ערכת שאלות לפוליטיקאים
תפריט
תפריט
תפריט
תפריט
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
| מירה פוירשטיין |
משבר הקורונה הביא לשיא את חוסר האמון בין האזרחים בישראל לבין הנהגת המדינה. זה קורה דווקא בתקופה שבה נדרשים האזרחים להישמע להנחיות, וכששיתוף הפעולה שלהם מכריע ליכולת של החברה בכללותה להתמודד עם המגפה. התחושה היא שלצד הקורונה מתפשט לו גם וירוס הדיס-אינפורמציה, ומשפיע על האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות ופועלים בתוכה.
אולם מה קובע את רמת האמון בין האזרח למדינה ולסוכני העברת המידע, כלומר – התקשורת? מה משפיע על יכולתה של חברה להתמודד עם מידע שקרי, הטעיות, טעויות ודיסאינפורמציה?
פינלנד היא המדינה עם הפוטנציאל הכי גבוה לחוסן דמוקרטי בהתמודדות עם פייק ניוז (ידיעות כזב), מבין 35 מדינות באירופה. מיד אחריה: דנמרק, הולנד, שבדיה ואסטוניה. זאת הודות לכמה גורמים: איכות החינוך, רמה גבוהה של אוריינות מדיה, חופש המדיה ואמון בחברה. הרמה הכי נמוכה של חוסן חברתי נמצאה במדינות הבלקן. כך עולה ממדד אוריינות מדיה 2019 שהוצג בנובמבר 2019 על ידי מרין לסנסקי, מנהל תכנית המדיניות האירופית לחברה פתוחה בסופיה (EuPI), בכנס של המכון הישראלי למדיניות ציבורית.
חוסן חברתי הוא נושא בעל חשיבות בולטת בעידן פוסט אמת או "התפוררות האמת" (Truth Decay). מדובר באתגר משמעותי לעולם הדמוקרטי, כולל ישראל. הכוונה לרמת העמידות של החברה מול פייק ניוז ודיסאינפורמציה. כלומר, היכולת שלנו להתמודד עם הפצה מכוונת של טענות שקריות או שקריות למחצה על ידי פוליטיקאים ובעלי עניין.
כאשר מטשטשים ההבדלים בין עובדות לדעות, בין אמת לשקר, נחלשת היכולת שלנו לברר את המציאות ולפעול בה. בעולם הדיגיטלי והרשתי בו אנו חיים, אנשים נוטים להאמין פחות לעובדות ויותר לפוסט בפייסבוק או לתאוריה אלטרנטיבית המגבה את אמונותיהם. במקום להיות אזרחים מיודעים, הפכנו לצרכני פלטפורמות מדיה של מונופולים, ש"מאוהבים" בשיתופים ובלייקים, ומכורים לאשליית הדמוקרטיזציה של המידע.
אחת הדרכים להגברת החוסן החברתי הוא החינוך לאוריינות מדיה: הבנה ביקורתית של התקשורת, והערכה נכונה של מהימנות המידע ומקורותיו. אזרחים אורייני תקשורת הם בעלי כושר שיפוט היודעים לאתר פייק ניוז, ולהשתמש באופן מושכל בטכנולוגיות המידע ובסביבה התקשורתית ומסריה.
ההערכה נעשתה באמצעות מדד הבוחן את רמת הפיצול או ההתלכדות החברתית של 35 מדינות באירופה בקטגוריות: כלכלה, איכות חיים, דמוקרטיה וממשל. על בסיס זה, נבחרו ארבעה אינדיקטורים לניבוי רמת החוסן בכל מדינה, כאשר לכל אחד מהאינדיקטורים נקבע משקלו היחסי בהתאם למידת חשיבותו:
מעצבי "מדד אוריינות המדיה 2019 " הניחו, כי מדינות עם מדיה חופשית, רמת חינוך טובה ואמון הציבור יפגינו אוריינות מדיה גבוהה מול הפייק ניוז.
