בדרך לממשלה מהגדולות בהיסטוריה: איך זה נראה במדינות אחרות בעולם?

אחרי כמעט שנה וחצי אולי תקום בקרוב ממשלה – ואם זה יקרה, היא כנראה תהיה הגדולה בתולדות המדינה, כאשר תכלול לכל הפחות 30 שרים. כולנו כבר יודעים שהמספר הזה חריג בהשוואה עולמית – אבל עד כמה הוא חריג באמת? ומהם המשרדים אותם צריך לאחד או אפילו לבטל? 

לשם כך ערכנו השוואה בינלאומית מול 14 מדינות: שבע מהן מעצמות עולמיות (ארה"ב, רוסיה, סין, יפן, גרמניה, צרפת, אנגליה), ושבע מדינות נוספות מרחבי הגלובוס הדומות בגודל האוכלוסייה לישראל (הולנד, טוניסיה, דנמרק, פינלנד, נורבגיה, סינגפור, סנגל).

לא הסתפקנו בבדיקה שטחית של מספר השרים, אלא צללנו לבדיקה של מהות המשרדים והאופן בו האחריות שלהן מתחלקת בין השרים והשרות במדינות שונות.

אם כולם שרים – מי יפקח על הממשלה?

ממוצע השרים במדינות שנבדקו עומד על 19. המדינות היחידות עם יותר שרים מישראל הן טוניסיה (30) וסנגל (32) – וגם מעליהן אנו עשויים "לדלג" אם חלק מן התרחישים המדוברים לממשלה החדשה יתממשו.

אך נתון משמעותי הרבה יותר (שמתעלמים ממנו לא פעם) הוא היחס בין מספר השרים למספר חברי הפרלמנט: בישראל הוא צפוי לעמוד על שר אחד לכל ארבעה חברי כנסת (לפני מימוש "חוק נורבגי" שיאפשר לחלק קטן מהשרים לפרוש מהכנסת). 

המדינות היחידות שמתקרבות אלינו הן סינגפור (1 ל-6) וסנגל (1 ל-5). במדינות סקנדינביה, הקטנות מאיתנו משמעותית במספר התושבים, ישנם בין תשעה ל-12 מחוקקים על כל שר. במדינות גדולות הפער אפילו משמעותי יותר. 

במצב בו רבע מחברי הכנסת הם גם שרים, נפגעת משמעותית עבודת הכנסת. כשמוסיפים לקלחת הממשלתית את סגני השרים, המצב אפילו מחמיר. כך נוצר מצב שבו הקואליציה שולחת לוועדות רק ניצבים שרצים מחדר לחדר בשביל לתת קולם בהצבעות כמו חיילים, ולא מתאפשר דיון רציני ומעמיק.

• לנתונים הגולמיים המלאים על כל המדינות

תוצרת הארץ: המשרדים שישראל המציאה

ישנם 12 משרדים הקיימים בכל המדינות כמשרדים ראשיים, לעיתים כאמור אף עם אחריות רחבה מזו הקיימת בישראל: אוצר, ביטחון, בריאות, חוץ, חינוך, כלכלה ותעשייה, משפטים, עבודה ורווחה, פנים, תחבורה, הגנת הסביבה (פרט לארה"ב, שם ישנה רשות עצמאית האחראית על הנושא), חקלאות (פרט לסינגפור, אך זאת מכוון שחלקה של החקלאות בתל"ג של המדינה הקטנטונת הוא הנמוך בעולם).

הסתכלות מעמיקה על מהות המשרדים חושפת היכן מסתתר עיקר הבזבוז בהשוואה למדינות אחרות:

• משרד האחראי על מדע וטכנולוגיה קיים בעשר מ-14 המדינות שנבדקו, אך בתשעה מהמקרים הוא מאוחד בתוך משרד אחר, בד"כ משרד החינוך, בצמוד לאחריות על השכלה אקדמית.
• אף יותר שערורייתי הוא הפיצול של הטיפול בנושאים אסטרטגיים ומודיעין למשרדים נפרדים, מחוץ למשרד הביטחון. זו תופעה שלא קיימת באף לא אחת מהמדינות שנבדקו.
• כרגע, עם המשרד לנושאים אסטרטגיים מאוחד משרד ההסברה – שם מתמקדים בעיקר במאבק בתנועת החרם על ישראל (BDS). משרד ההסברה, שפעל בעבר בצמוד למשרד החוץ, נמצא במתכונתו הנוכחית במסלול התנגשות מתמדת איתו, בשל האחריות החופפת. 

• דוגמה נוספת היא משרד התרבות והספורט – אשר במחצית המדינות מאוחד לתוך משרדים אחרים. ראוי לציין כי בניגוד למגמה זו, בצרפת ישנם דווקא שני משרדים נפרדים ועצמאים – אחד לתרבות, והשני לספורט.
• גם קיומו של משרד תיירות נפוץ פחות מכפי שניתן היה לשער. במרבית המדינות שנבדקו אחריות כזו אינה קיימת כלל, וכאשר ישנו שר ממונה על התחום זה בד"כ בצמוד לתפקיד נוסף. כך למשל בישראל רפורמת "שמים פתוחים", שהיא אחת המשפיעות ביותר על תחום התיירות בשנים האחרונות, הובלה בכלל בידי משרד התחבורה. 
• ישנם שלושה משרדים הקשורים זה לזה כבר שנים רבות ומדגימים היטב את חוסר הענייניות שבבסיס חלק ממשרדי הממשלה: הסברה, ירושלים ומורשת ותפוצות. המשרדים הללו מתאחדים ואז נפרדים, לעיתים מבוטלים ואז צצים מחדש – הכל לפי הצורך הפוליטי של הרגע. 

• פיתוח הנגב והגליל – קיומו של שר שאחראי באופן ממוקד לפיתוח הפריפריה קיים באופן דומה ברוסיה וסנגל. עם זאת, מרבית הסמכויות בפועל של המשרד נמצאות במקומות אחרים (שיכון ובינוי, תרבות, חינוך) – ועל כן אין כמעט ערך במשרד עצמאי שכוחו כה מצומצם.
• רק בשתי מדינות שנבדקו קיים משרד דתות: אחת היא דנמרק, שם התפקיד הוא חלק ממשרד התרבות, והשנייה היא טוניסיה (מדינה בה 98% מהתושבים מוסלמים). 

שני משרדים (לפחות) שפשוט צריך לבטל

קיומם של המשרדים שהוזכרו עד עתה נדמה הגיוני ברמה העקרונית ורק בזבזני באופן המימוש, כלומר נראה שיעיל יותר לאחד משרדים קיימים. אך לצד זאת ישנם משרדים שעצם קיומם חריג בהשוואה עולמית:

• המקרה הראשון אולי יפתיע רבים, בשל החשיבות הרבה המיוחסת לתפקיד הזה בישראל: משרד התקשורת. רק בשתיים מהמדינות שנבדקו קיים המשרד כגוף עצמאי (רוסיה וסינגפור). בתשע מדינות תפקיד הרגולוציה התקשורתית כלל לא קיים כמשרד ממשלתי. לאורך השנים קודמו בישראל תוכניות שונות לפירוק משרד התקשורת והפיכתו לרשות תקשורת לאומית, דוגמת ה־FCC האמריקאית. האחרון לקדם תוכנית מסוג זה (ללא הצלחה) היה שר התקשורת דאז משה כחלון ב-2010. 

• משרד העלייה והקליטה הוא תופעה ייחודית לישראל ועל כן אין זה מפתיע שלא קיים משרד מקביל באף מדינה אחרת (בדנמרק קיים משרד ייעודי לטיפול בפליטים ומהגרים – מיקוד שונה מזה הישראלי). המשרד הוקם ב-1968 לטיפול ממוקד בגלי העלייה לישראל אחרי מלחמת ששת-הימים. עם זאת, מאז העלייה הגדולה מברה"מ בשנות ה-90 פחתו משמעותית מספר העולים בכל שנה. לכן, האחריות על דיור, רווחה וחינוך של עולים יכולים להתפזר בין המשרדים השונים או להיות מועברים לרשות עצמאית שתרכז את הטיפול.

שר הבריאות היחיד בלי תואר 

בצל התפשטות הקורונה ומשבר מערכת הבריאות, בדקנו על הדרך גם את ההשכלה של שרי הבריאות ב-14 המדינות שנבחנו:

• חמישה מהם בעלי השכלה אקדמית בתחום הרפואי: ארבעה רופאים (צרפת, רוסיה, סין, טוניסיה) ואחות מוסמכת אחת (פינלנד).
• חמישה עם השכלה אקדמית בכלכלה (תואר שני בכלכלה בבריטניה, כלכלה עם התמחות בבריאות בהולנד).
• שניים עם תואר שני בתחומי ידע אחרים, פחות רלוונטיים למקצוע (מדעי המדינה ומשפטים בגרמניה, הנדסת חשמל בסינגפור)
• שניים עם תואר ראשון (בנורבגיה לשר תואר במשפטים, בדנמרק הוא עיתונאי עם לימודי תקשורת)

שר הבריאות בישראל, יעקב ליצמן, הוא היחיד ברשימה ללא תואר אקדמי. כאחד ממנהיגי חסידות גור, השכלתו היא תורנית. מבחינת הפער בין תחומי ההשכלה לתחום העיסוק של השרים בישראל, ליצמן לא שונה ממרביתם. בחירת השרים פוליטית רובה ככולה ופעמים רבות שרי משפטים אינם עורכי דין ושרי חינוך אינם אנשי חינוך.

לרוב, מנכ"לי או מנכ"ליות המשרדים הם אנשי או נשות המקצוע הבקיאים והמנוסים בתחום. בתחום הרפואה נוצר בשנים האחרונות מצב ייחודי, כאשר גם מנכ"ל המשרד, משה בר סימן טוב, מגיע מהתחום הכלכלי ואינו בעל השכלה רפואית.

• לנתונים הגולמיים המלאים על כל המדינות