האם הדמוקרטיה המפלגתית בישראל מתה?

שימו לב מה קורה כיום במפלגות המרכיבות את כנסת ישראל:

חוסן לישראל: לפי התקנון, יו"ר המפלגה בני גנץ קובע לבדו את רשימת מועמדי המפלגה לכנסת ואת סדר שיבוצם ברשימה, "תוך התייעצות עם הנהלת המפלגה". יו"ר המפלגה זכאי לבלעדיות בכל הנוגע להחלטה על הצטרפות לקואליציה וקביעת הרכב הקואליציה אם יתבקש להרכיב את הממשלה.

יש עתיד: יו"ר המפלגה יאיר לפיד אמנם הכריז שהמפלגה תקיים לראשונה בחירות פנימיות לראשות המפלגה ב-2021, אך את זהות חברי הרשימה – הוא ימשיך לקבוע בעצמו. אפשר להטיל ספק גם בכוונות הדמוקרטיות של לפיד בנוגע לבחירת היו"ר; לפי התקנון הנוכחי, לפיד יכול לכהן עד תום כהונת הכנסת ה-25. 

ימינה (האיחוד הלאומי, הבית היהודי, הימין החדש): מוקדם לדעת איך תיקבע הרשימה לכנסת הבאה והאם בכלל יהיו פריימריז. עד 2015 המתפקדים היו בוחרים את הרשימה של הבית היהודי. מאז 2019, בוחרים את הרשימה כאלף איש. באיחוד הלאומי? יש גוף לא נבחר שמונה כמאה איש בלבד והוא מרכיב את הרשימה. ב"ימין החדש" בראשות נפתלי בנט – כלל לא קיימו פריימריז.

יהדות התורה: הרשימה נקבעת על ידי מועצת גדולי התורה, שגם מתווים את הדרך והחזון.

ש"ס: הרשימה נקבעת על ידי מועצת חכמי התורה שגם מתווים את הדרך והחזון.

הליכוד: אמנם מאז הפריימריז האחרונים עברנו שלוש מערכות בחירות, וכעת דנים במפלגה באפשרות לבטל את הפריימריז פעם נוספת אם נצא לבחירות נוספות – אך זו המפלגה היחידה שתקיים בעתיד הנראה לעין פריימריז של ממש.

העבודה: 1,566 חברי ועידת העבודה הכריעו לאחרונה כי הם עצמם יבחרו את היו"ר הבא וגם את הרשימה ולא עשרות אלפי המתפקדים למפלגה. בכך הם קיבלו את בקשת יו"ר המפלגה הנוכחי עמיר פרץ. ח"כ מירב מיכאלי עתרה לבית המשפט נגד ההחלטה ובדרישה לקיים פריימריז מלאים גם לרשימה וגם לראשות המפלגה. גשר שהייתה בתוכה – התפרקה וכיום מורכבת מח"כ אחת בלבד (אורלי לוי).

תל"ם: בוגי יעלון מרכיב את רשימת המפלגה.

מרצ: אף שלקראת הבחירות לכנסת ה-21 נערכו לראשונה פריימריז לבחירת מועמדים לכנסת, הרשימה השתנתה לחלוטין בעקבות החיבור עם מפלגת העבודה ו"גשר" של אורלי לוי. עיסאווי פריג׳, למשל, נבחר למקום השלישי, אך נדחק למקום ה-11 והלא ריאלי בשל החיבור הבין-מפלגתי. יו"ר המפלגה ניצן הורביץ מסרב לחשוף את כמות המתפקדים.

הרשימה המשותפת (חד"ש, רע"מ, בל"ד, תע"ל): סדר המועמדים ברשימת הסיעה נקבע על ידי ועדה ציבורית (ועדת ההסכמה) שהגדירה את סדר נציגי המפלגות על פי מפתחות שלוקחים בחשבון גם ייצוג לכל הדתות, הזרמים והאזורים בארץ. כל אחת מהמפלגות בוחרת את נציגיה באופן שונה: בבל"ד אלו כ-500 הנציגים במרכז המפלגה, בחד"ש 940 צירים שמייצגים את הסניפים, ברע"מ כ-500 צירי המפלגה משתתפים בבחירות פנימיות, ובתע״ל, עם היו״ר הנצחי אחמד טיבי, מספר מצומצם של 175 חברי ועידה קובע את הרשימה.

ישראל ביתנו: הרשימה נבחרת בידי ועדה מסדרת – בהנחיית יו"ר המפלגה אביגדור ליברמן.

הבחירות לכנסת אולי בדרך, אך הדמוקרטיה המפלגתית בישראל כמעט והתאיידה.

מפלגות בלי חברי מפלגה

מצב הדמוקרטיה במפלגות בישראל נמצא בנסיגה מתמדת. התופעה המדאיגה מעבירה את הכוח וההשפעה על המפלגות מהציבור לקבוצות כוח, בעלי אינטרסים צרים ומנהיגי מפלגות יחידנים.

בשנת 1996 מספר הפקודים בשתי המפלגות הגדולות – הליכוד והעבודה- ביחד, עמד על כ-440 אלף אזרחים ואזרחיות. נכון לשנת 2018, במפלגות הליכוד והעבודה יחד יש רק כ-155 אלף פקודים, וזאת חרף הגידול באוכלוסייה בישראל. זה מטורף. ואם זה לא מספיק, אז גם היכולת של המתפקדים לקבוע מה קורה בתוך אותן מפלגות הולכת ומצטמצמת.

• פתחו את הראש: תמצות של שיטות שלטון חליפיות לזו הנהוגה בישראל

למעשה אין מפלגה חדשה אחת שנבחרה לכנסת מאז 2009 שאימצה הליכים דמוקרטיים לבחירת מנהיג ומועמדים. יש עתיד, התנועה, כולנו, חוסן לישראל, תל"ם, הימין החדש, גשר, ישראל דמוקרטית, התנועה הירוקה – אף לא אחת מהן. גם לא נראה שמפלגות חדשות, כמו זו שצפוי להקים גדעון סער, יעשו זאת. כולן מפלגות מבוססות מנהיג מובהקות. 

"זה אומר שאין הליכי בחירת מועמדים או מנהיג – וגם שאלו מפלגות ללא מוסדות אמיתיים, ובאופן כללי בלי חברי מפלגה", מתריע ד"ר אסף שפירא, ראש התכנית לרפורמות פוליטיות במכון הישראלי לדמוקרטיה. לדברי שפירא המפלגות הללו הן במידה רבה פלטפורמות למנהיגים. יוצאת דופן היא יש עתיד, משום שיצרה מערך די נרחב של פעילים, וגם היא שורדת תקופה לא קצרה, אפילו שאין בה מנגנונים דמוקרטיים. "זוהי המפלגה ה"אמיתית" היחידה מבין כל החדשות", טוען שפיר בשיחה שקיים עם "שקוף".

אין תמריץ להיות דמוקרטי

"בעיני מוצדק שלא עושים פריימריז כשיש שלוש מערכות רצופות, אבל אם חושבים על העסק בגדול, יש פה בעיה", מבהיר פרופ' גדעון רהט מהאונ' העברית ומהמכון הישראלי לדמוקרטיה. אגב, גילוי נאות: במהלך הראיון גיליתי שרהט הוא מו"ל של שקוף. 

"איך שלא מסתכלים על זה – הדמוקרטיה הפנימית לא עוזרת למפלגות בשום צורה", טוען רהט ומונה שלוש סיבות:

1. התקשורת חובטת במפלגות דמוקרטיות על ריבים פנימיים במקום להעריך את העובדה שיש דיונים ולא הכל נשלט על ידי איש אחד.
2. שיטת הפריימריז הושחתה בצורה משמעותית. לאורך השנים הצטבר עודף רגולציה דווקא על מפלגות המקיימות הליכים דמוקרטיים – ומקשה עליהן להתנהל. בד בבד, הבחירות הפנימיות עצמן גוזלות תקציב לא מבוטל.
3. המפלגות הכי דמוקרטיות בישראל הן גם הכי פחות מצליחות אלקטורלית – מרצ והעבודה. צדיק ורע לו. 

