"אנחנו מוקפים": כשההפגנה הראשונה של תומכי ההפיכה יצאה לדרך

רחלי ברכפלד מפדואל, בת 42, עובדת סוציאלית ומטפלת באומנות, אמא לשמונה ילדים, ילידת קרני שומרון

בבוקר שבו ההסתדרות הכריזה על שביתה כללית, בבית משפחת ברכפלד שבפדואל, שררה אווירה קשה. זמן לא רב לאחר ההכרזה החלו לפרסם הודעות ברשתות החברתיות על הפגנת תמיכה ברפורמה. בני המשפחה, רחלי ואליצור, מלווים בחלק משמונת ילדיהם, החליטו להתייצב בירושלים. "היתה לנו תקווה לשינוי וכיבו לנו אותה", מספרת רחלי בכאב. "שאלנו את עצמנו מה עושים, השאלה המרכזית סביב ההפגנה בקבוצות הווטסאפ היתה אם המהלך הזה ירבה אהבה או לא. כשבינתיים, רוצים לסגור מדינה שלמה ונכפת דרך חיים שאין בה מקום להשמיע קול אחר. אנחנו פועלים בצניעות ואמונה, חיבור לערכים וקדושה וזה מה שמנסים להביא".

עד כמה הנושא מעסיק אותכם? זה עולה לדיון בשולחן השבת?

"זה מאוד מעסיק, כי יש תקווה שיקרה שינוי אבל שהכוחות שבחוץ לא נותנים לזה לקרות כמו באמצעות השבתת המדינה. אז כן, זה נושא שעולה ומפחיד, לא יודעת אם כולנו באותו האופן חושבים אותו הדבר, אבל בסך הכל כן. זו הסביבה".

ומה התחושות?

"התחושה היא שלאורך השנים, למרות שבוחרים בממשלות ימניות, בג"ץ שם רגל להחלטות שנותנות מקום למה שהאזרחים בחרו, זו התחושה. לא חושבת שמישהו מנסה להחזיר בתשובה את המדינה, אבל צריך גם לתת מקום לדרך החיים שלנו, את זה אנחנו מחפשים".
למה הכוונה?

"למשל, אנחנו יישוב שממקום מול כפר א-דיכ. אנחנו רואים אותו הולך ומתפתח ומתרחב ובונה עוד בית בקצה של ההר ועוד חממה, קילומטר אחרי קילומטר, והיישובים שלנו לא יכולים להתפתח בכלל, לא רק שלא יכולים, כל בית שינסו להקים יורידו אותו מיד, מה שלא קורה לאף בית ערבי. זה לדוגמה".

אני שמה פוליטיקה בצד רגע ומסתכלת בצורה יבשה, בלי להשתמש במושגים כמו כיבוש ועוולות, ובלי לדבר על ההיסטוריה של האדמות של פדואל, את יכולה להבין שאין סימטריה. לך יש צבא ומוסדות שלטון, מדינה ותקציבים, להם אין.

"אני מבינה מה את אומרת, אבל בסוף כשאנשים מ'שלום עכשיו' מנסים להוריד כל בנייה יהודית שמנסה לקרות ולא עושים את זה באותו האופן בצד הפלסטינאי – זה קשה".

ברכפלד היא עובדת סוציאלית במקצועה ומטפלת באומנות. היא עברה לפדואל כמה שנים לאחר שהתחתנה, ואת נעוריה העבירה עם משפחתה בקרני שומרון, בתקופה שבה רבין עלה לשלטון. היא עוד זוכרת את ההפגנות ההן שהלכה מלווה עם בני משפחתה ואת האווירה ששררה לאחר הרצח. הפעם הבאה שהציבור שלה יעמוד במוקד מחלוקת חברתית ופוליטית, תהיה עשור מאוחר יותר, כשתוכנית ההתנתקות תצא לדרך יחד עם ההחלטה על פינוי גוש קטיף. שתי החוויות עיצבו את הדור שלה ומנהיגיו, באופן שלתחושתה לא משתקף בחברה הישראלית ובתקשורת.

