כשכל בית זורק מזון בשווי 3,500 שקל בשנה, הפתרון יכול להימצא דווקא במקרר שבגינה 

ליד הבית שלי יש אוכל בחינם ולכולם: מאפים, כריכים מבתי קפה, ירקות ופירות ולפעמים עוגות וקינוחים. כל אלה מאורגנים ומאוחסנים בסדר מופתי במקרר שבשכונה. ברחבי הארץ קמו לא מעט יוזמות כאלה ובדרך כלל מדובר בקהילת סטודנטים עם מודעות סביבתית, עמותות שפעילות עבור נזקקים או חלק מקהילות עם הייפ חברתי. דווקא השכונה שלי רגילה. משפחות ופנסיונרים, מוסדות חינוך וחנויות, יוקר מחייה ושעות עבודה ארוכות. אין קבלות שבת משותפות, בקושי מכירים את השכנים וכולם כאן עוברים דירה כל הזמן. 

חברים מסביב הרימו גבה: שאלו אם יש פה הומלסים, התעניינו כמה זה עולה, בדקו בעדינות אם אני במצוקה כלכלית. אלה גם אלה התקשו להבין שברחוב אחד, בגינה קטנה, יש מקרר ובו אוכל חינם לכולם. גם עבורם. היוזמה השכונתית הזו חוגגת בימים אלה שנה. מדי חודש המקרר מסייע להציל יותר מארבעה טון של מזון שבלעדיו, היה נזרק. מסביבו, נוצרה קהילה קטנה שמונה כ-50 מתנדבים שנמצאים בקשר עם בתי העסק, מנקים את סביבת המקרר שלוש פעמים ביום ומנסים לעניין את כולם, כמה שיותר קהלים. ומי מגיע ליהנות מהמזון? מי שיש לו ומי שאין. צעירים, מבוגרים, פנסיורים והורים עם ילדים בדרך לגינה. 

בדרך כלל האוכל במקרר אינו ממותג. בתי העסק מעדיפים לתרום בשקט, אולי מטעמים פילנתרופים כלשהם, אולי חוששים שיפסידו לקוחות ברגע שיבינו שאפשר לקבל בחינם. דווקא הרשתות הגדולות, בהן אנו מבצעים את רוב רכישות המזון, כמעט שאינן שותפות למקרר הקהילתי, שרובו מגיע דווקא ממאפיות ובתי קפה מקומיים. אולי היעדר תרבות נתניה מדיר את הרשתות הגדולות, אולי בכלל מדיניות שמתעדפת להשמיד מאשר שלכולם יהיה. 

כך או כך, בתי עסק מקומיים שחולקים את השאריות עם הציבור בוחרים במעשה הסביבתי והחברתי ולא בהכרח נפגעים. והבונוס? זה על חשבון מונופולים וחברות ריכוזיות. כי במקום לקנות את הלחם שלי ברשת הסופרים הענקית, אני אקח בחינם מהמקרר הקהילתי. 

לא גומרים מהצלחת

כולנו זורקים, כל הזמן. קוטג' שהתקלקל, עגבניה שהרקיבה, תבשיל שאף אחד לא רוצה לאכול ממנו יותר, והמשותף לכל אלה: אנחנו קונים יותר מאשר אנחנו אוכלים. כמה יותר? דוח לקט ישראל בשיתוף BDO והמשרד להגנת הסביבה שפורסם בנובמבר האחרון, מצא כי בשנת 2021 הושמדו 2.6 מיליון טונות של מזון שהם 37% מהיקף ייצור המזון המקומי בישראל. האוכל שנזרק מוערך בשווי של 21.3 מיליארד שקל, הרוב (16.5 מיליארד) הולך לאיבוד בשלב ההפצה והצריכה. לפי הדוח, לפחות 7.5 מיליארד שקל ניצן היה להציל. ישראל מובילה בעולם באובדן ירקות ופירות ושנייה רק לארצות הברית. 23% מהירקות והפירות שאנחנו קונים נזרקים לפח בהשוואה ל-28% שזורקים האמריקנים. אגב, באיחוד האירופי לבדו זורקים יותר מזון מאשר מיבאים, מדובר על 20% מייצור המזון שמתבזבז.

הנתונים על זריקת מזון איומים. מזון מבוזבז, הן של תעשיית המזון והן של משקי הבית, מהווה כ-10%-8% מכל פליטת גזי החממה בעולם, אלא שזה לא רק עניין סביבתי, אלא בזבוז משאבים, ובעיקר אצבע בעין למי שלא יכול להרשות לעצמו. 

בית בישראל זורק כ-13% מהוצאות המזון, שהם כ-3,500 שקל בשנה למשפחה שהולכים לפח, קניות של חודש וחצי בממוצע. כמה זה לכולנו יחד? 950 אלף טון שמוערכים ב-8.8 מיליארד שקל. כמובן שיש לזה עלויות נלוות הרי 80% מכלל הפסולת שלנו מועברת להטמנה. אין קומפוסט לשימוש המוני, אין מיחזור מזון תעשייתי גורף ויש לזה מחיר: ההערכה היא שמיליארד שקל בוזבזו ב-2021 על טיפול במזון שנזרק. 

ומה בעיקר נזרק? מדובר על כל סוגי המזון כמובן, כאשר אחוז גבוה ממנו מורכב מירקות ופירות, מזון מבושל, מאפים ולחם, סלטים ארוזים בשר, עוף ודגנים. השאר, בהתאמה: מוצרי חלב, קטניות, דגים ומאכלי ים וביצים שגם מושלכות, אך בכמויות קטנות יותר. 

כמובן שאחריות לכך יש גם למוסדות שונים ובהם מלונות, בתי חולים, כוחות הביטחון, מקומות עבודה, מוסדות חינוך ומסעדות שזורקים אוכל בהיקף של 215 אלף טון, שהם 3.5 מיליארד שקל בשנה. לפי המחקר, שליש מהמזון הזה ניתן להציל. ומה יעשה באוכל? לפי נתוני האום לשנת 2022, המזון המבוזבז בעולם מספיק לפתור את בעיית הרעב פעמיים, כלומר יש שפע לכולם ולא לעניים בלבד: 

אנחנו רגילים לחשוב שמעמד הביניים יכול להרשות לעצמו חיי מותרות. מאפיות, קינוחים מוזמנים, אוכל בוטיק. אלא שיוקר המחייה מתעתע. המקרר הוא פתרון חברתי שמאפשר גישה למשאבים חינמיים בלי תווית של נזקק ומקל על משפחות בסכומים שיכולים להגיע למאות שקלים בחודש. וככל שיצמחו עוד מקררים קהילתיים, ככל שעוד מאפיות ישתפו פעולה, ככל שכולנו נתרגל שאפשר לקחת ולא רק לקנות, ככה נצליח לנרמל אוכל חינם ולכולם.