ערכת שאלות לפוליטיקאים
תפריט
תפריט
תפריט
תפריט
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
הנה שיעור בשקיפות מהמקורות:
עוד בימי בית המקדש על הגזבר נאסר להתהלך בבגדים בעלי כיסים או כשבידיו כלי קיבול ("מסכת שקלים"). מדוע? כדי שלא יעלה חשד שהוא מועל בקופת המקדש. כדי לעמוד על חשיבותן הגדולה של מראית העין והפרהסיה נוהגים להצמיד לנוהג את הפסוק הנאה: "מכל מקום, כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, טוב להם ליתן חשבון".
במילים אחרות, חשבי הממלכות היו מקפידים לחשוף לעין הציבור כל הוצאה באשר היא, ואילו חברי ועדת השרים לחקיקה הקדומה לא היו מעזים להסתיר הצבעות. מי שאמון על החלטות הנוגעות לציבור ולקופתו חייב להיות נקי בעינינו, ולא רק בעיניו, בכל אחד משלבי קבלת ההחלטות. הדרך לכך? שקיפות.
הרב יובל שרלו פירש זאת בטוויטר בצורה נהדרת וכתב כי: "נקודת המוצא היא שהשקיפות היא חיונית, והיא חובה של מנהיגות ציבורית. לעתים יש מצבים ייחודיים שמותר להחביא". כשנשאל על ההיתר להחביא הדגיש כי "החשיפה היא נקודת מוצא, וחובת ההוכחה מוטלת על הרוצה לסטות ממנה".
חיזוק לדברים נמצא במדרש "שמות רבה", שם נכתב כי אף על פי שמשה רבנו "היה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידם". שקיפות פרטנית בתקציב המדינה – לרבות שחרור קבצים בפורמט "קריא מכונה" כמו אקסל – היא בסך הכל הליכה בדרכו של המנהיג מעורר ההשראה משה רבנו. הרי אפילו משה, שהוא כה צדיק שמי שיאתר את קברו יוכל לקבל את כל מבוקשו, אִפשר לאחרים להסתכל על הדרך בה הוא מחשב את הוצאות העם.
מדוע הבון טון היום הוא לסמוך על הממשלה בעיניים עצומות? אינני יודע. אבל בהתאם למסורת עדיף היה שכל הוצאה – החל מן הקבלות של מעון ראש הממשלה ועד לתקציב פינוי האשפה בעיריית לוד ייחשף לאור השמש. כך נוכל כולנו לראות שאכן הפקדנו את ההנהגה בידי אנשים שהאמונה שלהם לא כוללת את העובדה שהם מעל לחוק. תקציב "שקוף", למשל, שקוף עד רמת האגורה, בדיוק מסיבה זאת. כי לא כל החכמה אצלי.
"כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסם בעולם, כך מתעסק בגנותן של רשעים, לפרסמן בעולם", נאמר במדרש רבה לפרשת פנחס. זה עוד ציווי נהדר שמראה כי לא התקשורת המודרנית היא מקור השיימינג לאנשי ציבור; מדובר, למעשה, במסורת עתיקה וחשובה. מוסיפים שם כי: "פינחס פרסמו לשבח וזמרי לגנאי, עליהם נאמר: זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב".
על דברים אלה ואחרים הבהיר עו״ד אלישי בן יצחק כי ״נכון לפרסם את מעשיו של איש הציבור באוזני כולם, וזאת כדי להרתיע אותם לבלתי יחטאו וכדי להעביר את המסר שהכל שווים לפני החוק״. קראתי את זה גם בפרשת השבוע "ויחי" שם יעקב מסתייג על ערש דווי מקודים חברתיים שרירותיים ופועל ללא משוא פנים בעת הוא מברך את ילדיו – ללא קשר למי הבכור שבהם. גם עד הרגע האחרון מוקיע יעקב את בניו החוטאים שמעון ולוי, ומוכיח שמורשתו היא יותר מכל – דין וחשבון.
המקורות מספקים, כמובן, גם שלל עצות נהדרות לנבחרי ציבור המגיעים לעמדות כוח. נתניהו לבטח היה יכולה ללמוד איפוק מחז"ל, שבמדרש קהלת רבה א', ל"ד אמרו: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו: מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים. יש לו מאתיים, רוצה ארבע מאות". עם הכוח בא התיאבון, ולכן הפתרון מצוי במשוואה הנהדרת שהגה שלמה המלך כבר בתקופת התנ"ך: "שונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, כ"ז).
אבל באין שקיפות, ובהינתן רדיפת בצע – לא נותר לציבור אלא לסמוך על הדלפות. למרבה המזל, גם לתחום זה אפשר למצוא חיזוק במקורות: ״כל המצר לציבור ומצערם, מותר למוסרו״, נכתב בשולחן ערוך. במה שנוגע לאנשי ציבור, אין דבר כזה "מלשין" או "מוייסר". במילים אחרות: אל תחששו להדליף כשאתם רואים עוולה. הקמנו אפילו תיבת הדלפות כשרה באתר למען הנושא!
