המדינה מסירה אחריות ומשאירה את גורל נחל צין בידי החברה שזיהמה אותו

לאורך 40 השנים האחרונות הפכו המעיינות צין ועקרבים, הנובעים בחלקו המזרחי של נחל צין, מנאות המדבר הגדולות והיפות בישראל, עם אוכלוסיית תמרי הבר הגדולים והמרהיבים בארץ, למלחה נטולת חיים. האשם בכך הוא מפעל רותם אמפרט נגב השייך לתאגיד כי"ל בבעלותו של איש העסקים עידן עופר. 

עצי התמר התייבשו ומתו, צמחיית המדבר הוחלפה באשלים וקנים הנפוצים במלחות, וכל מטייל העובר שם נחשף למים הצהובים "והריחניים" הנובעים במעיינות. ארבעה תובעים אמיצים התייצבו מול התאגיד הענק לפני כמה שנים והגישו תובענה ייצוגית בשם תושבי המדינה, מתוך רצון להביא את כיל לשלם על הזיהום המתמשך ובכך לפעול לשיקומו של הנחל. לאחרונה הצטרפה רשות הטבע והגנים לתובעים והתביעה עברה לתהליך גישור. איני יודע מה נידון בהליך היות ומוטל עליו חיסיון, אך אני חושש מאוד מנושא אחד במיוחד- מי ישקם את הנחל? מנסיוני במאבקי סביבה באזור ים המלח והערבה אני יודע שמדינת ישראל מעדיפה להסיר אחריות מעצמה ולתת למזהמים לשקם את הסביבה שבה הם פגעו. אני מוצא תפיסה זו כמעוותת לחלוטין וחושש מאוד שלא משנה מה יהיו תוצאות הגישור, כי"ל ימסמסו את כל תהליך השיקום.

על מנת להבהיר את חומרת העניין, אני מבקש אתכם לדמיין תרחיש שבו משטרת ישראל תפעיל את המאפיה כדי להילחם בפשיעה או שבו משרד האוצר מגייס מעלימי מס להוביל את המאבק בהון השחור. הצעה כזו תיחשב לא הגיונית ואפילו הזויה. עם זאת, מייאש לראות גישה דומה הננקטת בכל הנוגע להגנה על הסביבה בישראל. המשרד להגנת הסביבה מבקש להאציל את האחריות לשיקום מעיינות צין ועקרבים לתאגיד שזיהם אותם לאורך שנים, בטענה שאין למדינה את הכלים הדרושים לשיקום. מעבר לאבסורד המובנה בתפיסה של המשרד להגנת הסביבה, ישנן מספר סיבות מקצועיות מדוע יש להפקיד גורם חיצוני, בלתי תלוי בכי”ל, על מלאכת שיקום האזור.

ראשית, לרותם-אמפרט נגב בע"מ, חברה בת של כי”ל, עשויה להיות מוטיבציה פיננסית שלילית לשקם את מעיינות צין ועקרבים. בשל נוהלי חשבונאות, כל פיצוי שמשולם על ידי רותם נרשם כהוצאה בדוחותיהם הכספיים, המשפיע על הדוחות השנתיים שלהם. קיימת אפשרות שהוצאות כאלה נרשמו בדוחות קודמים כ"תביעות תלויות ועומדות". כדי למקסם את רווחיהם, ייתכן שרותם תטה למזער את סכום הפיצויים, תוך הסטת ההפרש לדיווחים עתידיים.