"אני יכולה להגיד שהמון שנים לא יצאנו להפגנות, מאז הגירוש", היא משתפת, כמעט בהתנצלות. ומאז, מבחינתה הם עוברים דמוניזציה: "הציבור שלנו ממש נכווה, עבר משבר מאוד קשה. בתחושה שלי, לא נשנה מה נגיד ואיך נגיד, לא יציירו את זה בצורה חיובית ותמיד ישתקף הצד השלילי ובסוף ההפגנה יספרו רק על העימותים שהיו בשוליים. לא קיבלנו אז (לפני פינוי גוש קטיף י"ג) את הלגיטימציה למחות באופן שהיום נותנים למתנגדי הרפורמה".

איך לתחושתך הציבור החילוני תופס אתכם?

"מראים אותנו כמשהו מפלצתי, מתנחל זה שם גנאי, אין אמפטיה, אפילו לא כששני אחים מתוקים נרצחים בחווארה, גם אז אתה לא שומע. למדו לכבות את הקשב והאמפטיה למי שהוא מתנחל, ויש הרבה מסירות ונתינה אבל לא שומעים על זה ומציירים אותנו אחרת".

למה לדעתך זה קורה?

"אני מרגישה שאנשים פועלים מחרדה. שאולי קשה לראות משהו יפה שגדל ומתפתח ושהחינוך שלנו יפה. אני חושבת שיש פה מיעוט שנמצא בחרדה גדולה לאבד את השליטה שהם המון פעמים מחזיקים בה. גם מה שקרה בהפגנת הימין אתמול בלילה, לא תועדו ממנה הדברים היפים. אלימות זה לא הסגנון שלנו ולא האנשים האלה.

ההשוואה הפוליטית לימים שקדמו לרצח רבין עולה כמעט באופן טבעי בשיחה. הנהגה נבחרת שהובילה מהלך שנוי במחלוקת על מיעוט חרד. היא זוכרת מעט מהימים שקדמו לרצח, בעיקר הפגנות ספורות, ופחד עמוק מהעתיד. "היתה תחושה שמחר מוציאים אותנו מהבתים. הייתי צעירה עדיין ומסביבי לא היו קריאות 'בוגד' ו'רוצח',אבל אני כן זוכרת שבתקופה הזו ניסינו להקים יישובים חדשים".

הימים שאחרי הרצח חלחלו באופן עמוק וכואב. "זו הייתה תקופה מאוד קשה עם אצבע מאשימה. בין השאר, הציבור שלנו למד לצאת מתוך ההתנחלויות אל הערים, מתוך המקום הזה. גדלנו בבועות ולא מחוברים למה שקורה מחוץ לאזור שלנו, בתמימות וחוסר חיבור. רצח רבין ופינוי גוש קטיף גרמו לאנשים לנסות יותר ולצאת החוצה, זה מה שאני מרגישה".

ובכל זאת, מתוך ההתנגדות להסכמי אוסלו נולד רצח ולא שביתה. והיום, חלק מהמנהיגים שהובילו את ההסתה, תופסים עמדות שלטון ומובלים את הרפורמה. קשה להתעלם מהמשקעים ההם. ברכפלד מגלה הבנה, אולם נדמה שהשיח על הימים ההם וההשוואה מעוררים אצלה חוסר נוחות.

לאורך השיחה, ברכפלד מוטרדת לא מעט מהאופן שבו הציבור המתנחלי מצטייר בתקשורת ובקרב החברה החילונית. היא מתלבטת אם לספר שהצביעה לבן גביר, ותוהה אם זה יחזק את הדימוי השלילי.

"הבית שלנו רוחני הוא גם בית של חסידי ברסלב, העולם שאנחנו מנסים לקבל ולתת זה עולם רוחני. עולם שמדבר על נפש ונשמה. ובכל מערכת בחירות חיפשנו איפה הכי מדויק לנו להיות, וזה לא הכי מדויק. אנחנו לא רק מתנחלים שמקימים גבעות, אנחנו עובדים עם נוער בסיכון, משרתים בצבא בתפקידים בכירים ובהם גם כאלה שגורשו מגוש קטיף, זה העולם שלנו. אני מקווה שהצלחתי לתת אותו במעט".

