מספיק להתחמק: שרים צריכים לעמוד מאחורי ההצבעות שלהם

בחורף 2017 שותקה יום אחד במפתיע החקיקה הפרטית בכנסת, ועשרות חוקים נתקעו בצנרת למשך ימים ארוכים. זה קרה באחד המוצ"שים אחרי שיחת טלפון לילית של ארבעה אנשים, שבה הוחלט אילו חוקים יעברו השבוע בכנסת ואילו יפלו. בשיא השיחה טרק נציג הממשלה גיל ברינגר את הטלפון לנציג הכנסת דוד ביטן בגלל הצעה להטיל פיקוח על שכר הלימוד במכללות (של אראל מרגלית-עבודה). 

איך קורה שוויכוח על חוק אחד משתק את המליאה? משום שבליכוד ישנו סנטימנט גדול לתלמידי מכללות, ואילו שר החינוך דאז נפתלי בנט התנגד לכך נחרצות. בהורדת הידיים ממשלה-כנסת ניצחה לבסוף הממשלה, במה שהיה רק סימפטום למאבק גדול בהרבה.

צלמי אותי במליאה, נעלה לסטורי

מליאת הכנסת הפכה בשנים האחרונות לסטודיו לצילום עבור דפי הפייסבוק של הח"כים. לא רק ה"אורן חזנים" וה"קסניות סבטלובות" למדו ליהנות מהרקע הייחודי, מהמצלמות המשוכללות ומהדוברות המהירה, אלא גם כל ח"כ בעל הבנה תקשורתית בסיסית. אינני מאשים אותם – הדבר הכי טוב שח"כ יכול לעשות במליאה הוא לייצר קטע וידיאו לטוויטרו או למהדורות הערב. מעבר לזה, אין הרבה מה לשנות בפעילות במליאה. 

כתבות "שקוף" קודמות על ועדת השרים לחקיקה:

• "ועדת השרים לחקיקה היא אסון לדמוקרטיה"
• למה אנחנו נדבקים לוועדת השרים לחקיקה?
• מה אפשר ללמוד מנתוני הוועדה – ומה הפתרון?

מאז חזרו נתניהו והליכוד לשלטון, ב-2009, הפכה המשמעת הקואליציונית לשיטת העבודה הקבועה בכנסת. בימי ראשון חברי כנסת של הקואליציה מקבלים רשימת חוקים ולידם אופן ההצבעה הנדרש מהם. בחסות צמד המוחות המבריקים, זאב אלקין ויריב לוין, הלכה האופוזיציה ונחלשה, אך גם חברי כנסת בקואליציה עוברים תהליך של הקטנה. תשאלו את יפעת שאשא-ביטון.

כך יוצא שלוח התוצאות של יום רביעי במליאה, יום החוקים הפרטיים, נקבע במדויק בימי ראשון בוועדת השרים לענייני חקיקה. מדובר בגוף שנהנה מהגנת תקנון הממשלה ולא מחויב לפרסם כמעט כלום. הדיונים מתנהלים בצורה מיושנת מאוד, על ידי שרים שלא טורחים להגיע לחלק גדול מהישיבות (שרים בוועדה טוענים שממוצע הנוכחות הוא פחות ממחצית חברי וחברות הועדה. כמה בדיוק? איננו יודעים, כי גם את זה הוועדה לא מפרסמת).

ישיבות הועדה מוקלטות אומנם ע"י טייפ רקורדר משנות ה-80 שמוצב ברוב רושם באמצע השולחן, אבל הפרוטוקולים וההקלטות יפורסמו רק בעוד עשרות שנים. עד היום לא קם מזכיר ממשלה שהעז לעשות משהו בנידון. 

הדרך היחידה: שינוי תקנון וסנקציות

זה לא קורה הרבה, אבל הצורך הבהול להגביר את שקיפות הוועדה שמנהלת את מליאת הכנסת הוא נושא שבו אני מסכים עם אתר "שקוף" ומאבקיו. יש אמנם פירות למאבקים אלו – היו"ר הנוכחי אבי ניסנקורן החל לפרסם את תוצאות ההצבעות וכך גם את העילה הלקונית לדחיית חוקים. היו"ר הקודמת איילת שקד החליטה לפרסם את הצבעותיה בכל חוק, וקראה לשרים האחרים להצטרף אליה. גם גילה גמליאל ואבי גבאי נהגו באופן דומה כאשר היו חברים בוועדה.

