מצלמות מעקב ברחוב: מה המחיר שעלול לגבות המאבק בפשיעה? 

תתארו לכם עולם שבו לאור התפתחויות טכנולוגיות מתוחכמות המשטרה תעשה שימוש במערכות צילום מיוחדות שיוכלו לנטר את המסלול שתצעדו בו מרגע יציאתכם מהבית ועד ההגעה ליעדכם. המצלמות, שירושתו במרחבים הציבוריים שבשכותנכם, יוכלו לזהות את הכובע שתחבשו לראשכם, או את הנעליים שתנעלו, לנתח את החפץ, לגבש, ולעבד את המידע לגביו בזמן אמת. יותר מכך, המידע לא רק ייקלט בזמן אמת, אלא יישמר במאגר נתונים סודי אליו יוכלו לגשת רשויות האכיפה השונות בכל זמן נתון. נשמע רחוק? במדינות רבות זה כבר קורה, וסיכוי גדול שבישראל זה יתחיל כבר השנה. 

כבר היום מפעילה המשטרה מערכת צילום בשם "עין הנץ" המבוססת על טכנולוגיית זיהוי לוחיות רישוי של רכבים, ומעבדת נתונים בזמן אמת באופן שמסייע לה להתמודד עם עברייני תנועה. אולם לאחרונה ביקשה המשטרה להסדיר בחקיקה גם הפעלה של מערכות צילום מתקדמות "זיהוי פריטים" במרחב הציבורי, שיצלמו אובייקטים שונים, יעבדו ויכניסו אותם למאגר מידע מתעדכן. השימוש המשטרתי במערכות הצילום המיוחדות יאפשר למערכות לספק התראה כאשר אדם נקלט בעדשות המצלמה בזמן אמת, או בדרך של בדיקה בדיעבד של צילומים שנקלטו במצלמות, וכך להתחקות אחר זהותם ומיקומם של חשודים בביצוע עבירות. ביכולתן של מערכות צילום אלה, לספר לא רק היכן ומתי שהה, אלא אף מה היו מעשיו של כל אדם שנתפס בעדשתן: עם מי נפגש, מה היו מחוות גופו, לאן הפנה מבטו וכיו"ב. וכל זאת, בלא ידיעתו, או הסכמתו.  

אמנם מטרת מערכות הצילום המיוחדות היא לשמור על הסדר הציבורי ולהגן על הציבור,  אולם בסופו של יום המצלמות הללו לא יאספו נתונים רק על פושעים או אפילו על חשודים. מבחינת סטטיסטית, רוב המידע שייאגר יהיה מידע על חפים מפשע, אזרחים עוברי אורח שנתפסו בעדשת המצלמה וכעת הפרטים שלהם שמורים במאגר מידע לפרק זמן חסוי. כמו כן בניגוד לחוקים אחרים הנוגעים לזכות הפרטיות, הרשות שתבקש לדלות את המידע מאותו המאגר לא תזדקק לצו בית משפט.

"המשטרה ערה לכך שלמערכות יש פגיעה בפרטיות וההצעה היא פרי איזונים בין הצורך למנוע עבירות ולהציל חיי אדם לבין הצורך לשמור על הפרטיות", אמר סגן-ניצב גלעד בהט, נציג ממשטרת ישראל בדיון בוועדת הביטחון הלאומי שנערך בכנסת החודש. "המערכת אינה ייחודית לישראל ויש מספר רב של מדינות שעושות בה שימוש כמו ארצות הברית, בריטניה והולנד. יש מספר אנשים לא קטן שחבים את חייהם למערכת הזו. אם זה בעבירות שנמנעו, אנשים שנעצרו עם אקדח ביד למשימת חיסול וגם מקרים בהם אנשים נעדרים או בדרכם להתאבד, אז ניתן לאתר אותם במהירות".

