למה אנחנו ב"שקוף" מתעסקים גם ב"כסף קטן"?

מתקציב הגלידה של נתניהו, דרך הבלוג הלא קיים של ישראל ביתנו וכלה בדיוקנאות של שופטי העליון. לפעמים דווקא הכסף הקטן יכול ללמד אותנו דברים גדולים. למשל על אופיים של נבחרי ציבור, על תרבות של בזבוזים והוצאות לא מבוקרות, וחוסר יעילות בשירות הציבורי. החדשות הטובות: אפשר לעצור את הבזבוזים הגדולים - דרך הבזבוזים הקטנים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

לעתים מגיעות אלינו ב"שקוף" תגובות בסגנון "אתם מתעסקים בכסף הקטן, חבל!"

אבקש לענות בטקסט מטרחן ועשיר בדוגמאות, שמסביר למה אני רואה חשיבות גדולה בפיקוח ובקרה גם על הבזבוזים הקטנים, וגם איך הם משפיעים עליך ועלייך? 

שקל לשקל לשקל, ואנחנו מגיעים לסכומי עתק שנגרעים מתשתיות, חינוך, בריאות ושירות לאזרח. ראש הממשלה בנימין נתניהו. (צילום: שמוליק גרוסמן, דוברות הכנסת)

כי לפעמים כסף קטן חושף שחיתות גדולה יותר

בשנת 2015 שעברתי על הוצאות הח״כים גיליתי שפאינה קירשנבאום, הח"כ לשעבר החשודה בשחיתות, שילמה 5,782 שקל מכספנו על אחזקת בלוג.

רק שלא הצלחתי לאתר שום בלוג.

לכאורה מדובר בכסף קטן. חמשת אלפים שקל על בלוג לא קיים. אלא שאז בדקתי את הקבלה וגיליתי שהספק שעומד מאחורי "הבלוג" קשור לפרשת השחיתות הגדולה של ישראל ביתנו שכללה גזירת קופונים על חשבון הציבור. איך? "החברה לפיתוח השומרון" לכאורה שילמה לאותו ספק של פאינה כרבע מיליון שקל. על מה? על פרויקט אינטרנטי ברוסית – שגם, לכאורה, לא קיים. הודענו זאת למשטרה – למקרה שהיתה חסרה להם הוכחה לזיקה בין אנשי ישראל ביתנו לבין אותו ספק. כסף קטן שעזר לחשוף שחיתות גדולה.

כי לעתים השלטון עצמו לא יודע שהוא מבזבז כסף 

חשפתי את תקציב גלידת הפיסטוק של נתניהו שעמד על כ-10,000 שקל בשנה. כביכול מדובר בכסף קטן, אבל בשביל גלידה למשפחה אחת מדובר בהוצאה גדולה. לא רק אני חשבתי כך. גם היועצת של רה"מ שצלצלה אלי בערב הפרסום. היא אמרה לי שנתניהו בעצמו לא ידע מהי העלות, נדהם – וביטל את ההתקשרות עם הגלידריה.

כי זלזול בכסף קטן יכול לשקף תרבות שלמה של בזבוזים

נישאר לרגע עם הגלידרייה. בהמשך גיליתי שהיא גבתה מנתניהו תעריף גבוה יותר לקילו מזה שהיא גובה מכל לקוח רגיל. הסתבר שבמעון ראש הממשלה לא טרחו לבדוק ולקבל הצעות מחיר. זה משקף תרבות בעייתית של עובדי ציבור שלא מוודאים שהם משלמים את המחיר הזול ביותר האפשרי – למרות שמדובר בכספי ציבור. אז איך אפשר לסמוך עליהם בהוצאות גדולות יותר?

כי זה שופך אור על חוסר יעילות

ב-2013 משרד הבריאות הקצה 120 אלף שקל לפיתוח אפליקציה לאיתור טיפות חלב. מתנדבי הסדנא לידע ציבורי טענו שהעלות חריגה, ופיתחו בקלות אפליקציה זהה (וטובה יותר) בחינם. כסף קטן, אך התשובה המוחצת של 'הסדנא' יכולה לעזור למנכ"ל משרד ממשלתי, למשל, להבין שיש לו בעיה. שעליו לבדוק מחדש הוצאות נוספות, גם כשמדובר, למשל בפרויקט בעלות של מאות מיליוני שקלים.