"העובדה שמפלגה דמוקרטית חשופה לביקורת, מבזבזת יותר כסף, וחוטפת מהתקשורת", מסכם בצער רהט, "גורמת לכך שאין תמריץ תקשורתי או אלקטורלי להיות דמוקרטי, לעומת בחירת מועמדים בחדרי חדרים".

שפירא חולק במקצת על רהט. "נכון שהעבודה, מרצ והבית היהודי קורסות", הוא אומר, "אבל כך גם כל המפלגות החדשות שקמו מאז 2013, למעט יש עתיד. לעומת זאת הליכוד, שהיא למרות הכול מפלגה דמוקרטית, משגשגת. גם חד"ש היא די דמוקרטית והיא שורדת ואף התחזקה מעט, וגם בל"ד". 

שפירא טוען שמפלגות לא-דמוקרטיות שיש להן נוכחות בשטח, כמו המפלגות החרדיות וישראל ביתנו – שורדות יפה. במילים אחרות, מפלגות קמות ונעלמות, אך לא בטוח שיש קשר ישיר בין זה לבין מידת הדמוקרטיה הפנימית שלהן. "אם יש משהו שכן אפשר ללמוד זה שמפלגה עם מוסדות, פעילים ונוכחות בשטח – שורדת יותר מאשר מפלגות אחרות", הוא אומר, "היא לא חייבת להיות דמוקרטית, אבל כדאי מאוד שתהיה מפלגה 'אמיתית', ולא פלטפורמה למנהיגים בלבד".

עוד בשקוף:

• עצל ומתקרבן : אמיר אוחנה מצפצץ על הדמוקרטיה
• בדקנו: מה בדיוק עושה נפתלי בכנסת?
• כמה כסף הוציאו משרדי ממשלה על כלים חד״פ ב-2019?

את מי מחזקים הפריימריז?

רהט ושפירא אף יצרו מדד לדמוקרטיה פנים-מפלגתית שבחן כמה רכיבים: השתתפות, ייצוגיות, תחרות, היענות ושקיפות. הרעיון היה לשקלל מדדים דמוקרטיים שונים ולא להתייחס למרכיב אחד כחזות הכל (למשל פריימריז). לצד השתתפות רחבה בהליכים הפנימיים נבדקו בין היתר התחרותיות על עמדת ההנהגה, ייצוגיות (בייחוד מגדרית), תפקוד המוסדות הנבחרים הפנימיים ושקיפות של הנעשה במפלגה. 

במדד של שנת 2015 העבודה זכתה במקום הראשון, הליכוד במקום השני, ומרצ בשלישי. ב-2019 התמונה השתנתה: העבודה שמרה על המקום הראשון, מרצ עלתה למקום השני, ומפלגתו של משה פייגלין, זהות, התמקמה בשלישי. הליכוד הגיעו למקום החמישי, אחרי בל"ד.

"צריך לומר את האמת – הפריימריז בצורתם הנוכחית בישראל עלולים דווקא לחזק קבוצות כוח בתוך המפלגות – קבוצות שיש להן מתפקדים רבים-יחסית, כמו ועדי עובדים, התנחלויות, קיבוצים וכו", מסתייג ד"ר אסף שפירא. לדבריו, "במובן זה, ייתכן שדווקא יו"ר מפלגה, שמעוניין לזכות בתמיכה של מאות אלפים בוחרים ולא בתמיכה של כמה אלפים חברי ועד עובדים מסוים, יהיה פחות נתון ללחץ של קבוצות כוח".

