מכתב הסבר על המיזם שהוגש לכבוד יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין

לכבוד: יו״ר הכנסת מר יולי (יואל) אדלשטיין

הנדון: מאה ימים של שקיפות, מכתב הסבר

שלום רב,

ראשית, אני מברך על הדיון שבכוונתכם לקיים בנושא ׳מאה ימים של שקיפות׳. מדובר בפרויקט אותו מקדמים מעל ל-1600 אנשים אכפתיים, מלח הארץ, שמעוניינים לשפר את המציאות האזרחית והפרלמנטארית כאחד.

מאה ימים של שקיפות הינה יוזמה שנולדה עקב ההעדרויות החוזרות ונשנות של חברי הכנסת מהמליאה ומהוועדות לצד הפלת הצעות החוק להגברת השקיפות, כגון גניזת הצעה לחשיפת תיקי המניות של חברי ועדות הכספים והכלכלה, אי פרסום הצהרות ההון (ואף לא ההפרש בגודל ההון בין הקדנציות ולאחר הפרישה מהכנסת), אי-הנגשת ניירות עמדה שמקבלים הח״כים מבעלי עניין וכו׳. גם בממשלה התנהלות זו אינה דבר נדיר: הצבעות ועדת השרים לחקיקה וישיבת הממשלה סמויות מהבוחרים. חוק הלוביסטים ש׳יש עתיד׳ הגישה בתחילת המושב נותר גם הוא במקפיא. אפילו ההצבעות בוועדות הכנסת לא מתועדות בפרוטוקול. הנה כתבה (של כותב שורות אלו) שקצת מרחיבה על הנושא.

הציבור לא עיוור לדברים הללו. קיים חשש שחברי הכנסת לא באמת משרתים אותנו. כך צמח המיזם שמטרתו בטווח הארוך היא החזרת אמון האזרחים בכנסת. האמצעי המרכזי לכך, לדעתנו, הוא הגברת שקיפות. דרכה אזרחי ישראל לא ייאלצו להסתפק במילים ובהבטחות ריקות, אלא יוכלו לראות בעיניהם מה עשו עבורנו נבחרי הציבור, ואת מי הם משרתים. כמובן שאין בעיה שנבחרי ציבור ייפגשו, למשל, בעיקר עם בעלי הון ומנהלי בנקים. אולם אם הם נבחרו על סמך הבטחות שישרתו בעיקר את לקוחות הבנקים ואיתם לא יפגשו לעולם – זו בעיה. חמור מכך, בהיעדר כלים ברורים לבחינת פועלם של חברי הכנסת, האזרח הממוצע מצביע לפי תחושות בטן וזהות העומד בראש הרשימה. כתוצאה, מדי קדנציה אמנם נולדות ונכחדות מפלגות אולם באין שקיפות חלק מחברי הכנסת ממהרים לשרת אינטרסים צרים. הכיסאות המוזיקליים בין הנבחרים מסתברים לנו כל פעם מחדש כחסרי משמעות.

כפי שציינתי בשיחתנו הייתי שמח להיפגש אתכם כדי להסביר את מהות הפרויקט. אך מכיוון שביקשם להמתין עם זה חשוב לי לציין שוב כדי שיהיה ברור ומעבר לכל ספק: אין לנו שום כוונה לעבור על החוק, לעקוב אחר חיים פרטיים של חברי הכנסת, או לחכות להם מחוץ לבתיהם. הם זכאים לחיים פרטיים ולחיי משפחה ונופש. אנו מכבדים ונמשיך לכבד לזאת. חייהם האישיים של חברי הכנסת הם מחוץ לתחום עבורנו. אין כאן תחום אפור. לא נבצע האזנות סתר, לא נפלוש לפרטיותם, לא נעקוב מבוקר עד ערב אחר ח״כ ונשמור על כל פסיק בחוק בצורה הברורה ביותר.

