ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
הצעת חוק חדשה שהונחה השבוע על שולחן הכנסת מבקשת להתמודד עם אחת הבעיות הכרוניות בעבודת הפיקוח הפרלמנטרי: סירוב או גרירת רגליים של משרדי ממשלה וגופים מבוקרים במסירת מידע למרכז המחקר והמידע של הכנסת (ממ"מ).
ההצעה, שיזם ח"כ יאסר חוג’יראת (רע"מ) והונחה לאחרונה (19.1) על שולחן הכנסת, מבקשת לקבוע לראשונה לוח זמנים מחייב למסירת מידע של משרדי ממשלה – ולצדו מנגנון סנקציות פרלמנטריות כלפי גופים שיפרו את החובה.
המרכז אינו יוזם מחקרים בעצמו, ופועל רק לבקשתם של חברי כנסת ושל ועדות הכנסת. מדובר בכלי מרכזי, חסר תחליף, העומד לרשות חברי הכנסת והוועדות לצורך קבלת נתונים בסיסיים הנוגעים להחלטות, דיוני פיקוח וליוזמות חקיקה.
מטרת המרכז היא לסייע למחוקקים לפעול באופן מושכל ועל פי נתונים עובדתיים, ולמלא וואקום של מידע שאחרת היה מתמלא במחקרים מטעם ובדו"חות של תאגידים ולוביסטים. אלא שהממשלה, הרשות המבצעת, מערימה קשיים ומכשילה את פעולתו של המרכז.
לאורך השנים התרבו התלונות מצד חברי כנסת, יושבי-ראש ועדות ועובדי המרכז עצמם, על עיכובים ממושכים במסירת מידע מצד משרדי ממשלה, ולעיתים אף על הימנעות כמעט מוחלטת משיתוף פעולה עם בקשות המרכז – ללא כל סנקציה ממשית שתוטל על הסרבנים.
הצעת החוק של ח"כ חוג'יראת, יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה, מבקשת לתקן את סעיף 64 לחוק הכנסת, המסדיר את סמכות המרכז לדרוש מידע מגופים מבוקרים. כיום קובע החוק כי המידע יימסר "בלא דיחוי", אך אינו מגדיר פרק זמן קונקרטי ואינו קובע סנקציה במקרה של הפרה.
בפועל, הביטוי העמום "בלא דיחוי" הפך לא אחת לרישיון לעיכוב של שבועות ואף חודשים, עד שהמידע מאבד מערכו לדיון הפרלמנטרי שלשמו נדרש.
לפי ההצעה, מידע שיידרש ממרכז המחקר והמידע יימסר בתוך תקופה שלא תעלה על 30 ימים ממועד קבלת הדרישה – אלא אם צוין מועד קצר יותר בדרישה עצמה. בכך מבקשים יוזמי ההצעה לעגן בחוק לוח זמנים ברור, שמתיישב עם קצב עבודת הכנסת ועם הצורך במידע עדכני לצורך פיקוח אפקטיבי.
בדברי ההסבר נטען כי "עיכוב במסירת מידע עלול לרוקן מתוכן את סמכות הפיקוח הפרלמנטרית ולהפוך את חובת מסירת המידע לחובה הצהרתית בלבד".
אך לב ליבה של ההצעה אינו רק קביעת לוח זמנים, אלא מנגנון האכיפה הנלווה אליו. לראשונה מוצע לקבוע כי גוף מבוקר שלא מסר מידע במועד ולא מסר הודעה מנומקת בכתב על אי-מסירתו, ייחשב כמי שהפר את חובתו לפי חוק הכנסת.
במקרה כזה, מוצע להסמיך את יו"ר הכנסת להורות על נקיטת "צעדים פרלמנטריים מתאימים", בהתאם לחומרת ההפרה ונסיבותיה. בין הצעדים שמנויים בהצעה: זימון השר הממונה או ראש הגוף לדיון דחוף בוועדת הכנסת או בוועדה הרלוונטית; הגבלת השתתפות השר ונציגי משרדו בדיוני ועדות הכנסת עד למילוי החובה; וכן מסירת הודעה רשמית למליאת הכנסת בדבר אי-העמידה בחובת מסירת המידע.
לצד צעדים אלה משאירה ההצעה פתח להפעלת כל סנקציה פרלמנטרית אחרת הקבועה בתקנון הכנסת או בדין – ניסוח רחב שמאפשר גמישות, אך גם מעצים את כוחו של יו"ר הכנסת מול הממשלה.
יוזמי ההצעה מדגישים כי אין בכוונתה לפגוע בסייגים הקיימים בדין, כגון חיסיון ביטחוני, יחסי חוץ או הליכים משפטיים תלויים ועומדים. מבחינה מעשית, הצעת החוק מגלמת ניסיון להחזיר לכנסת חלק מהכלים שנשחקו במהלך השנים, נוכח התחזקות הממשלה וסירוס מנגנוני הפיקוח.
הסנקציות היעילות ביותר הן סנקציות כלכליות-אישיות המושתות על נציג הציבור או בכיר הפקידות הציבורית המדוברת, כלומר שר, סגן-שר או מנכ"ל משרד ממשלתי. כשאישים אלה מבינים כי הפרת דרישה עשויה להוביל לקנס אישי עליהם, הסיכוי לכך שהם ימנעו מכך מתגבר באופן משמעותי.
אולם קיים ספק אם ניתן יהיה להתגבר על החולשה הכרונית של הרשות המחוקקת באמצעות הפונקציה של יו"ר הכנסת, שבשיטה הנוכחית משתייך תמיד לקואליציה ונאמנותו נתונה לממשלה ולא לכנסת.
האם יו"ר הכנסת יהיה מוכן להפעיל סנקציות המוצעות בחוק, כשהפעלת הסנקציות מהווה התנגשות פוליטית עם חבריו במפלגה או במפלגות השותפות בקואליציה שבחרה בו למשרה?
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק
