טיפות הדם של המפגין כיסו את ידיי. דווקא אז התגנבה אופטימיות אל לבי

בשער של תחנת המשטרה "לב תל אביב" אפשר בקלות לזהות את מי שאינו רגיל להיות שם. בין קומץ אנשים שנסיבות החיים הובילו אותם לרגע הזה, היה מי שהחזיק בהבעה אחרת. אחד הותקף בהפגנה, אחר היה עד לאירועים ולכולם משותף אותו המבט – הם עדיין לא התייאשו. בשער של תחנת המשטרה "לב תל אביב" זה אינו מובן מאליו. 

בימי השגרה אני בכלל מסקרת את תחום הסביבה ובדרך כלל העיסוק שלי בכרוניקה חדשותית שולי. אלא שכבר תקופה ארוכה הקשב הציבורי נתון לאירוע אחר ומפץ גדול מפלח את הנפש הישראלית, ככל שיש כזו. זה לא שיש לי כוונה להוריד את העיניים מהתעשיות המזהמות, או חלילה להניח לרגולטור, בטח כשכמעט איש לא מסתכל לכיוון, אבל כשמתאפשר, אני מנסה להיות גם בזירה האקטואלית, בעיקר במקומות שבהם התקשורת המרכזית לא נוכחת.

כזו היתה ההפגנה מול השגרירות הבריטית ביום חמישי בשבוע שעבר. היא לא משכה אליה קהל רב ובעוד שכלי התקשורת הגדולים סיקרו את האירועים המרכזיים, מצאתי את עצמי מול עשרות בודדות של מפגינים, רבים מהם פנסיונרים, על צלע מוצלת של רחוב ארלוזורוב בתל אביב. הטונים הרגועים וכנראה שגם מיקומה הלא אסטרטגי של ההפגנה, הובילו לשקט יחסי עד שאפילו המשטרה לא טרחה לבוא. בינתיים במקומות אחרים בארץ צמתים נחסמו, שוטרים הוקפצו ועיתונאים דיווחו על רצף אלים של היתקלויות.

המוחים מול השגרירות החזיקו שלטים באנגלית, נזהרו מהשמש של תחילת האביב ובעיקר שרקו במשרוקיות, צפרו בצופרים וניסו להתגבר על שאון התנועה. מדי פעם צעקו "דמוקרטיה" אל עבר נקודה בלתי נראית, אולם המיית הרכבים טשטשה את הקריאות. משאית או אוטובוס שצפרו להזדהות עודדו את הקהל, והיה שם גם נהג אחד שקרא מהחלון "רק ביבי" כשהתחלף הרמזור, אבל איש לא שמע אותו והוא נבלע לתוך הכביש.

הרגע שבו החליטו לחסום את התנועה היה מגומגם. שיירת המוחים צעדה לאט אל מעבר החצייה, ממתינים לרמזור שיתחלף לירוק וכמעט במבוכה נעמדו על הצומת, עד שלרגע נדמו לטיול מאורגן שמחכה לאחרוני המשתהים.

הנהגים שלא הבינו עוד, או שלא רצו להבין, התקדמו לאט לעבר המוחים. פה ושם הצליח רכב להשתחל לדרכו, רוכב אופנוע זהיר או נהג שסיפר על מקרה חירום. למעשה, נראה היה שממש עוד רגע כולם יתפזרו, שההצהרה הוצהרה, התמונות נלקחו והשקט ישוב לשכונה.

הירקון הוא כביש דו נתיבי מהיר ועמוס לפעמים, אך באותו הבוקר התנועה היתה דלה. אולי זו היתה השעה ואולי בכלל אירועי היום שהבריחו את הנהגים. הרמזור התחלף שוב ושוב וצפירות בודדות בלבד הפריעו לסדר הקיים. עברו דקות ארוכות עד שהנהגים הבינו שהפקק הזה לא הולך להשתחרר, עד שהמוחים הבינו שזו הנקודה שבה ההפגנה שלהם הפכה ממפגן סמלי לאירוע. באופק לא נראה עדיין שוטר והתחושה היתה שהזירה הופקרה: קומץ מוחים מול פקק מכוניות שרק גדל. מפגין אחד הסביר בנעם שאם לא יחסמו את הכביש, לא תהיה לזה השפעה. זו היתה הפעם האחרונה שבה מישהו דיבר שם בנימוס.

הטונים עולים

הטונים החלו לעלות יחד עם עומסי התנועה. בסופו של דבר רחוב הירקון הוא ציר מרכזי בעיר ובכל זאת איש אינו אוהב לעמוד בפקק ארוך שלא ברור מתי יגמר, ובטח כשהפקק נוצר בשל דעות שאינו מחזיק בהן: נהג עצבני אחד יצא בחזה מנופח מרכבו ובתנועות גוף מאיימות, צעק שזה לא יעזור להם. נהג נוסף זעם במבטא צרפתי על המוחים תוך שהוא מסביר איך הדברים מתנהלים בצרפת ואחר התייצב לצד המוחים עם מצלמת וידאו גדולה ובמבטא רוסי כבד לא הפסיק להתווכח עם מפגינה שבנחישות צעקה שלא תהיה פה רוסיה. אף צד לא השתכנע, אף אחד לא ניסה בכלל להקשיב. 

