ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
בשנתיים האחרונות מנהל משרד האוצר דיונים בנוגע לעתיד זיכיון ים המלח, שנמצא כיום בידי חברת כיל ומעוגן בחוק עד שנת 2030. זה אולי נראה רחוק, אבל הנושא נמצא על השולחן מכוון שכבר החל מעוד שנתיים, המדינה עלולה להיות מחויבת לזכות את כיל על כל השקעה שתבצע בים המלח, במידה והחברה לא תזכה לבסוף לחדש את הזיכיון שלה.
החלק הקל הוא להבין את קצב ירידת מפלס המים: על פי מדידות רשמיות של רשות המים, מפלס הים יורד בממוצע 116 ס"מ בשנה. גובה של ילד בן 6!
ירידת המפלס מתרחשת עקב שתי סיבות מרכזיות: הראשונה, שאיבת מקורות נהר הירדן המזין את ים המלח. השנייה, שאיבת הים על ידי חברת כיל לבריכות הנמצאות בחלקו הדרומי של הים – כאשר, על פי הערכות שונות, האידוי שנוצר בעקבות שאיבה זו אחראי על כ- 40% מירידת מפלס הים השנתית, כלומר כ- 46 ס"מ. מכיוון שגם הירדנים מייבשים את הים באופן דומה, נניח כי כיל אחראית למחצית מהאידוי (23 ס"מ בשנה).
זו כבר שאלה מסובכת מאד. כל כך מסובכת שאפילו כיל עצמה שילמה ב- 2016 קרוב ל- 4.5 מיליון ש"ח בכדי להבין את התשובה! ומדוע זה מסובך? מכוון שישנם שלושה סוגי מסים שכיל משלמת:
מסיכום הנתונים עולה כי כיל שילמה למדינה בממוצע כ- 500 מיליון ש"ח בשנה ואנחנו שילמנו בתמורה ב- 23 ס"מ של מי ים המלח. כלומר, בשורה התחתונה, כיל קונה ס"מ אחד ממפלס ים בכ- 21.7 מיליון ש"ח.
לאור הנחה שנפח הים עומד על 117 ק"מ מעוקב, תמחרנו את ים המלח בכ- 390 מיליארד שקל. זה כמו שווי השוק של מקדונלד'ס!
מודים, ישנן הכנסות ועלויות נוספות שלא כללנו: מצד אחד, עלויות שיקום הים, תופעת הבולענים והפגיעה בתיירות. מצד שני, התועלת הכלכלית שבהעסקת עובדים בתעשייה בדרום.
ים המלח הוא נכס לאומי שהולך ונעלם – ויש לנקוט צעדים בכדי להציל אותו. הדרך לשם תהיה קשה ותצטרך גם לכלול שיתוף פעולה עם הירדנים בסוגיית הייבוש וכן פתיחת מקורות הירדן להזנת ים המלח (כנראה על חשבון מי שתייה זולים). הועדה לבחינת זיכיון ים המלח חייבת, לפני בחינת הזיכיון עצמו והחישוב הכספי, לשאול עצמה האם הים הוא רק משאב כלכלי או שהוא חלק מהטבע והתרבות של מדינת ישראל.
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק