציה המשפטית שמאפשרת את פעילות בתי הדין היא חוק הבוררות, שקובע שאזרח יכול לפתור כל סכסוך כספי איך שהוא רוצה – כל עוד שני הצדדים מסמיכים בורר מוסכם שיפסוק ביניהם. אחר כך אפשר לקחת את פסק הבורר לבית משפט, וכך ניתן לאכוף אותו", הוא אומר.

"כל עוד הם פוסקים בסכסוכים כלכליים – הכל סבבה ומועיל, גם למדינה. זה מוריד עומס מבתי-המשפט, שהוא גם ככה מטורף. איפה מתחילות הבעיות? במקומות שבהם הפנייה לבתי הדין היא לא באמת וולונטרית. בתוך הקהילה החרדית יש מקרים שבהם ההתדיינות נכפית על הצד החלש. למשל, עובדות במערכת החינוך, שגם ככה לעתים קרובות מתעמרים בהן ומתייחסים אליהן בצורה מחפירה, ובחוזה העבודה שלהן – אם בכלל יש חוזה – כתוב שאם יתגלע סכסוך עבודה, הוא יטופל בבית דין רבני פרטי. ואין להן שום דרך לסרב לזה.

"למרות שעל הנייר ההתדיינות וולונטרית, על מי שמחליט לא להתייצב ניתן להטיל סנקציות. ומשום שהם חיים במשטר שבו הם תלויים בקהילה, הסנקציות יכולות להיות מאוד אפקטיביות. במקרה הקיצוני זה יגיע לכדי חרם ונידוי, וזה גזר דין מוות לאדם שהולך לבית כנסת והילדים שלו לומדים במוסדות של הקהילה. המצב הזה מונע, בין היתר, את האפשרות שהאנשים האלה ילכו עם המקרה שלהם לבית משפט של המדינה. 

"הרבה פעמים הרבנים מכריעים לפי הצדק והתורה. אבל לא כולם כאלה, ואין על המערכות הללו פיקוח אמיתי. הרבה פעמים חודרים אליהן גם אינטרסים אחרים. בשורה התחתונה, זה עולם שבו הדין יכול להיות מוכרע על-פי אינטרסים זרים, כשלמתדיינים אין באמת אפשרות לבחור".

חוסר הבנה של הסיטואציה

"כשזה מגיע לנושא של פגיעות מיניות, בגדול, עצם הנכונות של החברה החרדית לטפל בזה היא דבר חיובי", מעיר ד"ר פרידמן. "המצב לא מושלם, ויש עוולות, אבל לפני עשור זה היה נושא שבכלל לא מדברים עליו. כיום חלק ניכר מהמנהיגים החרדים מכירים בבעיה ומטפלים בה כשהם נדרשים לה – וברצינות סבירה. ועדיין, בהרבה מקרים יש לקהילה אינטרס לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים, בוודאי כשמדובר בתלונות על מנהיגים – רבנים או עסקנים – שחסים עליהם במישור האישי ולוקחים בחשבון שהפללה שלהם תפגע גם בשם הטוב של הקהילה".

שאנה אהרונסון מזכירה בהקשר זה את המקרה של חיים ולדר, סופר, מחנך ואיש תקשורת חרדי נערץ שהתגלה כתוקף סדרתי. מעשיו נחשפו ב-2021 בתחקיר שפִרסמו ב"הארץ" אהרן רבינוביץ ושירה אלק. כעבור חודש התאבד. "אדם כמו חיים ולדר, שהיתה לו כל כך הרבה סמכות והשפעה על הציבור החרדי – אני טענתי לגביו שאין אף רב חרדי שיכול לדון בו בלי משוא פנים", היא אומרת.