מהמסלעה הגבוהה שמובילה לגן העצמאות הצמוד נפרשה התמונה המלאה, כשלפתע קצף פילח את ראשי המפגינים. אחד הנהגים, אדם בשלהי שנות השישים לחייו, משה רחמים שמו, יצא מרכבו מצויד בחומר לניקוי בלמים והתיז לתוך עיניהם את הדעות שלו מהולות בחומר רעיל.

המוחים הרכינו ראש, נזהרים שהנוזל לא יפגע בהם כשלפתע מתוך ההמון זינק לעברו אחד המפגינים, מורה בשנות הארבעים לחייו, שי נוטר. בדקות שעוד יבואו תתפתח שם מהומה אלימה וקשה. רחמים חבט בנוטר עם בקבוק הספריי המתכתי, שבר את אפו וגרם לו לחבלות חמורות תוך שנוטר ניסה לחלץ ממנו את הבקבוק. 

למאבק הצטרפו מוחים נוספים שהצליחו לרתק את רחמים אל הכביש. טיפות הדם של המפגינים נזלו על פניו וניכר היה שהוא נסער. מסביב איש לא גילה יותר איפוק, צעקו לעברו, קיללו, יללו, צרחו וצווחו באימה עד שלרגע נדמה היה כאילו הוא הקורבן בסיפור. כאילו לא הכה באלימות רק לפני רגע את נוטר, כאילו לא יצא מהרכב כדי להתיז חומר רעיל על פני המפגינים.

זמן רב יעבור עד שתגיע המשטרה ורק מאוחר יותר באותו היום רחמים נעצר. בינתיים, ההפגנה איימה להתפזר ונשאר רק לעבור בין אחרוני המוחים, לראיין את כל מי שהסכים ולחפש תיעוד של רגע התקיפה הראשון. פעולה בסיסית כל כך שלומדת כל עיתונאית בתחילת דרכה. פעולה שאיש במשטרה לא טרח לעשות.

אוסף העדויות ההוא הוביל אותי אל תחנת המשטרה. הפכתי בעל כורחי לעדה בשל הסרטונים שהחזקתי. הבנתי שאלמלא הייתי אוספת חומרים, היה קשה מאוד לאתר אותם, אלמלא הייתי עוברת פריים אחרי פריים, מחפשת את הרגע שבו הכול התחיל – איש לא היה מבחין בו. השבוע הכרוניקה הזו הבשילה לכתב אישום. רחמים מואשם בגרימת חבלה חמורה שלא כדין. בתגובה, הוא הגיש תלונה נגד נוטר על תקיפה, כך שבעודו חבול וכואב, נחקר תחת אזהרה. 

מתי התרחשה בליבו של רחמים ההחלטה לתקוף מפגינים? האם כשנתקל בפקק שאינו זז ומיהר למקום עבודתו? או שבכלל ערב קודם כשקרא עיתון או צפה בחדשות?

בימים שחלפו מאז, צפיתי בסרטונים האלה ללא הפסקה, אלא שגם אחרי שהפרטים התבהרו חסר לי מרכיב משמעותי, כזה שכנראה אף סרטון לא יציג: מתי התרחשה בליבו של רחמים ההחלטה לתקוף מפגינים? האם כשנתקל בפקק שאינו זז ומיהר למקום עבודתו? או שבכלל ערב קודם כשקרא עיתון או צפה בחדשות? ואולי זה זעם שנאצר ונבנה שנים ארוכות בתוכו, מחכה לרוח הגבית, מחכה למטרה לזרוק לעברה את חיציו? מי היה אותו פוליטיקאי או כוכב תקשורת זמני שנשב בכל כוחו הבלים שהציתו אותו? מי אותו דובר מטעם עצמו שבגללו רחמים, כמעט בן שבעים, בילה במעצר ויעמוד למשפט? מי הצייצן שהוציא מפיו את כפית הזהב כדי ללהג וללבות את כעסיו של רחמים, עד שהרס חיים שלמים של אדם ללא עבר פלילי? 

רחמים לחץ על ההדק, אבל לא הוא טען את המחסנית. את המחיר לא ישלמו הפוליטיקאים המסיתים, אושיות הרשת, הצייצנים המדרבנים – ואנשי התקשורת שנותנים להם במה. המשטרה לא מחפשת אותם, הציבור גומל להם בלייקים ואיש מהם לא ידמם ברחוב הירקון על הכביש. שולחיו המדומים של רחמים צופים כעת בחצר הבוערת בסיפוק רב. 

כשחזרתי מההפגנה גיליתי שטיפות דם מכסות גם את הידיים שלי ויחד איתן תחושה משונה של אופטימיות הזדחלה ללב. לא בגלל המחאה ובטח שלא האלימות. אלא בגלל שהיה שם, בין הקהל הרב, מי שהיה לו ברור שתפקידו להגן. למרות הצווחות והאלימות, נולד שם רגע מכונן של סולידריות. תחושת שליחות שהובילה מורה אנונימי, אבא לילדים קטנים, לקפוץ, להסתכן ולהפצע בשביל האחרים, בלי לדעת מול מי או מה הוא מתייצב. בשביל הפנסיונרים שעמדו מאחוריו, בשביל הנאבקים שנשארו בבית, בשביל התלמידים שלו והילדים שלו והעתיד שלהם ושלנו.