כך דורסים את האופוזיציה – ומרוקנים את הכנסת מתוכן

כדי להבין עד כמה הכנסת חדלה לתפקד כמוסד מפקח, מספיק להסתכל על השבועות האחרונים.

במקרה אחד, הקואליציה ביקשה לקדם את הצעת חוק התקשורת של השר שלמה קרעי, אך לא בוועדת הכלכלה, כפי שמתחייב מסדרי העבודה הפרלמנטריים. יו״ר הוועדה, ח"כ דוד ביטן מהקואליציה עצמה, נתפס כמי שאינו "נוח" מספיק. הפתרון היה לעקוף את הוועדה הקבועה ולהקים ועדה מיוחדת, בראשות ח״כ גלית דיסטל אטבריאן. בפועל, הדיונים מנוהלים בידי השר עצמו, חברי אופוזיציה מוצאים מהאולם או שזכות הדיבור שלהם נחתכת, והכנסת משמשת תפאורה להליך שמנוהל מחוץ לה.

במקרה אחר, לא פחות חמור אך בעל תשומת לב תקשורתית נמוכה, ועדות קבועות וחשובות כמו ועדת הבריאות וועדת החינוך הושבתו לזמן רב בהעדר יו״ר. מאז שחברי הכנסת מש״ס שעמדו בראשן פרשו עם עזיבת המפלגה את הקואליציה, מונו מחליפים רק לאחר חודשים. היועצת המשפטית של הכנסת אף התריעה בפני יו״ר ועדת הכנסת כי מדובר בפגיעה חמורה בתפקוד הפרלמנטרי. הכנסת המשיכה בינתיים הלאה, כאילו ועדות מרכזיות יכולות להיות מושבתות בלי השלכות על פיקוח, חקיקה או שירות לציבור.

אלו אינם "אירועים נקודתיים". אלו סימפטומים.

בכל פעם שממשלה בישראל מקדמת מהלך חד־צדדי, עוקף דיון או רומס נורמות פרלמנטריות, חוזרת אותה שאלה מוכרת: "איפה האופוזיציה?". אבל השאלה הזו מחמיצה את הבעיה האמיתית. האופוזיציה אולי חלשה – אך הכנסת כולה חדלה למלא את אחד מתפקידיה המרכזיים: פיקוח על הרשות המבצעת.

תובנה זו עמדה בלב דיון שולחן עגול שקיים המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן ב־7 בספטמבר 2025, בהשתתפות חוקרים, אנשי חברה אזרחית ונושאי תפקידים בכירים לשעבר בכנסת. המסקנה שעלתה בדיון הייתה ברורה תוצאה של עצלנות או פיצול אידיאולוגי בלבד, אלא של שחיקה עמוקה במעמד הכנסת כמוסד עצמאי, מפקח ומייצג.

במשטר דמוקרטי, הרשות המחוקקת – כגוף קולקטיבי – היא האחראית לפיקוח על הרשות המבצעת. אך תפקיד זה אינו שמור לאופוזיציה בלבד. גם חברי קואליציה הם בראש ובראשונה נבחרי ציבור, ולא שליחים של הממשלה ונדרש מהם לפעול לטובת הציבור ולדאוג שכל משרדי הממשלה מבצעים את תפקידם. בפועל, תפיסה זו נשחקה כליל. הקואליציה רואה בכנסת זרוע של הממשלה, והאופוזיציה, לנוכח חסמים מבניים ופוליטיים, מתקשה למלא את תפקידה.

החוק הנורווגי הוא דוגמה מובהקת לכך. הוא נועד במקור לאפשר לחברי כנסת מהקואליציה להתפנות לעבודה פרלמנטרית רצינית במקום שרים או סגני שרים שצריכים לפצל את פעילותם בין הכנסת למשרדים שלהם. בפועל, בגרסתו החלקית בישראל, החוק משמש לעיתים קרובות ליצירת ג’ובים פוליטיים ולהרחבת כוחן של הנהגות מפלגתיות – מבלי לפתור את בעיית העומס, מבלי לחזק את הפיקוח, ומבלי לשנות את יחסי הכוחות בין הכנסת לממשלה.

