"גם אדם אחד יכול לעשות שינוי": כך הצליחו תושבי הערבה להוציא מיליונים מעידן עופר

כשאדם מין הישוב קם בבוקר ומחליט להילחם בתאגידים ובעלי הון, מתחילה להתחולל דרמה שיכולה לפרנס תסריטים רבים. המאבק הזה, כשהוא מצליח, יכול לגרום לנו להרגיש לרגע שהכול אפשרי. זהו בדיוק הסיפור של המאבק על הצלת נחל צין ונחל עקרבים שבערבה, מעין תרחיש האדם נגד המכונה, כשהמכונה הספציפית הזו – תאגיד כיל שבבעלות עידן עופר – מזהמת, רבת ממון ולא חוששת מבתי משפט ומלחמה ברשויות החוק. בדרך כלל בסיפורים האלה התושבים נותרים ללא כלום ומעטים הם המקרים שבהם האדם היחיד, או ארבעה אזרחים במקרה הזה, מנצח.  

"אני חוששת שאם נמסגר את זה כסיפור אופטימי, זה יסמן שסיימנו את המאבק", ממהרת להזהיר דורית אביהר, ממובילות המאבק המשפטי. "חשוב להגיד שלא סיימנו, תביעה ייצוגית זה הליך שלוקח הרבה מאוד שנים ואנחנו כרגע בזמן פציעות. לא נשאר הרבה זמן עד שנווה המדבר עליו אנחנו נלחמים בנחל צין, ימות".

אלא שלאביהר (40) ממושב חצבה שבערבה, יש דווקא המון סיבות להיות אופטימית. למעשה 2.7 מיליון כאלה. יחד עם שותפיה למאבק היא הצליחה לאחרונה לחלץ מתאגיד הענק כיל, מימון לשנה לשיקום הנחלים המדבריים עין צין ועין עקרבים, שמפעל הפוספטים "צין" חירב. ואם לא די בזה, לאחרונה התבשרו שרשות הטבע והגנים מצטרפת במעמד של תובעת להליך הגישור בבקשה לתביעה נגד כיל. המשמעות היא שהמדינה היא באופן רשמי צד בעניין.

"הצלחנו לגייס ציבורים גדולים סביבנו שלא היו שם בהתחלה, הצלחנו להגיע לתקשורת, לקהל רחב ברשתות החברתיות והצלחנו לגרום לכיל לשלם סכום ראשוני של 2.7 מיליון שקל", היא מונה את רשימת ההישגים, "אבל כמו שאמרתי, אנחנו עדיין נוקטים במשנה זהירות". 

אביהר לא נלחמת לבד – היא אחת מארבעה אזרחים שאיחדו כוחות ויצאו למאבק משפטי שמטרתו לדרוש מכיל לקחת אחריות על הזיהום שהמפעל גרם לו. לשם כך, הם הגישו בקשה לתביעה ייצוגית, אלא שעד שזו תאושר ויחל הדיון, עלה חשש כבד שלא תישאר שמורה להציל. הם פנו לבית המשפט, הגישו סעד זמני – דרישה להצלת חירום של מה שנותר מנווה המדבר – ובחודש שעבר הם התבשרו שהצליחו. 

"השגנו צו חירום להצלת העצים", סיפרה בהתרגשות. "רשות הטבע והגנים נכנסה תחת האלונקה, הפקחים עושים עבודה מדהימה והתחילו להשקות את עצי התמר ולשקם אותם. ללא שיתוף פעולה מלא של המדינה, כיל לא היו מסכימים להיכנס איתנו לגישור ובטח שלא להעביר כסף". 

לא פחות משמעותי מהסכום שכיל תשלם, הפעילים הצליחו לחמוק מהמלכודת של סוללות עורכי הדין של תאגיד הכימיקלים. החברה המזהמת ניסתה בתחילה להציב תנאי לשיקום – שיבוצע על ידי אנשיה. "התעקשנו שהמזהם ישלם, אבל לא יעשה את הפרויקט בשטח", ביקשה אביהר להדגיש. ההתעקשות נועדה בעיקר לוודא שכיל לא תמסמס את השיקום. "לשמחתי הם בסוף רק מממנים את השיקום, ולא עושים אותו בעצמם".