"במקרים של אנשים בכירים או מוכרים בקהילה קשה מאוד למצוא בית דין שיהיה ממש אובייקטיבי. זה כמעט לא אפשרי. למשל, המקרה של אפרים טסלר, שבנו הוא חבר כנסת מיהדות התורה. ראינו שאין בית דין חרדי שיכול לדון במקרה הזה בלי לקחת בחשבון איך ההכרעה תשפיע על האינטרסים הפוליטיים שלו. וזו גם הסיבה שהנפגע החליט במקרה הזה לגשת למשטרה".

למרות הביקורת הנוקבת על בתי הדין הפרטיים, אהרונסון לא שוללת את זכות הקיום שלהם. אחת הסיבות לכך היא אוזלת ידה של המשטרה וחוסר היכולת או הרצון של החוקרים להפנים את המורכבויות של החברה החרדית. "נתקלנו בלא מעט מקרים פליליים שבהם הלכנו למשטרה, אבל המשטרה או הפרקליטות מאוחר יותר סגרו את התיק. יש מצבים שבהם המערכת המשפטית והפלילית שלנו לא מספיק מבינה את הסיטואציות, או לא מוכנה לקחת אחריות על הטיפול בהן", היא אומרת.

"יצא לנו למשל לטפל במקרה של רב גדול ומוכר מירושלים שעוסק בהלכות נידה ומנצל את זה כדי להטריד נשים. הוא דורש מהן להתקשר אליו כשהן עומדות בחדר שלהן בעירום, לגעת בעצמן ולתאר לו את זה בטלפון. כל מיני דברים הזויים שגרמו לנשים טראומה רצינית מאוד – עם מניפולציות שגרמו להן לחשוב שהן חייבות לבצע מה שהוא אומר להן, ושאם הן לא יעשו את זה הן יקבלו עונש מהקדוש-ברוך-הוא.

"עד שהצלחנו לשכנע את הנשים האלה ללכת למשטרה – בפרקליטות סגרו את התיק. למה? כי הוא אף פעם לא נגע בהן, וכי כל הנשים לכאורה הסכימו. והרי לא מדובר בקטינות, אלא בנשים נשואות. בפרקליטות לא היו מסוגלים להבין את הסמכות שיש לרב כזה, ואת היכולת שלו להרוס את החיים של הנשים הללו, ואת החיים של הבעל והילדים שלהן, אם הן לא ישתפו פעולה. אחרי שסגרו את התיק לקחנו את המקרה לבית דין. אמרנו שאם מערכת אכיפת החוק לא מוכנה לטפל בזה – לפחות שהרבנים יטפלו".

הסטטוס קוו ישתנה?

הסטטוס קוו שהתהווה סביב בתי הדין החרדיים עשוי להשתנות. הטריגר הוא הפנייה של מוש גרוניך ליועץ המשפטי לממשלה. גרוניך שיגר את הפנייה שלו באוגוסט 2021 ונאלץ לחכות למענה במשך כמעט שנתיים. התשובה הגיעה רק אחרי שפנה לנציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, מנחם פינקלשטיין – שקיבל את התלונה ואילץ את הפרקליטות להגיב.

תגובת הפרקליטות העלתה שבמערכת אכיפת החוק מודעים לקושי המשפטי הכרוך בפעילותם של בתי הדין החרדיים, ושהגורמים הרלבנטיים מנסים לגבש מדיניות חדשה לטיפול בסוגיה. "לאחר בחינת הדברים בלשכתנו, קבלת התייחסויות מגורמים שונים בפרקליטות המדינה ומחוצה לה ובחינת פנייתך תוך השוואה למקרים דומים שהגיעו לפתחנו, הוחלט על קידום עבודת מטה בנושא במטרה לבחון אותו לעומקו על כלל היבטיו", נמסר לגרוניך ממשרדו של פרקליט המדינה עמית איסמן.

לפי המכתב, שעליו חתום עקיבא איזביצקי מלשכת פרקליט המדינה, עבודת המטה מצויה כיום ב"שלב מתקדם".