גם עבודת הוועדות – ליבת הפיקוח הפרלמנטרי – סובלת מכשלים מבניים. כאשר יו״ר ועדה ושר המשרד המפוקח משתייכים לאותה מפלגה, הפיקוח עלול להפוך נוח, רך או פורמלי בלבד. לכך מצטרפת העובדה שבשנים האחרונות ראינו כיצד יושבי ראש ועדות שמגלים עצמאות יתרה משלמים מחיר פוליטי. הדחתו של יולי אדלשטיין מראשות ועדת חוץ וביטחון, לאחר שניסה לקדם מתווה גיוס שלא תאם את רצון ראש הממשלה או השותפות הקואליציוניות, שידרה מסר חד לכל יו״ר ועדה: עצמאות יתר אינה רצויה.

אחת התובנות המטרידות שעלו בדיון שערכנו במכון לחירות ואחריות היא שהכנסת חדלה להיות הזירה המרכזית של הפוליטיקה. היא הפכה אמצעי. תפאורה. חברי/ות כנסת עולים לדוכן לא כדי לשנות מדיניות אלא כדי לייצר סרטון דרמטי לרשתות החברתיות. העבודה השקטה, המקצועית, הסיזיפית של פיקוח נדחקת לשוליים.

במצב כזה, לא מפתיע שהפיקוח נשחק. שאילתות אינן נענות או נענות בזלזול. דיוני ועדות נדחים או מתמסמסים. שרים שולחים נציגים זוטרים ולא ערוכים. והכנסת, במקום לדרוש דין וחשבון, מתרגלת לתפקיד משני.

כאשר הכנסת אינה מתעקשת על סמכויותיה, הממשלה לומדת שאין לה סיבה אמיתית לתת דין וחשבון. וכאשר האופוזיציה מבינה שגם שימוש בכלים המעטים שעומדים לרשותה אינו מניב תוצאה, היא מרימה ידיים מראש. כך נוצר מעגל של חולשה מוסדית.

הסכנה אינה תאורטית. פיקוח חלש פירושו ממשלה שפועלת כמעט ללא בלמים. כאשר הכנסת אינה מצליחה למלא את תפקידה המפקח, הציבור מאבד אמון לא רק באופוזיציה אלא במוסד כולו. לא מפליא אפוא שהאמון בכנסת הוא הנמוך מבין כל מוסדות השלטון בישראל. הפוליטיקה אז זולגת החוצה – לרחוב, לרשתות, לעימותים חוץ־ממסדיים – והדמוקרטיה נשחקת מבפנים.

הדיון בפורום שערכנו העלה שורה של הצעות חשובות: סנקציות על משרדי ממשלה שאינם עונים לשאילתות, חיזוק הוועדות הקבועות, הגבלת הצעות חוק פרטיות, חובת נוכחות והגברת הפיקוח בנושאים חוקתיים ורגישים. אך המסקנה המרכזית הייתה חד־משמעית: צעדים טכניים לבדם לא יספיקו. בלי שינוי תרבותי עמוק של כבוד לכללי המשחק, של הבנה שהכנסת אינה זרוע של הממשלה אלא מוסד עצמאי, ושל נכונות לפיקוח אמיתי גם מבפנים שום רפורמה לא תחזיק מעמד.

השאלה האמיתית איננה "איפה האופוזיציה". השאלה היא האם עדיין יש בישראל מי שמעוניין בכנסת שמסוגלת לומר לממשלה: עד כאן. אם התשובה שלילית, לא האופוזיציה תיכשל, אלא הדמוקרטיה הישראלית עצמה.

ד"ר שחף זמיר, עמית מחקר, המכון לחירות ואחריות, בית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה, אוניברסיטת רייכמן