****

אהרון מורן ממעלה אדומים, בן 62 , עצמאי, מנהל עסק בתחום הגאג'טים, אב לארבעה ילדים ושלושה נכדים, יליד שכונת קטמון בירושלים:

גדלת בקטמון, אתה בטח אוהד הפועל "נולדתי הפועל, אבל עברתי לביתר בגלל הלאומיות", הוא מספר. מי שאינו נמנה על עולמות הספורט, יתקשה להבין את גודל האירוע. להחליף קבוצת כדורגל כואב יותר מלהחליף מפלגה. הקבוצה היא הזהות והתרבות והעולמות בהם גדלת. מורן מספר שברגע שראה דגלי פלסטין במשחקים, הוא סיים את קשריו עם הקבוצה. "אני לאומני וציוני", הוא מסביר.

מורן נולד בירושלים אבל הוריו הגיעו הנה מעיראק, כולם דוברי ערבית. אביו אף לקח חלק בפעולות המוסד במצרים אולםהזהות הכי חזקה אצלו היא השיוך המפלגתי. "אני ליכודניק", הוא אומר בגאווה. "ביבי, בינתיים ביבי".

כי זה מה יש?

"לא כי זה מה יש, אלא כי הוא המנהיג הכי טוב שיש. אין לו תחליף. חשבתי שגלנט יהיה תחליף, אבל הוא אכזב אותי מאוד מאוד, אני הצבעתי בשבילו".

תסביר לי, למה אתה תומך ברפורמה? היא הרי לא מאפיינת את שורשי הליכוד שבו גדלת.

"מה שקורה עם בג"צ, כל חוק, לדוגמה המסתננים, כל מה שהם עושים בדרום תל אביב, בג"צ לא נתן לשלוח אותם לארצות מוצאם. דבר נוסף, להרוס בתים של מחבלים למשל, הצבא לא נותן. או למשל הצבא רוצה לפעול במקום מסוים, ואז מגישים בג"צ והוא אומר שאסור. יש המון המון דוגמאות". בג"ץ לא מונע באופן גורף הרס של בתי מחבלים ולא התערב במיקום פעילות מבצעית של צה"ל.

בלי להיכנס לדוגמאות שנתת ויש כאן כמה אי דיוקים יש גם דוגמאות הפוכות

"תראי, אנחנו לא בעד דיקטטורה ולא תהיה פה דיקטטורה, אני הראשון שאם מישהו ימנה את עצמו לדיקטטור אצא נגדו, לא רק אני, כל הליכוד. פה זו מדינה דמוקרטית ומי ששולט במדינה, זה בג"צ הפרקליטות והיועמ"ש. ופה הבעיה"

ואם למשל מחר מרב מיכאלי תהיה ראשת הממשלה, ולרשותה פסקת התבגרות, רוב בבחירת שופטי העליון וכל הכלים שנתניהו הכשיר. אתה עדיין תהיה בעד הרפורמה?

"כן, כי אם מישהו ינסה לקחת את הדמוקרטיה לכיוון הדיקטטורה העם יפיל אותו, מחאות עושות הכל, במדינת ישראל לא תהיה דיקטטורה, לא תהיה פה, לא יעשו כלום להומואים וללסביות, אנחנו שומרים עליהם, הם חלק מהעם, אנחנו בעד שמירה על זכויות האזרח וזכויות הפרט, לא צריך לפחד מזה".

ואם מחר ראש הממשלה יצא נגד הזכויות שלהם ולא יהיה בג"צ שיגן עליהם?

"זה לא יקרה בחיים, העם הוא הריבון. צריך לקרוא את הפרטים הקטנים ברפורמה, אני לא יכול להסביר לך את זה עכשיו, הראו לי וראיתי, אבל לא יכולה להיות פה דיקטטורה".

אז על מה בעצם הטענות של השמאל?

"הם רוצים להפיל את נתניהו והימין והם פוחדים מסמוטריץ ובן גביר".

אתה לא חושש מסמוטריץ' ובן גביר?

"בשום אופן לא, הם לא הרוב. הם יעשו טעות קטנה… אם השמאל היה חכם, חמש מערכות בחירות היו, למה השמאל לא הצטרפו לנתניהו? למה הם לא עשו כמו המנהיגים לפני כן? ממשלת אחדות? למה הם לא מצטרפים לליכוד? הם גרמו למצב הזה עכשיו".

כי נתניהו נאשם בפלילים.