הפתרון שגרוניך מציע הוא להקים מקבילה חרדית ל"פורום תקנה" של הציונות הדתית, שפועל מאז 2003. "פורום תקנה" מורכב מרבנים, משפטנים ואנשי חינוך וטיפול. אנשיו מטפלים בתלונות על פגיעה מינית בתוך המגזר, אך דואגים ליידע את היועץ המשפטי לממשלה כנדרש בחוק. הם לא עוסקים במקרים שבהם הקורבנות הם קטינים, ומבהירים שאינם מוסמכים להעניש עברייני מין – אלא רק "להרחיק אותם מהאפשרות של פגיעה נוספת, ולהזהיר את אלה העלולים להיפגע מהם".

יהודית שילת, מייסדת "פורום תקנה", סיפרה בעבר על יוזמות דומות מהציבור החרדי – אך ציינה שהן לא התרוממו, בין היתר בגלל הצורך לשתף פעולה עם "גורמים חיצוניים".

המודל שמציע גרוניך מפקיע מהרבנים את הסמכות הבלעדית שממנה הם נהנים כיום. לדברי גרוניך, "פורום תקנה" חרדי יצטרך לכלול מלבד רבנים גם שורה של אנשי ונשות מקצוע – משפטנים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים – שיעברו הכשרה ייעודית. "כך תדע כל אם חרדית שהתלונות של בניה ובנותיה על תקיפות ומעשים אסורים מטופלות על ידי מומחים, באופן שלא עומד בניגוד לאמונותיה אך בד בבד מוודא שהתוקפים מורחקים מהחברה ומפוקחים לאורך שנים, כדי שלא יחזרו לסורם. לכל אורך התהליך תעמוד מעליהם החרב של העברת הטיפול בתלונות למשטרה", הוא אומר.

ד"ר שוקי פרידמן תומך ברעיון, אך הוא לא מאמין שניתן יהיה לכפות על בתי הדין החרדיים להחיל על עצמם פיקוח מטעם המדינה. "האינטרס שלהם כקהילה הוא לא לעשות את זה, כך שלא נראה לי שהנחיה של היועץ המשפטי לממשלה, שממילא לא מחייבת אותם פורמלית, תשנה את המצב. איך פותרים את זה? נניח, אם מחליטים להטיל חובת דיווח – וסנקציה פלילית שתוטל על מי שנמנע מכך".

בפרקליטות המדינה סירבו לנקוב בתאריך היעד לסיום עבודת המטה ובשמות הגורמים שלוקחים בה חלק. כמו כן סירבו לחלוק את מסקנות הביניים, ככל שישנן. בתגובה לפניית "שקוף" ו"המקום הכי חם בגיהנום" נמסר שמי שתכריע כיצד לפעול בתום הבדיקה תהיה גלי בהרב-מיארה, היועצת המשפטית לממשלה.

"בהתאם לאמור בחוק העונשין, גוף שמנהל הליך של שפיטה, אשר עלו בו חשדות לקיומן של עבירות פליליות, ואינו מוסר על כך הודעה ליועצת המשפטית לממשלה – לכאורה מבצע עבירה", מסרה בשם הפרקליטות דניאלה סמרי-חסון מאגף הדוברות במשרד המשפטים. "שאלת קיומם של הליכי שפיטה 'חיצוניים' למערכת השיפוטית הממלכתית היא מורכבת ומעלה סוגיות אתיות ומשפטיות. לסוגיות אלו השלכות נרחבות, ולפיכך הן דורשות בחינה מעמיקה ויסודית.

"בימים אלה מתקיימת עבודת מטה בהשתתפות גורמים בכירים בפרקליטות במטרה לגבש מדיניות סדורה בתחום בתי דין ומוסדות שפיטה פרטיים. עבודת המטה היא המשכה של עבודה יומיומית של הפרקליטות במשך שנים רבות. לכשתסתיים עבודת המטה, יועברו המסקנות לעיון והחלטת היועצת המשפטית לממשלה".