כי הפוליטיקאים הם אלו שמתעסקים בכספים הקטנים, בעצמם! 

קשה להאמין, אבל הח"כים מתעסקים אלפי שעות בשנה בתנאים שלהם. החל מניסיון להשיג כיסוי הוצאות לסנדוויצ'ון מתקציב הקשר עם הבוחר, וכלה בשדרוג שכרם באלפי שקלים לצד מתן הטבות לעצמם. זה הם, לא אנחנו.

כי זה משקף למשלם המסים מה מעניין את המנהיגים שלנו

אגב חוקים שחלים על הח"כים בלבד, ב-2018 מיקי זוהר העביר חוק לפיו הוצאות רה"מ יהיו פטורות ממס גם לאחר שיפרוש, ללא הגבלת זמן. החוק יחול אפילו על שאיריו (ילדיו ובת זוגו). כלומר, יאיר נתניהו ימשיך לשכשך רגליים בבריכה בקיסריה לנצח על חשבון הציבור. 

החוק יעלה לנו לפי הערכה של רשות המסים בין 100 ל-200 אלף שקל בשנה. סכום מזערי בהיבט של תקציב המדינה (מאות מיליארדי שקלים). אלא שהכסף הקטן הזה מצביע על ניתוק של המנהיג מהציבור. בנוסף, סליחה על הנאיביות – אין בחוק הזה אפילו מראית עין של צדק. אבל הוא בהחלט מלמד את הציבור מה מעניין חלק מהפוליטיקאים שמבקשים את אמוננו.

עוד בשקוף: 

כי זה משקף למשלם המסים איזה מין אישים מובילים אותנו 

נשיאי בית המשפט העליון בדימוס זוכים לציור של דיוקן בדמותם. הציור נתלה בסמוך לפרישתם בקיר המיועד לכך בקומת לשכות השופטים בבית המשפט העליון. 

הציבור לא יכול לצפות בדיוקנאות. הם תלויים בקומה שאינה פתוחה לציבור הרחב, ורק שופטים ועוזריהם רשאים להיכנס אליה. 

בדקנו מה עלות הציורים. כך לדוגמה, הדיוקן של מרים נאור עלה, כ-44 אלף שקל וזה של אשר גרוניס, כ-35 אלף שקל. אלא שהשופטת בדימוס דורית בייניש בחרה בצילום במקום בדיוקן מצוייר. לכן הדיוקן שלה עלה כ-5,000 שקל בלבד. בייניש הייתה מודעת לעלויות הגבוהות של האיורים, ולכן בחרה בחלופה הזולה. היא היחידה.

הנשיאה התשיעית, דורית ביניש. צילום באדיבות יהודה יפרח

כי זה מצטבר לכסף גדול

השרים סידרו לעצמם סעיף שמאפשר להם לקבל שכר חודשי שלם – גם אם פרשו בתחילת החודש. זה אכן כסף קטן, אלא שלאורך השנים זה הגיע בסך הכל לכשני מיליון שקלים שכולנו הפרשנו לשרים הפורשים, ללא שום סיבה.

אני יכול להמשיך עם עוד ועוד דוגמאות, אבל בשורה התחתונה: שקל לשקל לשקל, ואנחנו מגיעים לסכומי עתק שנגרעים מתשתיות, חינוך, בריאות ושירות לאזרח.

ובכלל לא דיברתי על הצד השני: שבגלל החלטות מושחתות או פשוט גרועות – אנחנו משלמים פה כמה שקלים עודפים על חשבונות החשמל והאינטרנט ושם כמה אגורות יותר בסופר, או בארנונה, ובום – קיבלנו יוקר מחיה.

כי זה לא הדבר היחידי שאנחנו עושים בשקוף

למעשה אנחנו מתעסקים כל הזמן בכסף הגדול. בפנסיות תקציביות, רפורמות שיכולות להוזיל את יוקר המחיה ובמי שתוקע אותן. בתקציב המדינה, התעמולה והמפלגות וכן הלאה.