"הם (השמאל י"ג) אשמים שהליכוד הלך עם הימין בגלל שאין לו עם מי ללכת. שללו את ביבי ואנשי הימין ולא רצו להכנס איתנו וזה מה שקורה".

שמתי לב שעיקר המפגנים כאן תושבי ההתנחלויות. אני אסתכן ואומר שיש פה מיעוט מזרחי.

"יש פה עדות מזרח עם כיפות אז את חושבת שהם אשכנזים, אבל יש הכל".

הרוב מתנחלים אשכנזים מהאליטה של האליטה.

"יש לך טעות, אני מכיר את כמעט רובם".

ובכל זאת, לפני הריאיון, אמרת שלמזרחים יש בעיה לצאת מהבית.

"כן, זה נכון. יש להם בעיה כלכלית לצאת. יש לי למשל ילדים שעכשיו בעבודה ויש לי ילד חייל שלא יכולים לבוא".
ולשמאלנים אין בעיה כלכלית לצאת באמצע יום עבודה?

"אין בעיה. הם יכולים לעזוב, הם הבוסים. הם שולטים והכסף אצלם. כשהייתי בצבא, בתותחנים ונלחמתי ב-82 בלבנון, כל הקצונה היו אשכנזים. במיונים כולם היו אשכנזים. אני לא אוהב את הדבר הזה, את ההפרדה הזו וחשבתי שעד שאתבגר זה יעלם ונהיה יחד כולם, רציתי עם אחד, אבל התבדיתי".
****
שפרה בלס מנווה צוף. מעל גיל 70, פנסיונרית, מורה לאנגלית, מתרגמת ועורכת, אמא לשמונה ילדים שלהם מעל 25 נכדים. ילידת ארצות הברית:

בשעת צהריים מאוחרת בלס קיבלה הודעה על ההפגנה. "לא היה לנו הרבה זמן לחשוב, ושעתיים אחרי כן אני ובעלי כבר היינו בדרך, ברכב המשפחתי ובתחבורה ציבורית".

הגעתם לבד מהיישוב?

"הגיעו עוד אנשים, אבל כל אחד בדרך אחרת.. כולנו מרגישים שצריך להפגין נוכחות, יש עניין ורצון ומי שאדיש, פשוט מפסיד הזדמנות להגיד שיש לו דעה. יש ביטוי באנגלית, 'put your money where your mouth is', צריך לעשות מעשה ולא מספיק רק לדבר. אני מרגישה שצריך להצביע ברגליים. הצבעתי בקלפי וזה לא עזר".

מה הצבעת?

"הצבעתי בעד ברפורמה".

איזה פתק?

"את זה האמריקנים לא מגלים, אבל בעד אחת המפלגות".

ידעת לפני הבחירות על הכוונה לערוך רפורמה במערכת המשפט?

"כן, זה היה במצע של כל המפלגות החרדיות ועד הליכוד. וכל מה שהיה באמצע שלא נכנס. ומה שקרה עכשיו הבהיל אותי, אני מרגישה שהקול שלי הלך לפח".

אפשר להתווכח על זה, והאמת שעל פי המכון הישראלי לדמוקרטיה, המפלגות החרדיות והליכוד כלל לא הציגו מצע לפני הבחירות. אבל לא נכנס לזה כרגע. למה את תומכת ברפורמה?

"מינוי שופטים, אני באה ממקום שבו שופטים נבחרים ולא אחד ממנה את השני ויש יותר מדי סיפורים, הבן דוד, הנכד ובעיקר הבן, 'זה ממנה את זה' ודי. הגיע הזמן שאנשים אחרים יהיו שם".

גם פה אפשר להתווכח. הוועדה לבחירת שופטים מורכבת מנציגי הקואליציה, האופוזיציה, לשכת עורכי הדין והרשות השופטת, והשופטים לא
יכולים למנות שופטים ללא תמיכת יתר נציגים מהמערכת הפוליטית. אבל אנחנו לא נכנסות לזה. בלס מדגישה שהיא מעדיפה "לא וויט מן".
אבל גם את שייכת לאותו השבט.

"כנראה שאני לא. כי אני רואה, אלה אנשים שמשביתים את התעשייה ומאיימים שלא יטיסו את ראש הממשלה".

