נורבגי-כחול-לבן: החוק שיכניס ח"כים "חופשיים" במקום שרים

אמש עברה בקריאה שניה ושלישית הצעת חוק "הפסקת חברות בכנסת של ח"כ המכהן כשר או סגן שר", שמכונה "החוק הנורבגי". המטרה היא לתקן את העיוות שנוצר עם הממשלה המנופחת, לפיו נותרו מעט מדי "ח"כים חופשיים", כלומר כאלה אשר אינם שרים וסגני שרים, ויהיו פנויים לעשות את עבודת הכנסת הבסיסית והחשובה: חקיקה בוועדות השונות ופיקוח על הממשלה.

הדרך לאזן את הכוח של הממשלה היא לאפשר לשרים להתפטר מתפקידם כח"כים ולפנות מקום לח"כים חדשים שיכנסו במקומם. אך בניגוד לנורבגי הקלאסי, הגרסה הישראלית יוצרת נורבגי עם פרצות שעלולות להתברר בעייתיות: השר או השרה בוחרים בעצמם האם ומתי להתפטר, וכשהם יודעים בדיוק מי נכנס לכנסת אם יעשו זאת. 

הבעיה: 80% מ"כחול לבן" הפכו לשרים 

הבעיה העיקרית שהחוק מבקש לפתור, מצויה ב"כחול לבן". הסיעה בראשות בני גנץ אומנם הצליחה ליצור ממשלה שוויונית ומנופחת עם הליכוד, אך השאירה את הכנסת יתומה. 12 שרים מונו במפלגה שמונה 15 נבחרי ציבור סך הכל, כלומר נשארו שלושה ח"כים בלבד לעבודת הכנסת.

עוד על הממשלה המנופחת:

• כך משנים את מבנה המשטר שלנו בשבוע
• 8 סגני שרים חדשים מונו לתפקיד חסר משמעות
• כדי לבצע את תפקיד שר המודיעין נחוץ יום בשבוע
• השוואה בינלאומית: כמה הממשלה באמת מנופחת?

גם לשלושה הללו ניתנו תפקידים: איתן גינזבורג מונה ליו"ר ועדת הכנסת, מיקי חיימוביץ' ליו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה ורם שפע ליו"ר ועדת החינוך. לכן, לא נותרו "ח"כים חופשיים" לכחול לבן. ועדת הפנים וועדת החינוך הן בין הוועדות העמוסות בכנסת, היחיד שיכול להתרוצץ בין הוועדות הוא יו"ר ועדת הכנסת, איתן גינזבורג אם יגלה יעילות בתפקידו. 

לסיעת "דרך ארץ" שהתפצלה מ"כחול לבן" המקורית, אין בכלל רשימה ולא יהיו לה ח"כים מן השורה גם אם השרים יתפטרו. יושבים בה יועז הנדל, שמונה לשר התקשורת וצבי האוזר שמונה ליו"ר ועדת החוץ והביטחון – ועדה עמוסה גם היא. 

עוד בקואליציה, אפשר למצוא את מפלגת העבודה, לה שלושה ח"כים מכהנים ששניים מהם מונו לשרים – איציק שמולי ועמיר פרץ. האחרונה, מרב מיכאלי, בחרה לעבור לאופוזיציה. 

בשורה התחתונה – יש לכחול לבן רבתי (העבודה ודרך ארץ) חצי ח"כ להתרוצץ בכנסת ולכן הם חייבים חוק שיאפשר להם להכניס ח"כים נוספים למשכן. על פי ההצעה, הם יוכלו "לייצר" חמישה ח"כים נוספים.

בכלל לא נורבגי

"החוק הנורבגי" שעבר אמש הוא לא בדיוק חוק נורבגי. לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, קיים גם בשבדיה, הולנד, צרפת, בלגיה, פורטוגל. 

החוק המקורי מבוסס על ניתוק בין הרשות המבצעת למחוקקת ומחייב את מי שהתמנה לשר בממשלה להתפטר מחברותו בפרלמנט. בכך יפנה השר את מקומו לבא בתור ברשימת המועמדים. 

"ההיגיון העומד בבסיס החוק הוא לחזק את הרשות המחוקקת על-ידי הגדלת מספר החברים הפנויים לעבודה פרלמנטרית, למנוע ניגוד עניינים בין חברות בממשלה לחברות בפרלמנט, ולאפשר לשרים להתרכז אך ורק בעבודתם המיניסטריאלית", נכתב במסמך המכון. לדעה זו שותפים בתנועה למשילות ודמוקרטיה.