אולם יש למצוא איזון בין זכותם של חברי הכנסת לפרטיות ובין האינטרס הציבורי. 120 חברי דירקטוריון המדינה זוכים לזכויות ענקים: ניתנת להם האפשרות לעצב את המציאות שלנו לצד שכר הולם ותנאי עבודה מצוינים (לצד עזרים מקצועיים מצומצמים מדי, אך זה נושא אחר). לצד זכויות אלו עומדות גם חובות, ובראש וראשונה החובה להימנעות מניגודי עניינים ושירות הבוחרים ששלחו אותם לשם. דרך המלך לכך היא שקיפות, ואנו רחוקים משם שנות אור. אין לנו מושג כמה חופשות הם לקחו, אילו ניירות עמדה הם קיבלו וכיצד הם הצביעו בחלק מהפורומים. עבודתם נעשית במחשכים ואינה מדווחת לציבור אותו הם משרתים.

שוב, צריך למצוא איזון בין הצורך הציבורי לדעת לבין הצורך לשמירה על פרטיות הח"כים. לדעתנו, חשיפת הלו״ז של הח״כים, למשל, צריכה להיות מידתית ובדיעבד. גורם שלישי, למשל במשרד המבקר או בלשכת יועמ״ש הכנסת (לדוגמא), יוכל לאשר השחרות של סעיפי לו״ז פרטי או סעיפים רגישים מבחינה בטחונית או אחרת. ניתן למצוא איזון, אנו בטוחים – אך נכון לעכשיו, אין ספק שהמטוטלת היום נוטה לכיוון האפילה, להיעדר משווע של שקיפות.

לא רק הציבור הרחב חושב שאלו דרישות לגיטימיות. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר ב-2005, בהיותו שר אוצר, ש״אנו סומכים על שיקול דעתם של חברי הכנסת, אבל צריך שהדיון תמיד יהיה לעין הציבור. (לגיטימי) לצפות מחברי הכנסת לגלות שקיפות מלאה ולגלות עם אילו לוביסטים דיברו, ומה היו השיקולים שהעלו בפניהם, אשר לפיהם יקבעו את עמדתם. זה לגיטימי לדרוש מחברי הכנסת לדווח על הפגישות שהם מקיימים עם הלוביסטים… היכולת שלנו להבטיח את הרוב לחוקים, הוא רק בהחצנת הנושא, כשכולם ידעו איפה עומדים נבחרי הציבור ומה מכתיב את שיקוליהם של מקבלי ההחלטות בכנסת. אם התהליך יתקיים בקרביים של ועדת הכספים, יכולות להיות סטיות והפתעות כמו במלחמות צוללות. לכן, ראוי לשזוף את הדיון כמה שיותר לעיני הציבור".

בארצות הברית, למשל, ניתן לראות את תיקי ההשקעה המלאים של נבחרי הציבור בפילוחים מרהיבים, או פירוט של כל מי שמבקר את אובמה בבית הלבן. אצלנו, לעומת זאת, חברי הכנסת מסרבים לקדם צעדים שיבנו חזרה את האמון בעיני הציבור.

היוזמה הזו יכולה ואפילו צריכה להיכחד. אך הדרך לשם אינה באיומים. היא בחקיקת חוקי שקיפות חדים וברורים, ולכן אני מעביר אליכם את הכדור: אנא שתפו – מה אתם מציעים לעשות כדי לשנות את המצב הקיים? מלבד לאסור עלינו לבלוש אחרי ח״כים, מה לדעתכם צריכה לכלול שקיפות אמיתית במשכן?

בקצרה, רוב הח״כים ציינו שהם ״בעד שקיפות״. מה זה אומר מבחינתכם?

לסיום, אני רוצה להדגיש שהמטרה הסופית שלנו היא לא ׳שקיפות׳. שקיפות היא הדרך. המטרה היא כנסת נקייה מלחצים, כנסת מחוברת לציבור. שקיפות היא צעד בדרך לשם. כינון מערכת שחשופה יותר לעיני הציבור, כפי שהתבטא ראש הממשלה, תמגנט בעיקר אנשים שאין להם מה להסתיר, בעלי חוט שדרה. אני מאמין שזו מטרה משותפת של כולנו,

בברכה,

תומר אביטל, עיתונאי, מחבר ׳המשכן׳ ומוביל היוזמה