אני בעצם מנסה להבין מה מפריע לך בשיטה הקיימת.

"יש לבתי המשפט סמכות אבל אין להם אחריות והם לא נותנים את הדין לאף אחד. איפה רות דוד? החביאו אותה. ומה עם מנדלבליט או מזוז שנתנו לו את הספרייה הלאומית".

השאלה האם את חושבת שאדם שנאשם בפלילים יכול להוביל מחנה שמחוקק רפורמה בבית המשפט?

"אני לא בטוחה שהוא עשה מה שאומרים. ככל שהמשפט מתקדם, אני פחות מאמינה שהוא ביצע עבירה פלילית. שש שנים שאני מחכה שהשופטים יגידו וככל שהימים עוברים, יותר ויותר עדי מדינה אומרים 'סחטו אותי', 'איימו עלי', 'אני חוזר בי', כמה כסף הוציאו כדי להגיע לאנשים שיגידו מה שהם רוצים? זה מבהיל אותי, זאת לא המדינה שחשבתי שאני חיה בה.

כולם בבית מחזיקים בדעה הזו?

"כן, רוב האנשים מפחדים שמחר יעבירו חוקים כמו בהתנתקות ויזרקו אותם מהבתים. אולי אפילו ימנעו מנהגים ופרקטיקות דתיות, כמו שמנעו מאנשים לקיים בריכת שחייה נפרדת. ואז נוצר מצב שבו נשים וגברים לא יכולים לשחות בכל מיני מקומות כי אסור אפילו לתת להם שעות נפרדות".

אבל מהצד השני יש שיגידו שכופים עליהם הפרדה, בעוד שהם רוצים דווקא זמן משותף לבלות עם המשפחה או חברים

"זה בסדר, בדרך כלל יש גם זה וגם זה. תסכלי כמה מקומות יש נפרדים וכמה מקומות לא".

ומה יקרה כשזה יגיע לאקדמיה למשל? הבעיה שברגע שמתחילה הפרדה, בדרך כלל ציבור הנשים נפגע, ונשים יוצאות מופסדות.

"אף אחד לא רוצה הפרדה באקדמיה לכולם. יש מכללה פה ושם שהן נפרדות. תנו להן ללמוד ככה, ואל תפריעו למי שלא רוצה. צריך לתת בחירה חופשית, זה מה שמפריע. אישה שרוצה לשיר מול ציבור נשים, אומרים לה שאת לא יכולה אז נמנעת פרנסה כמו במקרה של רוחמה בר יוסף".

אבל זה גם הפוך.

"תני דוגמה אחת. למה אין פלורליזם אמיתי? תנו לכולם, אלו ישירו לפני קהל נשים ואלה גברים או משותף. חשוב לי להגיד שלא באתי עם דגל של מישהו, אלא אני כאן בשביל להגיד שאני בעד הרפורמה. אני מרגישה שכופים על הציבור הזה שאין לו חלק במחנה ישראל, כמו שרחבעם אמר לעם, 'לכו לאוהליכם'. זה כואב לי מאוד זו לא הגישה שלי, אני אוהבת את עם ישראל ובגלל זה באתי, אני לא מתחרטת לשנייה".

ואם הרפורמה תיעצר לחלוטין?

"גם אם נפסיד, זה הבית שלנו ונצטרך לחיות עם מה שיש, אבל אני חוששת שזה יהיה לרעת המדינה. למדתי דמוקרטיה מגיל אפס. כשהגעתי לישראל לפני חמישים שנה, אמרתי לעצמי שהמדינה עדיין לא שם, אבל יש זמן, ולאורך כל השנים קיוויתי שהדמוקרטיה תגבר ותתעצם. ועכשיו פתאום אני מרגישה עכשיו שקוראים לדמוקרטיה פופוליזם, ושאליטות השתלטו".

אבל את שייכת לאליטה כזו

"איזו אליטה?"

אליטה מבוססת מההתנחלויות.

"תשמעי, מי שמתפרנס טוב, חי טוב, זה לא קיבוץ. אנשים פה עובדים קשה או שעובדים במקצועות מתגמלים ולכן מתפרנסים טוב. לצד זה יש גם מי שמשתכר פחות. יש לנו כל השכבות האקונומיות, כמו בעיר".