מדינה יהודית ודמוקרטית – אתגר מורכב אך לא בלתי אפשרי / מאמר תגובה לרב יובל שרלו

| ד"ר אורי אהרונסון וד"ר משואה שגיב |

בנובמבר הרב יובל שרלו פרסם מאמר תחת הכותרת "מדינה יהודית ודמוקרטית לא תהיה כאן. איך בכל זאת נצליח לגשר על הפערים?" לטענתו, ההגדרה החוקתית לזהותה של מדינת ישראל כ"יהודית ודמוקרטית" טומנת בחובה סתירה שלא ניתן ליישבה. הסיבה לכך היא מקור סמכות שונה לכל אחת מתפיסות העולם: בעוד שתפיסת העולם היהודית-דתית מעמידה את האל במרכז, תפיסת העולם הדמוקרטית מעמידה במרכז את האדם הפועל במסגרת חברתית. לכל אחת מן התפיסות, או המסורות, ישנם עקרונות שלא ניתן להתגמש ביחס אליהם: מצוות האל מזה וזכויות הפרט מזה, ועקרונות אלו – למרבה הצער – יגיעו באופן בלתי נמנע לסתירה בהקשרים שונים. 

לפיכך, הרב שרלו טוען שעלינו לחדול מהניסיון ליישב את הסתירה בין היהדות לדמוקרטיה, ותחת זאת להתמקד בריכוך העימות ובניסיון לקרב בין שני הקטבים, מתוך קבלת הידיעה שהתלכדות מלאה לא תהיה. לדבריו, "ריכוך מתמיד של המתח יאפשר למדינה להמשיך ולהתקיים בתוך המתח הזה – ולא זו בלבד, אלא אף עשוי להפוך את המתח מבעיה מהותית לאתגר מעצים". 

ברוח זו מונה הרב שרלו שלוש דרכים לצמצום או ריכוך הפער בין יהדות לדמוקרטיה. הדרך הראשונה היא פרשנות של ההלכה במסגרת הגבולות המותרים על ידה לצד אימוץ מסוים של ערכים דתיים על-ידי הדמוקרטיה כיסוד הקיום הלאומי-ישראלי, בדומה לעקרונות דמוקרטיים אחרים שאינם כפופים לשלטון הרוב כדוגמת זכויות האדם. הדרך השנייה היא הכרה של ההלכה בזכויות אדם המצויות בתוך עקרונות הלכתיים קיימים לצד הכרה של הדמוקרטיה בזכויות תרבותיות של קהילות. הדרך השלישית היא מעשית יותר ומבקשת משני הצדדים לרסן את שאיפותיהם. מן הצד האחד להכיר בכך שכפייה דתית בחסות החוק היא בעייתית מבחינה דמוקרטית ושקשר הדוק מדי בין המדינה לבין הדת פוגע בדת עצמה; ומן הצד האחר להכיר בחשיבות העליונה שמייחסת החברה בישראל לערכיה היהודיים.

יהדות  ≠ הפרקטיקה האורתודוקסית

אף שאנו מזדהים עם המוטיבציה לרכך את המתח בין היהדות לדמוקרטיה, ומאמינים שבהצעותיו של הרב שרלו לפעולה יש טעם רב, אנחנו מבקשים לחלוק על מה שאנו מבינים כהנחות יסוד המעגנות את אופן הצגת הסוגייה על-ידי הרב שרלו, ולהציע אפשרות אחרת להתמודדות עם ההגדרה החוקתית לזהותה של ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית".

הקושי הראשון בהגדרת הבעיה קשור להנחת המוצא של הרב שרלו המזהה באופן מוחלט את הביטוי "יהודית" עם האמונה והפרקטיקה הדתית-אורתודוקסית-הלכתית. ניתן לכנות קושי זה  כשל המונוליתיות. לדעתנו, הנחת מוצא זו אינה מתחייבת, והיא עודנה בדיון ובמחלוקת בקרב החברה הישראלית ובמוסדות המדינה, גם בכוח וגם בפועל. 

כשניגשים להגדרת הביטוי "מדינה יהודית" ניתן לחשוב על כמה אפשרויות. פרשנות אחת, זו של הרב שרלו, לפיה היהדות היא היהדות האורתודוקסית, הדתית, ההלכתית. אפשרות נוספת מזהה את היהדות כדת, אך עושה זאת מעמדה פלורליסטית, המכילה את כלל הזרמים הדתיים ביהדות, בהם כאלה שעוצבו בדיוק מתוך המוטיבציה ליישב את הדתיות היהודית עם אורח החיים הליבראלי-דמוקרטי. האפשרות השלישית היא זיהוי של היהדות לא כדת במובן של מערכת של ציוויים אלוהיים ונגזרותיהם, אלא כלאום או כתרבות (או שילוב כלשהו בין ההגדרות).

מקרה בוחן: מיהו יהודי? 

כל אחת מן האפשרויות מובילה לעמדות שונות באשר למגוון השאלות שמעוררת ההגדרה "יהודית ודמוקרטית", ולא פעם מדינת ישראל מאמצת כמה מהאפשרויות בעת ובעונה אחת. ניקח לדוגמה את השאלה מיהו יהודי? חוק השבות קובע את זכותם של יהודים לעלות לישראל, ומגדיר יהודי כמי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר. בכך החוק מאמץ את ההגדרה ההלכתית-אורתודוקסית. אך לצד הגדרה זו, החוק מעניק את זכות השבות הניתנת ליהודים גם לבני משפחה של יהודים: לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; ולפי פרשנות בית המשפט העליון לביטוי "שנתגייר", ביטוי זה כולל גם גיורים לא-אורתודוקסיים, ובלבד שהם נעשו במסגרת קהילתיות יהודית מגובשת. 

הרחבת הזכות לשבות מעבר להגדרה ההלכתית-אורתודוקסית משקפת, להבנתנו, תפיסה של זהות יהודית המכוננת השתייכות קבוצתית, לאומית ותרבותית. ניתן כמובן למתוח ביקורת על הגישה הזו של חוק השבות, אך זו תמוקד ברציוּתה למדינת ישראל ולעם היהודי, ולא בכשל לוגי כלשהו בהבנת מושג היהדות שהיא מתווה.  

התפיסה של היהדות כלאום קיבלה לאחרונה משנה תוקף עם חקיקת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (חוק הלאום). חוק הלאום קובע כי המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או אזרחותם. למעשה, חוק הלאום הרחיב ועיגן חוקתית סעיף חוק שכבר קיים בחוק הפלילי הישראלי (אף שלא נעשה בו מעולם שימוש), ולפיו דיני העונשין של מדינת ישראל יחולו על עבירה שנעשתה מחוץ לישראל נגד חיי יהודי, גופו, בריאותו, חירותו או רכושו, באשר הוא יהודי. 

במילים אחרות, אם נעשה פשע אנטישמי מחוץ לישראל כנגד יהודים, למדינת ישראל הסמכות לשפוט את הפושע לפי חוקיה. זאת, גם אם אותו קורבן יהודי מעולם לא קיים זיקה כלשהי למדינת ישראל. בדיונים שנערכו בוועדת הכנסת על חוק הלאום טרם חקיקתו עלתה השאלה מיהו יהודי לעניין חובת ההצלה שהמדינה לקחה על עצמה, והסתמן קונצנזוס מובהק בין המחוקקים שמדובר בבני העם היהודי באשר הם, משמע: ההגדרה הדתית והלאומית הרחבה ביותר.

הגדרה לא-אורתודוקסית באשר לשאלה מיהו יהודי אומצה גם בפרשנותו של חוק שעות עבודה ומנוחה. לפי החוק, אסור להעסיק עובד במנוחה השבועית אלא בתנאים מסוימים. עבור יהודי, יום המנוחה השבועי הוא שבת. כאשר עלתה בפני בית הדין האזורי לעבודה השאלה מיהו יהודי לעניין חוק זה, קבע בית הדין כי הוראת החוק נועדה למטרה חברתית מובהקת שאין לה דבר וחצי דבר עם השאלות הנוקבות והשנויות במחלוקת לגבי קביעת יהדותו של אדם על פי ההלכה. על כן, הגדרת יהודי לצורך חוק זה היא הגדרה סובייקטיבית: אדם המצהיר על עצמו כיהודי, הצהרה שעל פניה היא נכונה, הוא יהודי לצורך החוק. הגדרה זו היא כמובן לא הגדרה דתית, אלא הגדרה תרבותית. 

"מדינה יהודית" אינה רק ביטוי דתי-הלכתי

אם כן, ודאי שלא ניתן לקבוע כנתון שאין עליו עוררין שהביטוי "יהודית" בהגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית הוא ביטוי דתי-אורתודוקסי-הלכתי. בסוגיות רבות, דוגמת השבת במרחב הציבורי או הוראה של תכנים יהודיים בבתי הספר הממלכתיים, הגדרה זו נמצאת בימים אלו ממש במחלוקת ודיון עמוקים בציבור היהודי-ישראלי. אם אנו מחפשים דרך לקיים את האידיאל של מדינה "יהודית ודמוקרטית", ייתכן שיש ערך בחתירה למובן פלורליסטי ומכיל יותר – לא רזה או מצומצם יותר – של התוכן היהודי; כפי שעולה מהדוגמאות שהבאנו, יש למובן זה עוגנים מובהקים בתפיסות, בפרקטיקות ובמאוויים של מדינת ישראל ושל אזרחיה. 

אך גם לו היינו מניחים שהמדינה או החברה בישראל (ואף העם היהודי מחוץ לישראל) אימצו את אחת מן האפשרויות להגדרתה של היהדות במדינת ישראל, כלומר שהמובן הנכון של הזהות היהודית של המדינה הולם את התפיסה ההלכתית-אורתודוכסית, אנו סבורים שיש קושי נוסף בניתוח של הרב שרלו, שעניינו ההנחה שיש רכיבים באותה יהדות שהם קבועים, הכרחיים ובלתי-ניתנים לשינוי או לעדכון. ניתן לכנות קושי זה כשל הסטטיות. בעיקר בחלק השני של מאמרו, הרב שרלו קורא אמנם לסוכני ההלכה היהודית להיות ערים למציאות סביבם ולפתח מובנים של היהדות המתָקשרים עם מערכת הערכים הדמוקרטית, גם אם לא מאמצים אותה באופן מלא. ועדיין, טיעונו מבוסס על הנחת המוצא לפיה יש דברים בתוכן היהודי שלא ישתנו לעולם, וממילא אין סיכוי להשלמה מלאה בין מערכות הערכים. 

אך ההיסטוריה והמציאות מלמדות אותנו שהן היהדות ההלכתית והן הדמוקרטיה אינן מערכות ערכים סטטיות, אלא מערכות נורמטיביות דינמיות, שהיכולת להתאים את עצמן לעולם המתקדם ולחברה בה הן פועלות היא חלק בלתי נפרד מקיומן. להבנתנו, נוסחת הזהות החוקתית "יהודית ודמוקרטית" משקפת הבנה עמוקה זו ותובעת מכל זרמי החברה הישראלית את מימושה. 

יהודית ודמוקרטית – המימוש של הפרויקט הציוני

אנו רואים בצימוד המורכב הזה אידיאל שאיפתי, שמי שמוכן להשתתף בפרויקט המימוש שלו – הפרויקט הציוני – לוקח על עצמו את משימת הבירור הנמשך של האופנים בהם הן המחשבה היהודית, הן הפרדיגמה הדמוקרטית, עשויים להשתנות באופן עמוק כדי להוביל בסופו של דבר להשלמה בין שני הרכיבים מבלי לערער או למחוק את המהות העומדת בבסיסן. במלים אחרות, האידיאל של "יהודית ודמוקרטית" תובע יחס דינמי למכלולי התוכן – הן של היהדות, הן של הדמוקרטיה. איננו תמימים לחשוב שתהליך הבירור הזה יהיה קל, פשוט, או קצר – מציאות הימים האלה מוכיחה אחרת, ככל שנדרשות לנו הוכחות נוספות.

 אכן, ייתכן שלעולם לא נגיע למקום בו נדע שהושגה התיישבות מלאה של שני השדות זה עם זה. אך אנו סבורים שנכונות להשתתף בפרוייקט היהודי-דמוקרטי דורשת קבלה של פוטנציאל השינוי העמוק של מערכות הערכים, כנתון רצוי ומעודד, ולא כאיום או כחתרנות. 

לא קל לחיות בתנאים של שינוי ועדכון נמשכים של הנחות יסוד תרבותיות, קהילתיות, ערכיות, אמוניות. מערכות ערכים – דת ואזרחות כאחת – נועדו הרי להקנות סדר ויציבות לחיים האנושיים, כדי לאפשר לנו להתפתח, להתממש ולתרום בתחומי חיים אחרים. לא פלא אפוא שהחיים במדינה היהודית-דמוקרטית מורכבים, רגישים ומערערים יותר מבמקומות אחרים. 

זה גורלנו – מי שחש שחיים ציבוריים שהם נטולי זיקה הן ליהדות והן לדמוקרטיה הם חיים חסרים, נגזר עליו לעסוק ברציפות בבירור דרכי החיבור האפשריות בין שני העולמות הללו. לגורל זה ניתן לגשת בהרמת ידיים: אין סיכוי, מה שנותר לנו זה להסתדר עם מה שיש; או בדחף העשייה: האתגר התקבל, בואו נתחיל לעבוד. 

אנו מזדהים באופן מלא עם מכלול הרעיונות של הרב שרלו לפעולה צופה פני-עתיד, ואנו סבורים שהגרסה האופטימלית שלנו לחיים הישראליים לפי הבנתנו את "יהודית ודמוקרטית" לא תהיה שונה מאוד מזו שמדמיין הרב שרלו לפי מאמרו. אך המוטיבציה חשובה – כי היא הבסיס לגיוס הציבור, על סוכני הדעת והיצירה שלנו, לפרוייקט הבירור של "יהודית ודמוקרטית". אנו מאחלים לציבור בישראל שתהליך הבירור הזה, שבמרכזו מגע בלתי אמצעי, כן ומכבד בין שונים, חשיפה של עמדות, דעות, צרכים ואמונות, ועיצוב פתרונות חדשים שעדיין איננו יודעים איך ייראו – ייהנה מתשומותיהם של אנשים כמו הרב שרלו. 

ד"ר אורי אהרונסון הוא חבר סגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן וסגן ראש המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי שם; ד"ר משואה שגיב היא המנהלת האקדמית של המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ועמיתת מחקר במכון שלום הרטמן. לאתר המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי: www.cjdl.org.il