גן העדן המורעל

על מה בעצם המאבק? בין ההרים הצהובים והוואדיות השחונות התפרש פעם גן עדן. נווה מדבר מרשים, שני נחלים שזרמו בתוך שמורת הטבע "מכתשים עין יהב". בשנות ה-70 הצלו על הנחלים כ-700 דיקליות, עצי תמר בר ייחודיים, זרמו מים נקיים לרחוץ בהם ואוויר צלול. העצים סיפקו פנינת חמד לתיירים ולטיולים מבתי ספר, תושבים מקומיים אהבו לטייל לאורך הנחלים ובעלי חיים שביקשו מחסה מהאקלים המדברי. 

"כשהייתי ילדה טיילנו שם המון, המקום היה רק בתחילת ההרס ועדיין נווה המדבר היה מרשים ומטריף. קראנו לזה אז ג'ונגל ולא ידענו עד כמה המים מזוהמים", נזכרת אביהר. "אני זוכרת שמתישהו אבא שלי אמר שמותר להיכנס לשם רק אחרי שיטפון כי זה מנקה את הזיהום. אגב, היום אנחנו יודעים שזה לא נכון".

"כשהייתי ילדה טיילנו שם המון, המקום היה רק בתחילת ההרס ונווה המדבר היה עדיין מטריף. קראנו לזה אז ג'ונגל ולא ידענו עד כמה המים מזוהמים"

עם השנים הטבע המרהיב החל להשתנות בשל כריית הפוספטים באזור. בהתחלה בחסות המדינה ולאחר מכן באחריות כיל: המים הפכו לעכורים, האוויר דחוס בייתושים והעצים היפים החלו למות. היום נותרו שם כשלושים דקלים בלבד בשלבי גסיסה שונים. "אחרי תקופה ארוכה שלא הייתי שם, חזרתי לבקר בשנות העשרים לחיי. כבר אז המקום היה נראה נורא. המים ירוקים: מלא יתושים מסביב ועצי התמר שזכרתי מהילדות מתו. קיבלנו את זה כגזירת גורל והחלטתי שלא אגיע לשם יותר. לא עלה בדעתי שצריך להיכנס למלחמה נגד כיל".

הזיהום בנחל צין לא התרחש ביום אחד. עשורים ארוכים שנווה המדבר גסס, כיל עשתה בשטח כרצונה והמשרד להגנת הסביבה נעלם: לא הקצה כסף לשיקום ולא היה שם כדי לעצור את הזיהום. 

לפני שנתיים וחצי אביהר קיבלה טלפון מחבר מהערבה אותו היא מכירה זמן רב, רועי גלילי ממושב עידן, ארכיאולוג וחקלאי. במשך שנים ארוכות גלילי נאבק בזיהום של כיל אולם ללא הצלחה. "מרגע שהוא הבין שאין ברירה אחרת, הוא החליט להשתמש בכלי האחרון שניתן בידיו של האזרח, תביעה ייצוגית", היא משחזרת. "הוא התקשר אלי וביקש שאצטרף אליו. הייתי צריכה קודם לבדוק שזה מסתדר עם העבודה ולחשוב עם עצמי אם אני מסוגלת להתמודד עם חתיכת משימה כזו".,

לקח לה שעתיים בלבד לגבש החלטה שתשנה את חייה ואת הסביבה שבה גדלה. "התקשרתי לרועי ואמרתי לו 'אני איתך'", סיפרה. לצוות חבר עומרי שקותאי, מדריך טיולים ובן המקום וליאורה אמיתי, תושבת הצפון שהטבע יקר לה וביחד יצאו לדרך. "עכשיו, עמדה בפנינו הסוגיה הכלכלית. אני לא מרוויחה משכורות עתק ולא יודעת להתמודד עם סוללת עורכי הדין של כיל והיכולת הכלכלית שלהם. אבל אני רוצה לייצג את הציבור נאמנה, אני צריכה מומחים בתחומי הידרולוגיה, גאולוגיה, אקולוגיה, אני צריכה צילומי אוויר, בדיקות קרקע, בדיקות מים, חוות דעת חזקות שידעו לענות לתגובות של כיל לטענות שלנו. זה עולה הרבה כסף". 

