חשבתי שלמשרד להגנת הסביבה יש כוונות טובות. עד שהוא הגן על בז"ן

בשיחה בלתי רשמית, בזמן שסיקרתי פעם דיון בכנסת, טען אחד העובדים במשרד להגנת הסביבה שאנחנו באותו הצד. הוא אמר שהם פועלים נגד המזהמים בכל הכוח, שאנחנו חולקים באותה תפיסת עולם ובעיקר שאין ביננו כלל ויכוח. הוא חזר על המסר הזה בהזדמנות נוספת שבה נפגשנו ונראה היה שאכפת לו שאבין את זה, לא כי אני עיתונאית, אלא כי כך האמין.

המילים שאמר נשארו איתי זמן מה ויצא לי לחשוב על זה לא מעט מאז. הוא אמנם לא שינה את העבודה העיתונאית שלי או את מושאי הסיקור, אבל הדברים חלחלו, בעיקר בשיחות שלי מול פעילי הסביבה. ניסיתי פעמים רבות להעביר להם את רוח הכוונה שלו, לא כי חשובה לי עבודת המשרד להגנת הסביבה ולא כי הם זקוקים לעזרה שלי בדיברור המסרים שלהם, אלא כי קיוויתי שאולי הוא צודק. כי אם הציבור יאבד אמון ברשויות החוק, אם המערך הרגולטורי במדינה יתרוקן מהמשמעות שלו, אם הציבור יטפח ייאוש כתפיסת עולם – המציאות כמו שאנחנו מכירים אותה לא תשתנה, לכל היותר הסימפטומים יחריפו. זה נכון ברמה הפוליטית ובטח שזה נכון למאבקים מקומיים. 

אני לא נשברת בקלות, במקצוע שלנו ובטח שבעיתונות אקטיביסטית עצמאית, אין את הפריבילגיה הזו. ובכל זאת, מצאתי את עצמי קרובה להתייאש: זה קרה בכנס בהשתתפות המשרד להגנת הסביבה וחברות מזהמות. הכנס סיפק במה מכובדת למפעלים שהציבור נאבק בהם, כמעט ללא ביקורת. פעילים שהגיעו למחות, גורשו מהאולם. מי שנשאר לצד התעשייה ששילמה כדי להשתתף, זו השרה להגנת הסביבה הנכנסת, עידית סילמן, ופקידי המשרד להגנת הסביבה ששילמו אף הם מכיס הציבור. הם חלקו בופה, פאנל משותף ומינגלינג נחשק. הכנס הזה בעיקר חשף את עוצמות הניתוק של הפקידות הבכירה במשרד להגנת הסביבה מהפעילים בארץ, מהשטח, מהשכונות המוחלשות שנושמות את הזיהום של המפעלים שהשתתפו בו.

מי שמע על הזיהום בנחל?

אבל זה לא רק זה. ערב פרסום הכתבה על הכנס, קיבלתי טיפ שנחל הקישון מזוהם כבר כמעט שבוע בקצף מסתורי. סיפורים מעין אלה מגיעים מפעם לפעם ומעבר לזיהום, הם בעיקר חושפים את רפיסות הרשויות מול המזהמים ואת ההתעקשות שלא לדווח מיוזמתם על מפגע אפשרי. אחרי הכל, קצף כזה, שנראה כמו קצף כיבוי, עלול להכיל תרכובת רעילה שלא משפיעה רק על הדגים והצמחייה המקומיים, אלא בתורה על כל שרשרת המזון. אירוע כזה עלול לסיים את דרכו בצלחת שלנו ומין הראוי לדווח על כך בפלטפורומות ציבוריות. 

למה שהרשויות לא ידווחו על כך? את מי זה יכול לשרת? כנראה שאת מי שזיהם. נוכחות הקצף המסתורי נמצאה במקום שבו בתי הזיקוק (בז"ן) נפטרים משפכים לנחל – ולא רק שם, גם במתקן טיהור השפכים שמשרת אותם ואת חברת הבת שלהם, כרמל אולפינים. 

כשפניתי לקבלת תגובה, דובר בתי הזיקוק ענה שנתוני הניטור הרציף בזמן ההזרמה היו תקינים וכך גם דגימות המים. המסר מהתגובה שלו, אף שלא אמר זאת מפורשות, הוא שהאירוע הסתיים. אלא שבאותו הזמן כבר ידעתי שלא היה מדובר באירוע נקודתי, ואם קיימת תרכובת רעילה, אין בישראל כלים לאתר אותה. במשרד להגנת הסביבה ביקשו עוד זמן כדי להגיב ובעוד אלה מתמהמהים, ברשות נחל הקישון נענו לפניית ל"שקוף" לריאיון וסיפרו את כל הידוע להם. ברשות נתנו תוקף לכל מה שכבר ידעתי: האירוע נמשך וברשות נחל הקישון חוששים שמדובר בתרכובות PFAS רעילות שמקורן בקצף כיבוי ובכוונתם לשלוח דגימה לארה"ב כי אין בארץ מעבדה מוסמכת. . 