דרכים לפזר את הכוח

פתרון אפשרי: לקיים בחירות כלליות עם פתק ״חצי-פתוח״ (כיום ישראל עושה שימוש בפתק סגור). הכוונה היא שביום הבחירות כל מצביע יוכל לסמן בתוך המפלגה בה בחר את המועמדים המועדפים עליו או פשוט לאשר את הרשימה שקבעה המפלגה, כל אחת לשיטתה.

זה ינטרל את כוחם של קבוצות לחץ וקבלני קולות, יצמצם את הכוח של הלוביסטים ויחייב מוכרות ורקורד ציבורי מוכח בשביל להיבחר. זה יפתח שורות לקהלים חדשים ויגביר את מעורבות הציבור הרחב בפוליטיקה. השיטה נהוגה, בהבדלים כאלו ואחרים, בבלגיה, צ'כיה ואיסלנד. פריימריס פתוחים מופיעים גם במצע מפלגת "גשר". גם גדעון סער ויפעת שאשא ביטון מדברים על "שינוי של שיטת הבחירות לכנסת ומתן כוח לציבור לבחירה אישית לפחות של חלק מחברי הכנסת".

פתרון אפשרי אחר, אותו מציג פרופ' רהט, הוא בחירה פנים מפלגתית בצורת משפך: גוף בכל מפלגה יסנן את המועמדים, ואז בוחרי המפלגה ידרגו אותם וירכיבו את המפלגה. כך תהיה למפלגה שליטה מסוימת בהרכב מועמדיה (אך לא הכרעה). המפלגה תוכל להבטיח רמה סבירה של ייצוגיות, התחרות תהיה משמעותית כי השדה יצומצם לפחות מועמדים והנבחרת תדע כי עיני המפלגה ועיני החברים נשואות אליה, לא רק אחד מאלו.

ד"ר שפירא, שעבד עם ד"ר רהט על המדד, מסכים על שיטת ה"משפך" לבחירת מועמדים ומציע לשלב את שני הפתרונות – פתק חצי פתוח ושינוי שיטת הבחירות הפנימית. "כך לא כל הכוח מרוכז אצל חברי המפלגה", הוא אומר לשקוף, "ולכן העוצמה של קבוצות כוח כמו ועדי עובדים – למען הסר ספק – קבוצה לגיטימית וחשובה, פחותה".

• פתחו את הראש: תמצות של שיטות שלטון חליפיות לזו הנהוגה בישראל

האם יש משמעות לחברות במפלגה?

לקינוח, שאלנו גם את עוקבי שקוף הפקודים למפלגות שונות: מה דעתם על מצב הדמוקרטיה במפלגה אליה התפקדו? התשובות, ברובן, נעו בין אכזבה חלקית לטוטאלית . 

הנה כמה מהן:

רועי שוורץ תיכון (חבר נתיב בליכוד): "תנועת הליכוד גם ביום הכי גרוע לדמוקרטיה הפנימית שלה, היא המפלגה הדמוקרטית האחרונה בישראל ואני גאה להיות חלק ממנה. יש חשיבות למנגנונים הדמוקרטיים במפלגה, ולכן אשמח שיהיו פריימריז במידה ויתקיימו בחירות. עם זאת הפריימריז האחרונים נערכו לפני פחות משנתיים וככל הנראה לא ישתנה הרבה. למרכז הליכוד, שהוא כמו הכנסת של המפלגה, שמורה הזכות לבטל את הפריימריז, אבל הבעיה האמיתית היא שהמרכז עצמו לא נבחר מאז 2012. בעיני המצב בו היום אני – בן 28 לקראת סיום התואר הראשון השני שלי והפעם האחרונה שהיו בחירות למרכז הייתה כאשר הייתי טוראי בצה"ל – הוא בלתי נתפס. זוהי בעיה גדולה שראוי לתקנה".