לבסוף, רבים טוענים ששקיפות היא לא יותר מהיטפלות קטנונית. אבל בעיניי הם הנטפלים אלינו: פוליטיקאים רוצים להנהיגנו ולשנות את מציאותנו, ולכן עליהם, כפי שהובן כבר בעת העתיקה, לאפשר בקרה על פעילותם – גם במחיר ויתור צנוע על פרטיות מעשיהם במסגרת הפעילות הציבורית.
חשוב להדגיש, לסיום, שכולנו בני אדם שפועלים לפי תמריצים, ולכולנו אינטרסים אישיים. שקיפות היא פשוט התמריץ המושלם לנהוג ביושר למען הציבור הרחב – אז והיום.
**
סיון-רהב מאיר כתבה לפני כמה שנים מאמר יפיפה על שקיפות כמילת מפתח בחלק היומי של פרשת "פקודי". לדבריה: "הפרשה מתחילה בדין וחשבון מפורט שמשה רבנו מוסר על הוצאות הקמת המשכן: כמה נאסף מאת העם, ומה בדיוק נעשה בחומרים שנתרמו. התורה מקדישה לדו"ח הזה כמה וכמה פסוקים. כלומר: אם נוטלים כסף מהציבור למטרה מסוימת (גם אם היא קדושה, ואולי בפרט אם היא קדושה) – צריך למסור דיווח מסודר על מה שנעשה בכל שקל. אפילו אם מדובר במשה רבנו. יש כאן רצון למנוע חשדנות ולהתייצב מול העם באופן נקי וגלוי. אולי מתאים כאן משפט שנכתב על משה בהקשר אחר: רואים רחוק – רואים שקוף".
עוד הוסיפה: "עמוס חכם, הזוכה הראשון בחידון התנ"ך שהפך ל"חתן התנ"ך המיתולוגי", כתב על כך דברים פשוטים ונוקבים: "יש ללמוד מזה לקח מוסרי, שאף על פי שהמשכן קדוש בקדושה נעלה, ואף שוודאי לא נחשדו ישראל שימעלו במלאכתו, היה צריך לערוך מפקד וחשבון של החומרים שהובאו תרומה למלאכתו, ומשה בעצמו ערך את המפקד ופרסם את פרטיו בתורה, שדווקא קדושתו הנעלה של המשכן היא המצריכה לערוך את המפקד".
רהב סיכמה: "מאה ימים של שקיפות? שלושת אלפים שנה של שקיפות. זה לפחות מודל-העל שהפרשה מציבה בפנינו הבוקר".
גם הרב יובל שרלו התייחס לנושא: "בפרשת פקודי מלמד משה רבינו את היסוד ההנהגתי החיוני, כאשר מדובר במנהיג ציבור העוסק בכספי ציבור – שקיפות ! משה רבינו מוסר בפרשה זו דין וחשבון מדויק על השימוש בכספי התרומות שניתנו למשכן. על אף העובדה שכנראה איש לא יחשוד בו; על אף העובדה שהעם הביא הרבה יותר ממה שצריך; על אף העובדה שכנראה גם איש לא יתעניין בחישוב המדויק של ההוצאות – משה רבינו מוסר אלה פקודי", ומכאן ואילך הוא מציב את הנורמה הראויה.
"לא זו בלבד, אלא שבבניין המשכן אנו מוצאים גם שני שיקולים מנוגדים לדרכי ההוצאה של כספי ציבור. מחד גיסא מעצב הכלל של "אין עניות במקום עשירות" את בניין המשכן, והוא מחייב לבנות אותו בפאר ובהדר; מאידך גיסא נמצא גם הכלל של "התורה חסה על ממונן של ישראל", ואנו מוצאים גם את השפעתו על ההלכות השונות. גם כאן, הופכים הדברים מופת לדורות, ומחייבים את כל העוסק בכספי ציבור לנווט בין ההכרה כי הדברים צריכים להיות מכובדים ומאירים, ובין החובה המוסרית שלא לבזבז את ממונם של ישראל.
"מנהיג ציבור הנוהג בכספי ציבור שלא כדין פוגע בשלושה מעגלים: המעגל הראשון הוא מעגל הגזל הפשוט. יש הסוברים בטעות כי אם אין דמות מזוהה שהיא בעלת הממון מדובר בגניבה שהיא קלה יותר, ועל כן הם מזדעזעים מהרעיון שהם יפרצו לבית על מנת לגנוב אך לא מונעים את עצמם מלשלוח יד לכספי ציבור. למעשה מדובר בטעות כפולה – גם העברה בנקאית היא פעולת גניבה ולא רק פריצה לבית, ומעבר לכך – גזל הציבור הוא חמור ביותר, ויש בו היבטים חמורים אף מגזל היחיד. לא זו בלבד, אלא שהרבה יותר קשה להשיב אותו. הציבור הוא בעלים על ממונו, ובשעה שמנהיג ציבור שולח בו יד הוא פוגע בבעלות הציבורית על הממון. משכורות מנופחות ולא מוצדקות, העברת נכסים ציבוריים לידיים פרטיות, קבלת החלטות מתוך הפרת אמונים וניגוד אינטרסים – כל אלה הם גזל ציבורי חמור, גם כשהם נעשים בחסות משפטית.