עבריינים בפוטניצה

"החשש שלי הוא מפני גלישה ודרדור למדרון חלקלק", הבהירה ח"כ אפרת רייטן (העבודה) באותו הדיון. "אנחנו צריכים כולנו אינטרס להגיע לאיזונים כדי שלא נפגע. שנוכל לשמור על הביטחון האישי אבל עדיין להיות חלק מהמדינות הדמוקרטיות ששומרות על זכויות הפרט. יש פה אירוע שאנחנו מתייחסים לכלל מדינת ישראל כעבריינים בפוטנציה והם נכנסים למאגר מידע למרות שהם לא עשו כלום".

"ח"כ רייטן אני אוריד קצת המחשש שלך, הדאגה הזאת מלווה גם אותי" ,השיב לה יו"ר הוועדה ח"כ צביקה פוגל (עוצמה יהודית). 

בהמשך אותו דיון הרים ח"כ יעקב אשר (יהדות התורה) את הפלאפון שלו בחיוך משועשע: "רואים את זה?" שאל "ביום שהסכמנו ללכת עם הדבר הזה כל אחד מאיתנו ויתר על הפרטיות שלו לכל מיני גורמים, כולל מעקב על איפה היינו כמעט כל הזמן". משועשעים ככל שיהיו, נדמה היה שהנוכחים בחדר, נציגי הארגונים השונים וחברי הכנסת, לוקחים ברצינות את הסדרת השימוש במערכות הצילום באופן שישמור על האיזון העדין בין הצורך להגן על פרטיותו של האזרח לצורך לשמור על בטחונו האישי. יו"ר הוועדה עצמו ציין כי יתקיימו בנושא דיונים נוספים ומעמיקים בהמשך. 

לפני הדיון הגישו האגודה לזכויות האזרח והסנגוריה הציבורית חוות דעת שבהן הסתייגו מההצעה במתכונתה הנוכחית.  "לא כל דבר שניתן לעשות גם ראוי לעשותו, ודאי לא כאשר מדובר בפעולה שלטונית", נכתב במסמך שהגישה האגודה לזכויות האזרח."מערכות צילום מיוחדות, ממש כמו זיהוי ביומטרי או השתלת רוגלות – הן טכנולוגיות מעקב המונים, שהשימוש בהן חייב להיעשות בזהירות, באופן מוגבל ביותר ותחת פיקוח פרלמנטרי, שיפוטי וציבורי. מן הראוי שהחוק יכלול את ההוראות הבאות: איסור על הקמת של מאגר מידע, המערכת תשמור נתוני מיקום ותנועה אך ורק של מי שנכללו ברשימת החשודים לצורך התראות זמן אמת. נתוני מיקום של כל היתר, מאות אלפי נהגים תמימים וחפים מכל חשד שצולמו ותועדו, יימחקו באופן מיידי, ממוכן ואוטומטי".

בסנגוריה הציבורית הוסיפו כי "ניטור מקיף שכזה, יניב בהכרח ממצאים רבים בהרבה מיעדי החקירה שלשמה נאספו, באופן שיעמיק את הפגיעה בפרטיותו ובכבודו של הפרט, כאשר רוב המצולמים אינם מעורבים בפעילות עבריינית או אחרת המצדיקה זאת".

אבל נדמה שיש כאן דיון מהותי יותר, לאיזון בין החשש מרשויות האכיפה לבין החשש מעבריינים שמסתובבים חופשי יש שאלה אחת קשה שאנחנו נדרשים לשאול את עצמנו בשביל לגבש עמדה על טיבן של מערכות הצילום  – והיא עד כמה אנחנו סומכים על רשויות האכיפה שיגנו על המידע שלנו? עד כמה אנחנו סומכים על הרשויות שלא יעשו במאגר המידע שימוש רשלני שממנו ידלפו בטעות פרטי מידע כמוסים שלנו, או שימוש מסחרי לחברות גדולות שיבקשו לבחון נתוני מכירה, או אפילו שימוש שיסבך אותנו על לא עוול בכפינו בפלילים. מנגד עומדת הברירה לאפשר למשטרה להמשיך לפעול עם סמכויותיה בכלים שהוגדרו לה בחוק בפעם האחרונה בשנות ה-90 נגד עבריינים מתוחכמים שנעזרים בטכנולוגיית מתוחכמת של שנת 2023. אז מה עדיף? והאם ככה זה מרגיש בין הפטיש לסדן?