נועה תשבי (העבודה לשעבר): "בפריימריז האחרונים שהצבעתי הרגשתי שיש לעבודה רשימה טובה ואיכותית ובאמת בעשירייה הראשונה נבחרו רוב מי שהצבעתי להם. אבל אז הם קיבלו רק 4-6 מנדטים והכל התחרבש. לשמחתי ביטלתי את ההתפקדות שלי לעבודה. (המהלך האחרון של עמיר פרץ) הוכיח כמה הביטול היה רלוונטי ואין משמעות למתפקדים".

ישראליברטריאן (ליכוד): "צריך לבטל את הפריימריז, שיטה מיותרת שנותנת יותר מידי כח לקבוצות אינטרס מחד, ומאידך נותנת כח לאנשים שבסוף לא בוחרים במפלגה בכלל. אנשים מגיעים למיקומי מפתח לא לפי הכישורים שלהם, אלא לפי מידת הקשרים שלהם עם חברי מרכז. כר נרחב מאוד לשחיתות".

שאלנו אותו, אם כך, אז למה הוא פקוד? "אני איש ימין כלכלי. זו אמורה להיות המפלגה שלי", השיב, "הכח היחיד שיש לפקוד ליכוד זה כח ההצבעה שלו. אני מתנגד מאוד לדמי אבטלה, אבל אני לא פראייר ואקח אותם כשנוח לי".

אלון (לשעבר עבודה): "הייתי חבר מפלגת העבודה במשך כמעט חמש שנים, וממש אתמול ביטלתי את החברות. מלכתחילה התפקדתי לעבודה ולא למרצ כי בעבודה הייתה משמעות לחברות, בעוד במרצ כל עוד לא היית חבר ועידה – לא הייתה לך שום חשיבות".

לדבריו, "ברוב קולות עברה יוזמתו המבישה של פרץ, שלקחה את זכות חברי המפלגה לקבוע את יו"ר המפלגה וחברי הרשימה לכנסת, והעבירה אותה לחברי הוועידה בלבד. מה שאומר שנותרתי ללא השפעה, ולדעה שלי אין יותר חשיבות. זו הסיבה שבחרתי לבטל את חברותי במפלגה. לא אקח חלק במפלגה שלא מכבדת את כללי המשחק הדמוקרטיים, ולצערי המפלגה שלי הפכה לכזו".

זאב פוקס (ליכוד, הדגיש ש"לא מהחדשים"): "העובדה שה'גוש' חשוב, מקטינה את המפלגה ומקטינה את השפעת הבחירות הפנימיות. תוסיפו לזה את השיריונים, והמצב בטטה. ועדיין, זה לדעתי הכי טוב שיש. גם השיטה של זהות (בחירות פתוחות חלקיות) לא רעה".

עמית (לשעבר פקוד לבית היהודי): "גם לפני שהכל הלך קפוט – בעקבות העזיבה של בנט ביטלו פריימריז, הצניחו את רפי פרץ והמפלגה איבדה כיוון – המצב לא היה מזהיר. כחבר מפלגה "׳סתם׳ לא הייתה לי שום גישה לכלום – לא מקום בו מתנהלים דיונים על כיוון, לא עדכונים, אפילו לא ׳הנה, כך תוכלו ליצור קשר עם הנציגים שלנו בכנסת׳. אפס השפעה". 

לדבריו, "כרגע אני לא לחלוטין בטוח אם אני פקוד או לא – ניסיתי לבטל את החברות בעקבות החיבור עם בן-גביר, אבל לא היה אף אחד שענה במוקד הטלפוני או בדוא"ל. היו דיבורים על איפוס הרשימה לא מזמן, ולא נקטתי שום צעדים כדי להתפקד מחדש למפלגה, אז אני לא בטוח איפה זה משאיר אותי כרגע".

אלעד צור (ליכוד): לדעתי הבעיה העיקרית ואולי היחידה היא שמעט מידי אנשים מתפקדים. לכן יש אינטרס לח"כים לעבוד עבור קבוצות קטנות ומאורגנות. הנבחרים לא מייצגים את רוב המצביעים אלא את כמה אלפי מתפקדים. הבעיה לא בשיטה אלא במעורבות של האזרחים".