התוצאות מראות שהם צדקו: התמודדות טובה עם פייק ניוז ודיס-אינפורמציה נמצאה במדינות שיש בהן חופש מדיה ורמה טובה של חינוך. פינלנד מדורגת במקום הראשון עם 78 נקודות ואחריה: דנמרק, הולנד, שבדיה ואסטוניה. בדירוג ביניים ממוקמות מדינות מרכז-מזרח אירופה: מאיסלנד שבמקום התשיעי, ועד צ'כיה שממוקמת במקום ה-21. דירוג נמוך יותר קיבלו מדינות דרום-מזרח אירופה: מסלובקיה במקום ה-22, ועד ליוון שבמקום ה-27. בתחתית הדירוג נמצאות ארבע מדינות בלקן, מדינות המאופיינות כבעייתיות באיכות החינוך ובחופש המדיה, ולכן נמצאו הכי רגישות ופגיעות להשפעתן של חדשות כוזבות.
ממצאי המדד מאמתים את המחקר שמראה כי יש קשר חיובי בין רמת החינוך לתפיסות ועמדות אישיות של אנשים ביחס לפייק ניוז. לבעלי השכלה גבוהה יש יכולת טובה יותר לנתח ולהעריך מידע על בסיס ידע ומיומנויות חשיבה ביקורתית מול מניפולציות וידיעות כוזבות בחדשות. בפינלנד, שדורגה במקום הראשון, החינוך לחשיבה ביקורתית הוא חלק בלתי נפרד מתוכניות מערכת החינוך, בחסות מדיניות מוסדרת של הממשלה מול תופעת הפייק ניוז.
המדד מצביע על קשר נוסף בין רמת החינוך לחופש המדיה: במדינות עם רמת חינוך טובה (בצפון-מערב אירופה) יש נטייה למדיה חופשית יותר, וההיפך. בחלק מהמדינות כמו פולין, יש רמה טובה של חינוך, אך רמה נמוכה של חופש המדיה, ובקפריסין, יש רמה נמוכה של חינוך ורמה גבוהה של חופש המדיה. אחת הסיבות לפערים היא תרבות פוליטית שונה.
מעצבי המדד מתייחסים לתרבות הפוליטית של כל מדינה כגורם המסביר את מעמד המדיה ומידת החופש העיתונאי ואת מצב החינוך. הכוונה, לערכים, רגשות ותפיסות הרווחים בחברה, המשקפים את אופי ההתנהגות הפוליטית של המדינה. כך למשל, מדינות צפון-מערב אירופה מאופיינות בתרבות פוליטית פתוחה המאמינה בדמוקרטיה ובכוח העם, על בסיס השתתפות ומעורבות אזרחית וחופש עיתונאי. לעומתן, במדינות מזרח אירופה התרבות הפוליטית נוטה לשמר את מוסדות השלטון ולהגן על הנרטיב שלהם, פעמים רבות על ידי הגבלת ערוצי התקשורת, חופש העיתונות והגישה לאתרים שעלולים לערער על כך
בתחום החברתי-פוליטי, המדד משקף ירידה באמון שהציבור רוכש לאנשי מדע ועיתונאים. מדינות עם רמות גבוהות של אי אמון קבלו ציון נמוך באוריינות מדיה וההיפך.
קשר ישיר נמצא גם בין מדד אוריינות המדיה למדד השחיתות 2018. במדינות עם רמת אוריינות תקשורת גבוהה נמצא כי השחיתות נמוכה (פינלנד, דנמרק שוודיה והולנד); במדינות עם רמת אוריינות נמוכה (צפון-מקדוניה, טורקיה, אלבניה, ובוסניה-הרצגובינה), השחיתות גבוהה. הסבר אפשרי: השחיתות משגשגת במדינות שיש בהן אי אמון אזרחי, ומוסדות וארגונים חברתיים מוחלשים.