"גייסנו כסף לפייבוקס האישי שלי. אנשים שילמו"

לא היו להם אמצעים, לא המון אדם מאחוריהם ובטח שלא בעל הון. הפעילים ובהם אביהר, שלפרנסתה מנהלת את בית הספר שדה חצבה בערבה, למדו לדבר עם עיתונאים, לגייס סכומי כסף גדולים בזמן קצר, לחשב צעדים בזהירות מול טייקון רב עוצמה ולהוביל לתמיכה ציבורית רחבה. "ידענו שאנחנו צריכים 40 אלף שקל בתור התחלה. לא רצינו לשים כסף על פוסטים ממומנים, כי לא היה לנו", היא מספרת. "אז גייסנו כסף דרך חברים בעזרת הביט והפייבוקס שלי. ואנשים נתנו בנו אמון ושילמו".

איך הגעתם לאנשים?

"פתחנו עמוד פייסבוק, שלחנו הודעות בווטסאפ לקהילת הערבה, לאנשים שאנחנו מכירים ממעגלים של שמירת טבע, עברנו במושבים של המועצה, נפגשנו לשיחות עם הנהלות היישובים, ערכנו זום שבו הסברנו על הזיהום. וכל זה בתקופת הקורונה שבה הקושי המרכזי היה להגיע לציבור".

ומה קרה?

"בתוך פחות מחודש הצלחנו לגייס את הסכום ועצרנו. הבנו שגייסנו ציבור גדול ושהוא יחד איתנו. זה לא ברור מאליו שאנשים שאני לא מכירה יעבירו לי כסף בביט. הם צריכים להאמין לי שהכסף הולך באמת למאבק ולא לעמותה כלשהי או מטרות אחרות, רק לחשבון הנאמנות שפחתנו".

"בתוך פחות מחודש הצלחנו לגייס את הסכום ועצרנו. הבנו שגייסנו ציבור גדול ושהוא יחד איתנו. זה לא ברור מאליו שאנשים שאני לא מכירה יעבירו לי כסף בביט"

בשלב הזה, עדיין בראשית הדרך, הציבור הצביע ברגליים ומתנדבים רבים הציעו מזמנם וכישוריהם. "מצאנו סביבנו הרבה מאוד מומחים שעמדו לרשותנו בהתנדבות", היא משחזרת. "בנוסף, קיבלנו סכום צנוע, סיוע מקרן משפטית ובעיקר, היתה אמירה ברורה של הציבור שהם איתנו יחד במאבק. זה נתן לנו המון כוח להמשיך הלאה". 

איך בשלב הזה מתמודדים עם זירת התקשורת ויחסי הציבור? זה חלק לא מבוטל מכל מאבק.

"אנחנו לא אנשים של רשתות חברתיות, וכך גם אף אחד מהפעילים שהצטרפו אלינו. היינו צריכים ללמוד הכל מהבסיס: איך פותחים עמוד פייסבוק, איך יוצרים פוסט ממומן, איך מנצלים את האינסטגרם. אין לנו דובר וקשה להגיע לתקשורת מיינסטרים, אבל גם בתוך זה מצאנו לא מעט שרצו לכתוב עלינו, המרכזיים הם אסף פוזיילוב, אורן אהרוני ויפעת גליק מכאן 11, צפריר רינת מ'הארץ'. היינו צריכים להתגבר על מחסום טבעי ולהתראיין לתקשורת, להופיע בטלוויזיה, להיות ברורים וחדים ולהגיד את המסרים שלנו. זו אומנות ואנחנו לא אנשי תקשורת. אבל ראינו שכשאתה אומר את האמת שלך ולא דרך פוסט של דובר, זה עובד. אנשים מקשיבים". 

עולים שלב – ארגוני הסביבה נרתמו למאבק

כשיצאו לדרך, עוד אף ארגון סביבה לא היה שותף מיוזמתו. אך לאחר שהמאבק החל להתניע, הם הצליחו לרתום גם עמותות: "אדם טבע ודין" הצטרפו לתביעה, החברה להגנת הטבע התגייסה להכנת חוות דעת אקולוגיות וחוות דעת בתחום התיירות לבית המשפט, ולפני כשנה הצטרפו אליהם גם פעילי "מגמה ירוקה" במסגרת פגישה מקרית בבית המשפט. החשש האמיתי הגיע דווקא מבית – שיתוף הפעולה של המועצה האזורית ערבה תיכונה שבמשך שנים נהנתה תשלומי הארנונה של המפעל.  