בישראל אימצו את המודל לטובת פתרון הבעיה בכחול לבן, עם שינויים בנוסח הכנסת הישראלית. אך ברשימה מצויים כידוע גם ח"כים מ"יש עתיד", שכניסתם במקום שר מתפטר עתידה לתת כוח דווקא לאופוזיציה. לכן שקלו בעבר להעביר חוק "נורבגי מדלג" שיאפשר למפלגה להכניס לכנסת רק את מי ששייך או מוכן לעבור לכחול לבן. הצעה זו נפלה לאור הלחץ הציבורי וביקורת בג"ץ.

כרגע רק שתי ח"כיות אישרו בוודאות כי ייכנסו בזיקה לכחול לבן: מיכל קוטלר-וונש (תל"ם) ועינב קאבלה (חוסן לישראל). הילה שי וזאן (חוסן לישראל) תיכנס ככל הנראה גם היא. יוראי להב הרצנו (יש עתיד), הראשון ברשימה להיכנס, דווקא אישר שיישאר ביש עתיד ותהלה נעמה פרידמן (יש עתיד) עדיין מתנדנדת.

מפלגת העבודה תתקשה להשתמש בחוק מאחר והבא בתור ברשימה הוא אילן גילאון ממרצ, שיישאר באופוזיציה.

החשש: שימוש פרסונלי בהחלטה להתפטר

המטרות המקוריות של החוק חשובות, אך בגישה הישראלית הוסיפו התניות שהופכות את המנגנון החוקתי לכלי פוליטי שעונה לצורכי השעה. כך, תחת מעטה הקונצנזוס של חיזוק הכנסת והגדלת מספר הח"כים בכחול לבן, תפרו חוק למידותיהם. כשבפעם הבאה החוק לא יתאים – ישנו אותו שוב. 

העיוות המשמעותי הראשון הוא מתן רשות לשרים להתפטר, במקום לחייבם לעשות זאת – כמו בנורבגי המקורי. המשמעות היא שניתן לעשות שימוש פרסונאלי באפשרות להתפטר: ברגע שההחלטה לפנות מקום נתונה בידי ח"כית שמונתה לשרה, היא יודעת בדיוק את איזה ח"כית היא יכולה להכניס ולאן זו מתחייבת להשתייך ואז להחליט סופית אם תתפטר.

כך למשל, כיוון שתהלה נעמה פרידמן לא הודיעה אם תיכנס לקואליציה עם כחול לבן או תישאר באופוזיציה עם יש עתיד, השר יזהר שי יכול להחליט אם להתפטר או לא בהתאם להחלטתה.

בנוסף, החוק אינו עקבי ומאפשר באופן מלאכותי ליותר שרים של כחול לבן להתפטר מאשר שרים של הליכוד. הדבר נעשה על ידי "תפירת" האפשרות להתפטר לפי מספר המנדטים שיש למפלגה בכנסת. כלומר, אם יש למפלגה מספיק ח"כים "חופשיים" שאינם שרים, אפשרותם של שרים חדשים לפנות מקום לח"כים חדשים מוגבלת. כך לליכוד יש אפשרות שרק ששני שרים יתפטרו.

חשש מח"כים "על תנאי"

בחוק המקורי, בחלק מהמדינות (דוגמת נורווגיה ושבדיה) רשאים השרים שהתפטרו מהממשלה לחזור ולכהן בפרלמנט במקום אלו שהחליפו אותם, ובחלקן (כדוגמת הולנד וצרפת) האפשרות הזאת איננה קיימת. כלומר, מרגע שהתפטרת מהפרלמנט לא תוכל לשוב אליו באותה הקדנציה.

במקרה הישראלי ניתן לשר שהתפטר לחזור לתפקד כח"כ פעם אחת בלבד ולא להתנהל כדלת מסתובבת. הסעיף הזה בחוק נועד למנוע סירוס של ח"כים מהקואליציה, שמאויימים בחזרת שר ששולחת אותם הביתה, החוק מגביל את השרים שרוצים לחזור לסיבות הללו בלבד: התפטרות או פיטורין מהממשלה. כלומר, לא ניתן לחזור לכנסת סתם כך.

