ערכת שאלות לפוליטיקאים
תפריט
תפריט
תפריט
תפריט
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
לפני כמה שבועות ישבתי עם עיתונאית בבית קפה. סיפרתי לה בהתלהבות מה אנחנו עושים ב"שקוף". על הניתוק מצינור הכסף המשחית של המפרסמים והטייקונים, והמעבר לשליטה בלעדית של הציבור. כמו תמיד בשיחות כאלה, לקח לה זמן להבין. רק אחרי חצי שעה של שיחה זה נפל עליה. תווי פניה השתנו והיא עצרה פתאום, קצת מזועזעת. "את באמת רוצה להגיד לי שאין מישהו מלמעלה, מעל הכתבות והעורכים? אין… אף אחד? זה לא יכול להיות… זה לא עובד ככה. מי בסוף מקבל את ההחלטה – רק אתם, העיתונאים?".
היא סיפרה לי בזהירות רבה על כתבות שלה שהמתינו חודשים "למעלה", אצל הבוסים. היא סיפרה לי על עורכים ש"מרככים" כתבות. על נושאים ואנשים שאת כבר לא מעזה לכתוב עליהם כי אין לך כבר כוח להילחם. שתקנו שוב. פניה הביעו טלטלה עמוקה. לרגע כאילו כבה זמזום טורדני ארוך שנים, שכבר הפסיקה לשמוע, ושקט מזכך הציף את החדר. אך במקום הקלה, השתררה מועקה. שתינו ידענו שעבורה, הזמזום תכף ישוב. ההבנה הזו ניצבה בינינו, והקשתה על השלוק האחרון של הקפה לרדת בגרון. והייתה בו כפית יפה של סוכר.
כל כך הרבה עיתונאים ועיתונאיות מוכשרים עוברים את הדרך הזו. מתחילים מתחושת שליחות אדירה, רק כדי ללמד את עצמם לאורך הדרך שהפשרות המוסריות הן "חלק מהמשחק". שכדאי "לבחור את המלחמות שלך". מתי לשתוק כשהעורך מצנזר ומתי לא להתווכח עם נציג המחלקה המסחרית, שהפיל לך כתבה שתפגע בלקוח שמנמן שבדיוק קנה חבילת תוכן שיווקי. מה, שבגללך העיתון יפסיד כסף?
אחרי שעבדתי כראש דסק חדשות במשך כמה שנים, עזבתי את המקצוע. אפילו שידעתי שלהיות עיתונאית זה המקצוע הכי טוב בעולם. את יוצאת לשטח, לומדת, מגלה איפה נמצא הדבר הזה שדורש תיקון, ואז מגלה כמה כוח יש למילים שלך לתקן. אפילו השאלות שתפני למשרד ממשלתי כלשהו או לדוברות של עירייה – יתחילו להניע את הגלגלים ולחולל שינוי. אכפת להם מה תכתבי עליהם. את הופכת לגשר בין האזרחים לבין המנגנון במקומות שבהם הוא מסואב ומושחת.
אבל עיתונות זה המקצוע הכי טוב בעולם – כשיש לך חופש אמיתי. עזבתי אותו כי לימדו אותי לשכוח מכל זה ולהביא קליקים. להפוך לאשת שיווק במקום למתקנת עולם. לתווך חרדות ושנאה, במקום את המציאות. להיות "לפני כולם" ולמהר, למהר, למהר. לתת ליח"צנים להשתמש בחולשה הזו ולהכתיב לכתבים הנמהרים מה לכתוב. להילחם על קרדיטים מטופשים ולהתרכז במי אמר למי, במקום במה הם עשו בפועל. לקדש את השטחיות. ובלי לשים לב – לשרת את השחיתות.
אם לא היו מקימים את "שקוף", כנראה שלא הייתי עיתונאית היום. ב"שקוף" שיקמתי את האמון שלי בעיתונות. התרגלתי מחדש לחופש. ליחסים שונים לחלוטין עם הקהל. אתם כבר לא אצבעות אנונימיות שצריך לפתות כדי להקליק – אלא הסיבה לקיומנו. אם לא הייתם בוחרים לממן את הפרויקט הנועז הזה, שמתעקש על עיתונות תחקירים בלי כוכבית, בלי לשרת אף בעל בית – הוא לא היה קיים. בזכות "שקוף" הכרתי אלפי אנשים שאומרים – עכשיו אנחנו בעלי בית, והדבר הראשון שאנחנו בוחרים לעשות הוא לתת בכם, העיתונאים והעיתונאיות, את האמון שלנו.
התהליך האיום הזה שבו אנשים מאבדים אמון בתקשורת (בצדק), ומתחילים לצרוך את החדשות שלהם ברשתות החברתיות, מסוכן מאוד. הוא מפלג בינינו. הוא כרית של עובש שעליה מלבלבות פטריות הפייק ניוז במהירות שיא. כמה יקר ערך האמון שהתומכים והתומכות נותנים בנו – הוא התקווה לשינוי אמיתי. הוא תרופה אמיתית לייאוש, לאפטיות מול השחיתות והרס הדמוקרטיה, מול חוסר צדק.
בעזרת הכוח הזה, של היחד, הצלחנו לעשות דברים שמערכות עתירות תקציבים לא מצליחות. כל שנה אנחנו מכפילים את עצמנו, ואת ההצלחות שלנו. אני מסתכלת קדימה וחושבת כמה עוד דברים נוכל לעשות כשיהיו לנו עוד כתבים וכתבות. עיתונאים שיסקרו למשל את השחיתות במשטרה, את האינטרסים של חברות תרופות, את העיוות המבני במערכות החינוך, את המונופולים בתחום המזון שמעלים לנו מחירים בסופר, את האינטרסים של יזמי נדל"ן שמתחבאים מאחורי כל שכונה חדשה שנבנית בצורה גרועה. יש עוד כל כך הרבה מה לעשות יחד. רק התחלנו.
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק
תגובה אחת
מקווה שתיכשלו…. כלומר, שלא תהפכו למעוז האחרון, לבריקדה האחרונה, למוצב שלנו, האזרחים שרוצים מדינה שפויה נקיה, ששווה להילחם עליה.
תודה