כמה שרים לדעתכם הצטרפו? ניחשתם נכון. למה שאדם יתנדב להכניס את ראשו תחת ביקורת ציבורית? ממשלת ישראל מלמדת אותנו שוב ושוב את אותו שיעור – זה ילך אך ורק בשינוי תקנון ובסנקציות. כך לגבי נוכחות שרים באזכרות, כך גם לגבי סטנדרטים של שקיפות. 

שקד החילה שקיפות על עצמה, אך לא נלחמה על הגברת השקיפות בוועדה. מול מי הייתה צריכה להילחם? מול ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמזה שנים מסרב לשנות את הכללים. 

הטיעון המרכזי שנשמע נגד פרסום הפרוטוקולים של ועדת השרים בימי ראשון, גורס שפרסום הציטוטים ירדד אותם לרמה של ציטוטים מדיוני כנסת. הנה, בפרלמנט התקינו מצלמות ומפרסמים פרוטוקולים ותראו מה קורה. זה טיעון בעייתי מאוד – אם השרים שלנו הם פופוליסטים עדיף שיתייצבו וינאמו נאומים חלולים מאשר שיבריזו לגמרי. אם בחרנו כאלה נבחרי ציבור, זו אשמתנו.

יתרה מזאת, גם אם הפרוטוקולים יפורסמו סביר להניח שההחלטות עדיין יתקבלו בשיחת טלפון לילית של ארבעה-חמישה אנשים. ע"ע שיחת ברינגר-ביטן. אז זה לא שאנחנו מוותרים פה על דיון סוער וחוצב להבות בוועדה, שקלא וטריא, ומרדדים אותו לכדי הייד-פארק. ממש לא. פשוט מאלצים את השרים לקיים דיון כלשהו, במקום להגיע לישיבה רק כדי ללמוד מה סיכמו לילה קודם ארבעת מנהלי הכנסת. 

שר לשעבר: "הלב נהיה גס"

אבל יש לממשלה טיעון נוסף נגד פרסום אופן ההצבעה של כל שר: ועדת השרים לחקיקה בישראל מוצפת במבול אדיר של הצעות חוק. אפשר בהחלט להבין את גרעין הטיעון – ישראל היא שיאנית העולם בחקיקה פרטית, והמכון הישראלי לדמוקרטיה הזהיר מפני פגיעה בעבודת הכנסת. 

אין דרך להעביר אפילו רבע מהצעות החוק שיש לגביהן קונצנזוס. העלות של הצעות החוק הראויות והמוסכמות בלבד היא פי כמה וכמה מתקציב המדינה (אני יודע שהטיעון הזה נחלש בתקופה שבה מחלקים כסף בלי קריטריונים, ועדיין).

נתניהו יודע ששרים בוועדה משלמים מחיר בדעת הקהל כשהם מצביעים נגד חוקים שהם תומכים בהם, ומעוניין לספק להם מעטפת הגנה. "שנאתי כל רגע שבו ישבתי בוועדה הזאת", סיפר לי השבוע שר לשעבר. "זו שגרה שבה אתה רואה כל שבוע דברים שאתה תומך בהם והבטחת אותם לציבור ומפיל אותם. מתישהו ליבך נהיה גס בזה, ואתה עובר לטייס אוטומטי. באיזה עוד עבודה אתה מפיל ביום רגיל את קצבאות הנכים, מקלטים לנשים מוכות וחצי מהמצע שלך?". 

אפשר להבין את השר, אבל אפשר גם לשאול: האם לא זה בדיוק מה שמצופה מנבחרי ציבור? היכולת לעמוד מאחורי החלטותיהם ולומר לציבור ביושר "סדר העדיפויות של הממשלה אינו כולל את החוק הזה כרגע?"