מאחר והתפטרות השרים היא בגדר רשות, נוצרת תלות בין השר או סגן השר הפורש לבין הח"כ שנכנס במקומו. אחד השמות שעלו בדיון הוא של אסנת הילה מארק, ששמה נכתב בהסכם הקואליציוני כחברה עתידה מוסכמת בוועדה למינוי שופטים (שתתבצע על ידי הצבעה חשאית בכנסת). 

הסעיף שמגביל את חזרתם של השרים נועד למנוע מצב שבו מארק, או כל ח"כ אחר, יהיו נתון לסנקציה באם לא יתיישר לדעת יו"ר המפלגה.

עוד ועוד סיבוכים

הוספת הסעיפים בעייתית גם משום היא מסבכת את המנגנון. בהצעת החוק בנו חישוב מסובך שמקורו לצורכי השעה של כחול לבן:

• לא יתפטרו יותר מחמישה חברי כנסת ולא יותר משליש (תפור למידת כחול לבן בה יש 15 ח"כים ולכן הם מנצלים את המקסימום).
• אם יש 10-12 ח"כים, יתאפשר לארבה מהם להתפטר מתפקיד ח"כ.
• 7-9 ח"כים – יתאפשר לשלושה להתפטר מהכנסת.
•  4-6 ח"כים – שניים יוכלו להתפטר.
• מתחת לשלושה ח"כים – רק אחד או אחת יוכלו להתפטר.

הצליחו להפחית עוד מתפקיד סגני השרים

הצעת החוק נוגעת גם לסגני השרים. מדובר באבסורד כיוון שתפקידם לא הוגדר מעולם בספר החוקים. הסגנים הם בעלי תפקיד מוגבל מאוד בממשלה ולא נושאים באחריות או סמכות אלא מהווים שולייה בלבד כדי לעזור לשר עמוס בייצוג בכנסת. 

על פי הצעת החוק החדשה, סגני שרים יוכלו גם הם להתפטר וכך ישוחחרו גם מההצבעות במליאה. בכנסת הם גם ככה ח"כים צולעים, שאינם יכולים להצביע בוועדות ולפקח על הממשלה. כעת באופן סופי הם יהוו כקישוט בלשכת השר הממונה, עם לשכה נוספת בכנסת.

עוד פירוטכניקה שהמציאו בחוק היא חילופי התפטרות בין שרים. לפי ההצעה, שני שרים מאותה סיעה יוכלו במהלך הקנדציה להעביר את ההתפטרות מהכנסת ביניהם, במידה ואחד מהם רוצה, מסיבות שונות, לחזור לכנסת. המטרה היא למנוע פיטורי ח"כ מהכנסת שלא לצורך. כך שהח"כ לא יוצא מהכנסת בגלל ששר רצה (מסיבותיו שלו) לחזור לכנסת.

כך למשל, השר זאב אלקין יכול לבקש מהשרה גילה גמליאל להתחלף על כסא הח"כ ואוסנת הילה מארק לא תאלץ להתפטר ולחזור שוב. גם זאת ניתן לבצע פעם אחת. 

המצאה חדשה נוספת במשטר של ישראל, שהחלה להתנסח כבר בחקיקה שקיבעה את ההסכם הקואליציוני האחרון, היא ה"זיקה". לפי הנורבגי הישראלי, ח"כ חדש שיכנס במקום שר או שרה שהתפטרו יצטרך להצהיר בכתב ליו"ר הכנסת על הזיקה שלו למפלגה אליה ישתייך. 

כלומר, ח"כים ברשימת יש עתיד יוכלו לעבור לכחול לבן אם ירצו, אך יהיו חייבים להודיע מראש, כך שלשר המתפטר תהיה הזכות למשוך את ההתפטרות שלו.

שינוי חוקי יסוד – רק לצורך המיידי

בדיוק כמו שינוי החוק שנועד לעגן את ההסכם בין כחול לבן לליכוד, גם במקרה זה החוק נועד לשרת צורכי שעה וללא הסתכלות ציבורית רחבה על מה טוב או לא טוב למערכת המוסדות בישראל. כפי שאמר גם גור בליי, היועץ המשפטי של הוועדה: "לא טוב שחוקי יסוד יחוקקו עם תוחלת מיידית, אלא רק לכנסת הבאה".

לפי גישה זו, יש לחוקק חוקים דווקא כשהמחוקק אינו יודע איך יושפע מהם. רק כך המחוקק יכול להתבונן באינטרס הציבורי הרחב ולא להסתכל על האינטרס האישי שלו. וזה לא מה שנעשה פה.