"המעגל השני הוא הפגיעה החמורה בייעודו של כסף זה. כספי ציבור נועדו למען הציבור. בשעה שמועלים בהם או גונבים אותם, או אפילו בשעה שמשתמשים בהם שלא בדין נפגעת החלוקה ההוגנת והראויה של כספים אלה, וצווי התורה "צדק צדק תרדוף" מופר בצורה חמורה. הדבר נכון גם כאשר איש הציבור אינו מכניס לכיסו האישי דבר, אלא מעביר כספים שלא כדין מסעיף תקציבי אחד לסעיף הקרוב לליבו אך לא זכאי באמת לכסף זה. אחד מייעדי השלטון ההוגן והצודק הוא לחלק את המשאבים בדרך הראויה, ולנהוג בהם למטרות שלמענן נגבו. בשעה שמאן דהו נוהג שלא כדין הרי הוא פוגע ביסודות השלטון הפועל בצדק, והאיזון הראוי בין היעדים השונים של התקציב נפגע.
"המעגל השלישי, ואפשר שהוא החמור ביותר, הוא המכשול המושם לפני רבים. מעילת אנשי ציבור בכסף ציבורי פורצת גדר, ומשכנעת את הציבור כולו כי כל המערכת מושחתת, ולפיכך דווקא האדם הישר הוא החריג. המשפט "כולם מושחתים" אינו הופך להיות מניע לתיקון חברתי אלא להפך: משפט המצדיק את השחיתות בכל הרמות ובכל המישורים. גם חלק מקוראי השורות דלעיל מגיבים בוודאי בציניות, וטוענים כי המאבק נגד השחיתות נגוע בנאיביות נוראה, וההתנהגות הנכונה היא הפוכה לחלוטין. נורמת הגניבה והמעילה מחלחלת לכל שדרות הציבור, ועל חברה כזו אמר ירמיהו הנביא כי לא ניתן לחיות בתוכה, ואין טוב מאשר לברוח למדבר ולהיות במלון אורחים. ואילו משה רבינו מלמד אותנו לדורות את היחס הראוי לכספי ציבור ולשקיפות בכללה, ואנו חייבים להמשיך את התנועה הזו בדרכה הראויה! (סימן הקריאה לא הופיע במקור)".
מול הכוחות הגדולים שמנסים להשתיק אותנו, היום יותר מתמיד אנחנו צריכים אותך איתנו!
6 תגובות
שלום ידידי,
דע לך שאין כזה דבר "לקחת כסף למען מטרה קדושה" מפני שהתורה אוסרת זאת. דהיינו כל הרבנים שציינת הם בעצמם משוחדים. הם עיוותו וסילפו את תורתנו בכדי להתיר לעצמם לנצלה והראשון שהתיר זאת הוא יוסף קארו משולחן השרימפסים.
כך אומרים הרמב"ם והסנהדרין הלא הם חכמי המשנה והתלמוד (הל' תלמוד תורה ג, י): "כל המשים על לבו שיעסק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חלל את השם, ובזה את התורה, וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור להנות בדברי תורה בעולם הזה".
וממשיך שם: "אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהן, ולא קרדם לחפר בהן. ועוד צוו ואמרו: אהב את המלאכה, ושנא את הרבנות; וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה. וסוף אדם זה שיהא מלסטס את הבריות".
מלסטס=שודד*
לא שמעתי אף פעם שמי שימצא את קברו של משה יקבל את כל מבוקשו, אשמח לדעת מה המקור
ולגופו של ענין -המאמר נכון וצודק באופן כללי
איזה כיף שאפשר לצטט מקורות יהודיים בצורה סלקטיבית כדי להוכיח דבר שמאמינים בו בכל מקרה…
אם מישהו היה מביא מקורות על נושאים אחרים ביהדות ודורש מנבחרי הציבור לפעול בהתאם היו אומרים לו שזה כפייה דתית או "הדתה"…
הסקלטיביות היא של חז"ל כך שהמאמר הולך בדרכה של ההלכה. אפשר למצוא גם דוגמאות אחרות בתנ"ך (למשל דוד) אבל חז"ל דרשו אותן לגנאי. אם אתה רוצה להתלונן בפני התנאים, אתה מוזמן להמציא מכונת זמן ולצעוק עליהם.