בגלל החלטות גרועות אנחנו משלמים יותר. שר האוצר ישראל כ"ץ. (צילום: עמוס בן גרשום, דוברות הכנסת)

דמיינו שהח"כים היו צריכים להודות למשלמי המסים

אקנח בפנטזיה שלדעתי הייתה עוזרת למנוע מהליקויים האלו בכלל להיוולד: שהחבר'ה בממשלה יחויבו להודות, מדי פעם, למשלמי המסים – בצורה אישית. 

דמיינו שהפקידים והפוליטיקאים היו פה ושם נחשפים ישירות לאנשים שהעבירו את הכספים לאוצר המדינה, ומחויבים להקדיש שעה סמלית בשבוע להודיה טלפונים ל"תורמים" (משלמי המסים).

אולי ככה – לפני שהיו מאשרים עוד מאה אלף שקל לגחמה של השר ההוא, או מקציבים מיליון לפרויקט המיותר התורן – היו חושבים בשנית.
למעשה אני בטוח שהיו חושבים בשנית.
איך אני יודע? משום שזה מה שקורה בשקוף.

נפגשתי לאורך השנים עם אינספור מו"לים, והתכתבתי עם רבים מכם. זה הפך עבורי את התקציב שלנו ממסמך אמורפי – למשהו מרגש שצמודים אליו פרצופים של אלפי אנשים נהדרים – שרק בזכותם אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו עושים. זה גורם לנו להיזהר בכל הוצאה, ולבדוק אותה שבעתיים!

נ.ב אני מחפש מתנדב/ת תותח/ית שירצה לעבור על הוצאות ממשלתיות בקביעות. יש לנו את האקסלים, אך חסר כוח האדם. זו עבודה שחורה אך, כפי שעינכם רואות, חשובה.

מעש"י

(מה עושים כדי שיתוקן)

אין פתרון קסם – צריך לפתור את הבזבוזים והמחדלים אחד אחרי השני, דרך פיקוח, סיקור ואקטיביזם. זה בדיוק מה שאנו עושים, ואנו רוצים לעשות יותר. הצטרפת כבר?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
תומר אביטל

מייסד-שותף, כתב

גדלתי במקומונים - שם התאהבתי בעיתונות ולמדתי להשתמש בה לתיקון עולם. בהמשך עבדתי ב"מבט", "כלכליסט" ו"עובדה". סיקרתי את השלטון והבנתי שכלי תקשורת עצמאית ואקטיביסטי יכול להגביר את מחויבות נבחרי הציבור - לציבור. הבנתי שיחד אנחנו יכולים למנוע החלטות שלטוניות גרועות. אז ב-2014 ייסדתי את "מאה ימים של שקיפות" שבהמשך גדל ל"שקוף" ובזכות המו"לים שלנו - מייצר פוליטיקה איכותית יותר.

אני מאמין בכוחה של העיתונות העצמאית - לתקן את העולם. לא פחות.


בין לבין אני כותב פרוזה (חיברתי ספר מתח בשם "המשכן"), מוביל את נשנושי שירה ומרצה בסמינר הקיבוצים ובמרכז הבינתחומי. אפשר לקרוא עלי עוד פה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.

"עצמאי" אומר שכל המימון שלנו, מהשקל הראשון ועד האחרון, מגיע רק מ- 6,730 איש ואישה בדיוק כמוך. אנחנו לא לוקחים אגורה מבעלי הון או קרנות, אין פרסומות ואנחנו משוחררים משיקולי רייטינג. זו מהפכה: אנחנו היחידים בישראל שפועלים במודל הזה, באופן שמבטיח שנעשה עיתונות נקייה מאינטרסים ומלחצים פוליטיים, כזו שנכנסת לעובי הקורה ולא פוחדת לומר את האמת. כל תמיכה, בכל סכום, מאפשרת לנו להמשיך ולשנות את המציאות הישראלית, למען כולנו.

משוב על האתר החדש

אנחנו בתקופת הרצה, נשמח לכל פידבק.

תודה על המשוב!

בזכותך אנחנו משתפרים כל הזמן.

אם עדיין לא הצטרפת כמו"ל – אפשר לעשות את זה כאן.

מערכת שקוף.