במובן הרחב, השחיתות נמדדת ביחס לתפקוד של המגזר הציבורי. הכוונה לשימוש בכוח למען רווח אישי, הכרעות דין המשקפות מערכת משפט חלשה, וירידה בלגיטימיות ובערכו של הציבור. בעידן הדיגיטלי, לשחיתות נוספו גם מימדים של מניפולציות מכוונות במידע, הטיה, והטעיות מכוונות של מילים וביטויים: סילוף, זיוף, מניפולציה, השתמטות, השפלה, קלקול, ניצול, חתרנות ומצג שווא. הגדרה רחבה זו עוצבה על ידי הארגון לשקיפות בינלאומית (TI), הפועל באמצעות מומחים ומכוני מחקר בתחומי משילות, חברה אזרחית, כלכלה ומנהל עסקים. על פי הגדרה זו, השחיתות נתפסת כמגמה המשבשת את האקולוגיה של מערכות המידע, שהחברה, התרבות המודרנית והאזרחים תלויים בה.
האנושות, לדבריו של הפילוסוף דניאל דנט נמצאת בפתח עידן של אי-וודאות. הסכנה הגדולה היא אובדן הכבוד לאמת ולעובדות, והנטייה של האנשים לבחור בעובדות המאששות את דעותיהם ונקודת מבטם האישית.
בעולם שבו מתערער מעמדה של האמת, נוצרה קרקע פורייה לתאוריות חלופיות קונספירטיביות ולתעמולה. אלו מגבירות את השסעים החברתיים, המתחים הפנימיים וחיצוניים, הקיטוב הפוליטי, והשחיתות. הן מרופפות את האמון האזרחי בחברה ומוסדותיה.
אמון נמוך עלול להפחית את ההשתתפות הפוליטית של האזרחים ולפגוע בתחושת השייכות שלהם, לערער את הלגיטימציה של השלטון, וליצור ניכור, ציניות ואדישות המסכנים את איכות יציבותה של הדמוקרטיה.
מדד אוריינות מדיה 2019 לא כלל את ישראל, אך גם אצלנו שאלת החוסן החברתי רלוונטית מתמיד. על -פי מדד הדמוקרטיה הישראלית 2019, האזרחים חשים אי שביעות רצון לנוכח התפקוד הלקוי של המערכת הפוליטית, והם מודאגים מהפגיעה בחוסנה של הדמוקרטיה. על פי המדד, 55 אחוזים מהנשאלים חושבים שהדמוקרטיה בסכנה. הערכה בינונית ומטה נמצאה ביחס למערכות הציבוריות: 58 אחוזים סבורים שהשלטון בישראל מושחת, ורק 36 אחוזים מייחסים אמון לתקשורת.
גם במדד השחיתות העולמי חלה הידרדרות בדירוג מעמדה של ישראל: מהמקום ה-28 ב-2016 למקום ה-35 ב-2019. נרשמה ירידה ביכולת של המדינה למגר את השחיתות, להגן על חופש העיתונות, לשמור על זכויות האזרח ועל מרחב הגישה של החברה האזרחית למידע במרחב הציבורי. "אנו נחשפים לרוחות רעות של פלגנות והקצנה, ולמגמות שליליות של יצירת חוסר אמון במוסדות שהם ביסוד קיומה של הדמוקרטיה בישראל, ובהן רשויות החקירה והתביעה, מערכת המשפט ואכיפת החוק, והעיתונות החופשית". כך טענה השופטת (בדימוס) נילי ארד, יו"ר עמותת השקיפות הבינלאומית ישראל (עמותת בת של ארגון TI העולמי).
על רקע דברים אלה, משבר הקורונה הוא מקרה מבחן, שחשף את הסדקים בחוסן החברתי של ישראל. סחרור המידע ופרשנויות סותרות בתקשורת וברשתות יצרו חוסר בטחון אזרחי, והתרופפות משמעותית באמון הציבור. כאשר אמון הוא גורם מכריע בציות להגבלות שנכפות על האזרחים, ובהתמודדות עם מגפה (כמו במשברים אחרים), גוברים חשיבותם של החופש העיתונאי, מהימנות העובדות ושקיפות המידע של מקבלי ההחלטות.