בנוסף, לכי”ל יש אינטרס להאריך את תהליך השיקום עד לקבלת החלטה לגבי היתר הכרייה בשדה בריר. באמצעות דחיית השיקום יכולה כי”ל לצמצם את הוצאותיה השוטפות עד לקבלת החלטה סופית. סיבה נוספת היא סתירה בגישת המשרד להגנת הסביבה לגבי עתידה של תעשיית הפוספטים. המשרד אינו מתנגד לשיקום בריכת פוספוגבס מס' 4 במישור רותם (סמוך למפעל רותם אמפרט), למרות הסכנה לאגן הניקוז של נחל אשלים, ולמרות ההתחייבות של כי”ל לבנות בריכה חדשה שאינה מסכנת את הנחל, בטענה לאי ודאות כלכלית ואפשרות לסגירת מפעלים במידה ולא תתאפשר להם הכרייה בשדה בריר. עם זאת, בהליך הגישור בעינות צין- עקרבים, מתכוון המשרד לסמוך על כי”ל, באמצעות חברת רותם, שתבצע הליך שיקום המתפרש על פני 20 שנה תוך סיכון אי-קיום המפעל באותה תקופה.

הפיקוח המוצע על תהליך השיקום, אם יתבצע על ידי כי”ל, הוא באמצעות כלים פיננסיים שמציעה חברת "ענבל" הנותנת שירות לחשכ"ל במשרד האוצר. פיקוח שכזה פשוט אינו מעשי. לא ניתן לשלוט ביעילות באמצעים כלכליים בלבד על המורכבות בתכנון ובעבודות ההנדסיות המעורבת בתהליך שכזה. מצב זה יוביל בהכרח לסכסוכים אינסופיים בין כי”ל, המשרד להגנת הסביבה וחברת ענבל, ולמעשה יעצור את מאמצי השיקום. אחריות הפיקוח על התהליך תהיה מוטלת על מחוז דרום של המשרד להגנת הסביבה, החסר את הכלים המקצועיים וכוח האדם הנדרשים לפיקוח אמיתי על תאגיד בסדר גודל של כי”ל (כפי שלמדנו במקרים רבים- נחל אשלים, בוקק, מפעלי ים המלח ועוד).

מכך יוצא שמעורבות רותם אמפרט נגב בשיקום היא אפשרית ורצויה אך ורק במעמד של קבלן מבצע. כלומר, התקציב לשיקום והאחריות לשיקום לא יהיו באחריותה. בנוסף, השטח הדורש שיקום מחולק לייעודי קרקע שונים, כל אחד באחריות גופים שונים. קשה לדמיין כיצד תוכל כי”ל להתנהל מול כל הגופים הללו, במיוחד כשחלק מהשטח הוא בשמורת טבע הפועלת באחריות רשות הטבע והגנים.

בעייה נוספת שעלולה להטיל בספק את היתכנות הצלחת השיקום היא אי ודאות סביב הפרמטרים שלפיהם יימדד השיקום. האם יש להתייחס רק לאיכות מי המעיינות או להביא בחשבון גם את המגוון הביולוגי של האזור כולו? נושא קריטי זה מחייב הקמת תוכנית ניטור ארוכת טווח להבטחת הצלחת מאמצי השיקום.

בנוסף, הליך השיקום ידרוש התקנה ותחזוקה של מערכות אלקטרו-מכניות כגון משאבות, קידוחים ונקזים, הצפויות לפעול לשנים רבות. חיוני לוודא האם העלויות הכרוכות בהקמה ותחזוקה של מערכות אלו משתקפות בצורה נאותה בסכום הפיצוי שיידרש מתאגיד כי”ל.

למדינת ישראל יש את הכלים והגופים הדרושים לשיקום השטח בכספים שיעמיד תאגיד כי”ל. רשויות הניקוז באזור כבר פועלות בנחלים ואגני ניקוז באזור על בסיס יום-יומי. בדומה לשיקום המוצלח של נחל קישון ונחל ציפורי בהנחיית רשויות הניקוז והנחלים, שיקום עין צין ועין עקרבים צריך להתבצע בהובלת רשות הניקוז המקומית. על מדינת ישראל, באמצעות המשרד להגנת הסביבה, לקחת אחריות על הנגב ולהפסיק לחשוש מהתמודדות עם התעשייה המזהמת באזור. אחריות זו מוטלת על המשרד, ומילויה חיוני לקיים את מחויבותם לאיכות הסביבה.

ד"ר עודד קינן הוא אקולוג ופעיל סביבתי בארגון "מדבר קיימא"