"ידענו שזה נושא מורכב", אמרה. "אבל כשהגשנו את התביעה, המפעל נסגר. ואני חייבת להגיד שמהרגע שראש המועצה, מאיר צור, נכנס לתפקיד – הוא תומך בצורה מדהימה. זה לא ברור מאליו. אנחנו מעדכנים אותו לא מעט בניסיונות הגישור, חלק מהמפגשים אף היו בנוכחותו, הוא תמיד אמר שהוא עם התושבים ולא עם כיל ואנחנו מאמינים לו. הוא לטובתנו. זה מאוד משמעותי כי אנחנו יודעים על מקרים שזה גם הפוך".

ואז נגמר הכסף. למודי ניסיון כשציבור רב מאחוריהם, הם החליטו על סבב גיוס נוסף. "היינו צריכים 200 אלף שקל והאמת שהייתי סקפטית ולא האמנתי שנגיע לסכום כזה", אמרה בכנות. אלא שבניגוד לפעם הראשונה, הציבור ועמותות הסביבה עמדו מאחוריהם. "הגענו בתוך פחות מחודש ל-230 אלף שקל", היא מספרת, עדיין מתקשה להאמין. "ארגון 'חיים וסביבה' סייע לנו – חיילים בצבא תרמו, אנשים שאני לא מכירה, המון יוזמות מרגשות. זה נתן לנו גב להמשיך במאבק גם בזירה הציבורית".

"מחזק אותי לראות את הילדים שלי גאים בי"

בתביעה הם דורשים מכיל להפסיק את הזיהום, לממן את שיקום נווה המדבר ולפצות את הציבור. "ולא נוותר על שלושת הסעיפים האלה", אביהר מתעקשת. "לא ניתן להם לדשדש רגליים ולקחת את הזמן – אנחנו דורשים מהם להתגייס כי אחרת נווה המדבר ימות". מימון השנה הראשונה של השיקום נקנה במאמץ רב. כשבית המשפט הציע לצדדים להיכנס להליך גישור אחרי סדרה של דיונים ופגישות, הפעילים דרשו כתנאי מקדים להתחיל במימון שיקום השמורה. כעת, מעודדים מההישג הראשון, הצדדים ימשיכו בהליך המשפטי. 

תוך כדי ניהול המאבק, המפעל נסגר. הסיבה הרשמית היתה ניצול מרבי של משאבי הטבע מהם כרו פוספטים, אולם הסמיכות להגשת התביעה וההליכים המשפטיים מעלה סימני שאלה. "גם עכשיו כשהמפעל לא פעיל, יש עדיין מאגרי ענק ונובעים מהם שפכים. אל נווה המדבר עדיין זורמים שפכים רעילים כל הזמן. אנחנו לא מוותרים", אביהר מציינת. 

תגובת כיל לנושא מטיחה עלבונות באזרחים שהקדישו עצמם למאבק עבור הטבע, בטענה כי המפעל כבר אינו מזהם. "מדובר בתביעה פופוליסטית שהוגשה לאחר שכבר היה ידוע לתובעים על הפסקת הייצור באתר כבר לפני כשלוש שנים", כתבו לנו כיל בתגובה. "כל ניסיונם של התובעים לעורר מהומה ובהילות סביב נושאים שונים בתביעה התבררו פעם אחר פעם כלא מוצדקים, גם על ידי בית המשפט. החברה מאמינה בהידברות ואנו מברכים על החתימה על הליך הגישור, אולם משוכנעים שלולא התנהלות התובעים הייצוגיים וההליכים המשפטיים הארוכים באופן טבעי, הפתרון שהתקבל היה יכול להגיע משמעותית מהר יותר".

אחרי משא ומתן ארוך, כנראה שגם התגובה הזו לא תפתיע את אביהר. "השנתיים האחרונות היו מאוד אינטנסיביות", היא משתפת. "כשנכנסים למאבק סביבתי הוא דורש המון אנרגיה ומכלה". 

מה חיזק אותך לאורך הדרך? 

"לראות את הילדים שלי גאים בי. זה נותן לי כוחות להמשיך. אני מגדלת אותם פה והחלום שלי לראות את הנכדים שלי הולכים לעין צין ועין עקרבים כמו כשאני הייתי ילדה. מחזק אותי גם לראות כמה גדלנו: התחלנו ארבעה פעילים בסך הכל והיום אנחנו הרבה. אנחנו מוכיחים לאורך כל הדרך שבן אדם אחד שאומר שחייבים לטפל במפגע סביבתי, יכול לגייס ציבור רחב והרבה תומכים, לעשות שינוי אמיתי".