סקר אינטרנט שערכה התנועה לחופש המידע באפריל, בעיצומו של אחד משיאי משבר הקורונה, מראה כי הן הממשלה והן התקשורת זכו מהציבור לרמת אמינות נמוכה (18.7 אחוז ו-19.1 אחוז בהתאמה). רמת אמון נמוכה (23.9 אחוז) נמצאה גם ביחס למנהלי המשבר. מרבית המשיבים (73.3 אחוז) סברו שהמידע ממשרד הבריאות אינו מספק ואמין. 44.2 אחוז מהמשיבים סבורים כי מידע רב וסותר עובר בערוצי התקשורת, אך הם אינם יודעים מיהו הגורם עליו ניתן להסתמך.
זהו מבחן עליון לדמוקרטיה ולאזרחות, לדבריו של ההיסטוריון הישראלי פרופ' יובל נח הררי. הדרך להגן על הבריאות שלנו היא לא על ידי הקמת מערכים ואפליקציות למעקב טוטליטרי אלא על ידי העצמת האזרחים. נח הררי מדגיש: "כשמספרים לאנשים את האמת המדעית, וכשאנשים בוטחים ברשויות הציבוריות הם יכולים לעשות את הדבר הנכון גם בלי שהאח הגדול מציץ".
חוסר אמון מוגבר, אי-וודאות ביחס לעובדות, וטשטוש הגבולות שבין דעות לעובדות הם חלק מסכנות עידן הפוסט-אמת. יש להם השלכות ארוכות טווח על דעת הקהל ועמדותיו. תופעת הדיס-אינפורמציה היא מאתגרי דור הרשתות החברתיות, כל שכן בימי קורונה.
במדד חופש העיתונות 2018 של ארגון עיתונאים ללא-גבולות (RSF) מוקמה ישראל במקום ה-88 מתוך 180 מדינות. על-פי הארגון, יש קשר מובהק בין דיכוי התקשורת החופשית בתגובה לפרוץ מגפת הקורונה למיקומה של המדינה במדד.
בהתמודדות עם "וירוס" הדיס-אינפורמציה בעידן הפוסט אמת דרושה עיתונאות מקצועית, אתית ועצמאית הפועלת מתוך רגולציה ואחריות על מהימנות המידע ושקיפותו, כולל פלטפורמות המדיה החברתית. דרושים יותר דיווחים עובדתיים ותחקירים, ופחות סנסציות. דרושה תקשורת ביקורתית ואחראית שתציג עובדות למען הציבור.
אך לא רק! דרושים גם אזרחים אורייני תקשורת, שומרי סף אקטיביים, היודעים לאתר את שיבושי המידע והטיות השיח הציבורי. אזרחיות ואזרחים המסוגלים להציב שאלות ספקניות ולהגיב באופן מושכל ויעיל לאתגרי עידן המידע והרשת והבטחת החוסן החברתי של הדמוקרטיה בישראל.
התרבות הפוליטית בישראל מושתתת על ערכים, נורמות והיסטוריה ייחודית ומורכבת, ועם שמשלב ביקורתיות כלפי השלטון עם נאמנות ונכונות לגיוס פוליטי, כך מגדירים החוקרים דודי סימן טוב ומור בוסקילה. חינוך הציבור לביקורתיות והטלת ספק במידע המתפרסם ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת הם צורך השעה לחיזוק החברה רוויית השסעים של ישראל, ולטיפוח תרבות פוליטית המעצימה את הדמוקרטיה והחברה האזרחית.
ד"ר מירה פוירשטיין היא חוקרת ומומחית באוריינות מדיה דיגיטלית ובחינוך לחשיבה ביקורתית.
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק
