בחזרה למחאת בלפור: כשהמפגינים הפכו לשדרנים – והשדרנים לכוח בשטח

בקיץ 2020, בזמן שמפגינים נגד ממשלת נתניהו התעמתו עם שוטרים בכיכר פריז ובסביבת מעון ראש הממשלה בירושלים, התנהל חלק חשוב ממחאת בלפור הרחק מהרחוב. פעילים ופעילות שלפו טלפונים, פתחו שידורים חיים בפייסבוק והזמינו את הציבור להצטרף.

הצופים לא קיבלו כתבה ערוכה במהדורה, אלא מצלמה רועדת שנעה בתוך ההמון, צעקות, ראיונות ספונטניים, עימותים עם שוטרים ותגובות בזמן אמת. שידוריה הממושכים של אור-לי ברלב, למשל, משכו לעיתים מאות אלפי צופים. אבל היא לא הייתה היחידה: במהלך חודשי המחאה נוצרה קהילה של משדרים עצמאיים, שהפכו את הטלפון לכלי תיעוד, להפצת מידע – ולעיתים גם לכלי להתערבות במתרחש.

מחקר חדש של עידן רינג מאוניברסיטת בן גוריון בוחן את התופעה הזו ומציע לה שם: "הפעיל-המשדר". זהו אדם שהוא בו-זמנית משתתף במחאה, מתעד אותה, פרשן שלה ודובר שלה. לפי המחקר, השידורים החיים לא רק תיעדו את המחאה, אלא סייעו לעצב את האופן שבו היא הוצגה, נתפסה ונוהלה.

המחקר מבוסס על 13 ראיונות עומק עם פעילים, מארגני שידורים ועיתונאים שסיקרו את המחאה; על ניתוח של 12 שידורים חיים משלוש הפגנות בולטות ביולי 2020; ועל בחינת כתבות ותגובות בשיח התקשורתי. מדובר במחקר איכותני, ולכן הוא אינו מבקש לכמת את השפעת כלל השידורים או לייצג את כל משתתפי המחאה – אבל הוא מספק הצצה מפורטת לאחת התופעות הבולטות של מחאת בלפור.

לא רק לתעד – גם להיות שם

בניגוד לכתב טלוויזיה שעומד מול מצלמה כשההפגנה מאחוריו, המשדרים במחאת בלפור פעלו מתוך ההמון. הם הלכו עם המפגינים, התקרבו למכת"זיות ולפרשים, עקבו אחר מעצרים ולעיתים ממש "רדפו אחרי האירוע" כדי לא לפספס את רגע החיכוך הבא.

אבל הם לא הסתפקו בצילום. במחקר מתוארים משדרים שפנו למפגינים שנעצרו כדי לאסוף את פרטיהם ולסייע ביצירת קשר עם קרוביהם או עם ייצוג משפטי; פעילה שניגשה לעזור למפגינה מבוגרת לאחר פינוי; ומשדרות שהתעמתו עם שוטרים תוך כדי שידור "לייב", שידור חי דרך פייסבוק (ומאז, גם ברשתות חברתיות אחרות). במקרים אחדים הן אף הזכירו לשוטרים שיש מולם "אלפי צופים בלייב".

כלומר, המצלמה לא רק תיעדה יחסי כוח – היא שינתה אותם. עבור המשדרים, הצופים בבית הפכו לעיניים נוספות שמפקחות על המשטרה בזמן אמת. עבור השוטרים, הטלפון המורם היה תזכורת לכך שכל פעולה עשויה להיות מתועדת ומופצת מיד.

מדורת השבט של מי שנשארו בבית

השידורים אפשרו גם למי שלא הגיעו לירושלים להשתתף במחאה מרחוק. חלק מהמרואיינים סיפרו על צופים קבועים, על אנשים שעקבו שעות ארוכות מהבית, ועל מי שהחליטו לצאת להפגנה רק לאחר שצפו בלייב.

אחת המשדרות תיארה את השידורים כ"מדורת השבט של מודאגי הדמוקרטיה". זו הגדרה מדויקת: הלייב לא היה רק מקור למידע, אלא גם מקום להתכנסות, להזדהות ולחיזוק תחושת השייכות. הצופים הגיבו, שאלו שאלות, שלחו "לבבות" וביקשו מהמשדרים להתקרב למוקדי האירועים. המשדרים מצדם ביקשו לשתף את השידור ולצרף עוד צופים.

כך נוצרה קהילה שחצתה את הגבול בין הרחוב למסך. מי שהיה בבית לא היה רק צרכן פסיבי של חדשות, אלא חלק מקהל שמשתתף בזמן אמת בבניית הסיפור של המחאה.

לא אובייקטיביים – אבל שקופים

הפעילים שרואיינו למחקר לא ניסו להסתיר את תמיכתם במחאה. רבים מהם ראו בעצמם גם אקטיביסטים וגם עיתונאים: לא ניטרליים, אך מחויבים לעובדות, לגילוי נאות ולתיעוד של מה שקורה בשטח.

אחת המשדרות הסבירה: "יש לי אג'נדה שהיא ברורה, שהיא שקופה, שהיא מנומקת", אך הוסיפה כי לא תשקר, לא תטה ולא תציג מידע מסולף. לפי המחקר, זו הייתה הטענה המרכזית שעליה ביססו המשדרים את סמכותם: לא אובייקטיביות במובן הישן של המילה, אלא נוכחות גלויה, קרובה ומתמשכת.

לטענתם, דווקא העובדה שהשידור נעשה בזמן אמת, ללא עריכה וממעמקי ההתרחשות, הופכת אותו לאמין יותר מדיווח ממוסד. הם תיארו את הלייב כ"חלון" שדרכו הציבור יכול לראות בעצמו מה קורה – במקום לקבל גרסה מתווכת של המשטרה, הממשלה או כלי התקשורת.

גם גורמים בתקשורת הממוסדת הכירו בכוח הזה. עיתונאים שסיקרו את המחאה סיפרו כי צפו בשידורים כמקור מידע ולעיתים השתמשו בחומרים שעלו בהם. ארגון העיתונאים אף העניק לברלב את פרס אורי אבנרי לעיתונות אמיצה, והגדיר את עבודתה כשילוב של עיתונות מוקפדת עם אג'נדה ברורה ומוצהרת.

גם בלייב יש עורך – רק שהוא מחזיק טלפון

אבל המחקר מצביע גם על הסתירה שבבסיס הטענה לשידור "לא מתווך". העובדה שאין עורך שיושב בחדר חדשות אינה אומרת שאין בחירה עריכתית. מי שמחזיק את הטלפון מחליט לאן ללכת, על מי להתעכב, את מי לראיין ומה להשאיר מחוץ לפריים.

המשדרים הדגישו, למשל, מופעים של מחאה שקטה, צבעונית ויצירתית: מוזיקה ברחוב, מדיטציה המונית, חלוקת פרחים לשוטרים או משחקים של מפגינים. לצד אלה, הם התמקדו בעימותים עם המשטרה ובשימוש במכת"זיות – אירועים שסייעו לבסס את הנרטיב שלפיו מדובר במחאה אזרחית מול כוח ממסדי אלים.

מספר מרואיינים סיפרו גם שבחרו שלא לצלם מכחישי קורונה, מתנגדי חיסונים או מסרים קונספירטיביים, מחשש שאלה יציגו את המחאה כ"הזויה". פעילים נגד הכיבוש שהשתתפו בהפגנות טענו כי בחלק מהשידורים נוכחותם והשלטים שלהם הוצנעו, מחשש שתיוג המחאה כשמאלנית או רדיקלית ירחיק ממנה קהלים רחבים.

במילים אחרות, השידורים אכן הציעו נקודת מבט אחרת מזו של הממסד, אבל גם הם נאבקו על המסגור. הם לא רק חשפו את המציאות – הם בנו נרטיב.

כשהאלימות מעלה את הצפיות

ממד נוסף שהמחקר מדגיש הוא הרגש. משדרים לא ניסו לדבר בטון מאופק של מהדורת חדשות: הם צעקו, פחדו, כעסו, שרו עם המפגינים והתרגשו איתם. מבחינתם, הרגש היה חלק מהאותנטיות של השידור ומהחיבור עם הקהל.

אלא שלרגש יש גם מחיר. חלק מהמרואיינות סיפרו שכאשר החלו עימותים עם המשטרה, מספר הצופים והשיתופים זינק. תגובות מהקהל בבית עודדו אותן להמשיך לשדר ולהתקרב לחיכוך. לפי המחקר, ההיזון החוזר הזה עשוי לתרום להבלטת רגעים של דרמה, עימות וסכנה — על חשבון ההיבטים השקטים יותר של המחאה: ההתארגנות, ההתמדה, השיחות והקהילתיות.

זו אינה תופעה ייחודית למחאת בלפור. פלטפורמות חברתיות מתגמלות תוכן שמעורר רגש ודחיפות, ושידור חי מטבעו מושך את המצלמה אל המקום שבו "קורה משהו". לכן, גם כלי שנועד לעקוף את הסיקור התקשורתי המסורתי עלול לשחזר חלק מההיגיון שלו: העדפה של קונפליקט, תמונה חזקה ורגע דרמטי.

התקשורת כבר לא נמצאת רק באולפן

מחאת בלפור לא הייתה המחאה הראשונה שתועדה בשידור "לייב" באמצעות טלפונים חכמים, אבל היא הייתה רגע משמעותי בהפיכת השידור החי לפרקטיקה תקשורתית מרכזית בישראל. הפעילים לא חיכו שיגיע כתב כדי שהאירוע ייחשב ראוי לסיקור. הם הפכו בעצמם למי שמחליטים מהו האירוע, מתי הוא מתחיל ומה הציבור צריך לראות.

המחקר של רינג אינו פותר את השאלה אם פעיל שמשדר מהפגנה הוא עיתונאי, אקטיביסט או שניהם. הוא מציע שזו כבר אינה השאלה החשובה ביותר. השידור החי יצר תפקיד חדש, שנמצא בדיוק על קו התפר בין תיעוד, פרשנות, השתתפות ומאבק פוליטי.

הטלפון לא החליף את כלי התקשורת הממוסדים, אבל הוא העניק למפגינים יכולת שלא הייתה להם בעבר: להיות לא רק מושא הסיקור, אלא גם מי שמכתיבים את נקודת המבט שממנה הוא מתחיל.