התגובה שהגיעה לבסוף מהמשרד להגנת הסביבה הותירה אותי המומה – הם אימצו את עמדת המפעל המזהם במלואה. כך הסבירו לי, כלומר לציבור, שלמפעל בז"ן יש היתר הזרמת שפכים לקישון, שמדובר היה באירוע נקודתי ושעל פי בדיקת המשרד לא נמדדו חריגות. ההזרמה הופסקה – ניסו להגיע – ואין מה לחשוש: "לא ידוע למשרד על חומר רעיל שהוזרם לקישון. ככל שהדבר יעלה בבירור מול המפעל, המשרד יפעל בהתאם לסמכויותיו".

בעוד אני ממשיכה לקבל תמונות של קצף חשוד זורם לנחל, מבחינת המשרד הממשלתי האירוע הוא נחלת העבר. אין זכר לתרכובות רעילות, אין שום מידע על המשך ההזרמה. ואם לא די בזה, הניסוח של תגובת המשרד להגנת הסביבה זהה להפליא במסרים שלה לזו של בז"ן. קיוויתי שמדובר בטעות, אך כנראה שמישהו הרי משקר: או שרשות נחל הקישון לא זיהתה שפכים בנחל במשך שבוע, לא תיעדה ולא מתכננת לשלוח דגימות לחו"ל, או שמישהו במשרד להגנת הסביבה מנסה להגן על בז"ן.

בתשובה הבאה שלהם לשאלה איך הם מיישבים את הפער, כבר לא היה מקום לטעות. קיבלתי בחזרה מייל מגוגמם ומתפתל שמסביר ששאלתי על בז"ן בלבד והרי בהמשך השבוע השפכים לא נמצאו בבז"ן ושבעצם מקורם לא ידוע. עדיין, אף מילה על מתקן טיהור השפכים או על החשש מתרכובות רעילות. בזמן שהמידע כבר היה נגיש לציבור ופורסם, במשרד להגנת הסביבה המשיכו להחזיק בנרטיב שמשרת את בז"ן, להתחפר בתגובה מגומגמת ולהתעלם מהממצאים בשטח.

הרגשתי מרומה, כמו אותו פעיל מרמלה שנאבק בזיהום של מפעל "נשר", והגיע לתל אביב לכנס רק בשביל לגלות שפקיד בכיר במשרד להגנת הסביבה חולק במה משותפת עם סמנכל בכיר ב"נשר", בפאנל שמספר עד כמה מפעל המלט תורם לסביבה. לאחר שהמנחה ביקש דוגמאות לחשיבות של "נשר" בתעשיית המחזור והסביבה בישראל, הפעיל נשבר. מול מאות משתתפים הוא צעק את שעל לבו וגורש מהאולם.

"קל לשלוט בבני אדם חסרי תקווה"

בקלאסיקת שנות השמונים "הסיפור שאינו נגמר", מסביר משרתו של "הלא כלום", הגמורק, ללוחם אטריו, שפנטזיה נהרסת כי אנשים החלו לאבד תקווה ולשכוח מהחלומות שלהם וזה מאפשר ללא כלום להתפשט. "מה הוא הלא כלום"? שאל אטריו כשמסביב הכל מתפרק. "זו הריקנות וזה הייאוש", מסביר לו הגמורק בסיפוק, "ואני מנסה לעזור לזה". "אבל למה"? מקשה הילד בלהט, ומקבל מהגמורק, רגע לפני מאבק בין השניים, את התשובה להכול: "כי קל לשלוט בבני אדם חסרי תקווה". המסר הזה נכון ברמה הפוליטית ובטח שזה נכון למאבקים מקומיים. 

אחת המטרות שלי בתפקיד היא להיאבק בלא כלום הזה ולתת לציבור שקורא אותי, לפעילים שחולקים איתי את הסיפורים שלהם ולאלה שנאבקים בעצמם, תקווה שאפשר לשנות. אני לא מתייאשת בקלות, זה לא חלק מתפיסת עולמי, אבל כעת אני בהחלט מבינה את מי שכן.