ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
הקשר בין דמוקרטיה לאיכות הסביבה נחשב לעיתים כמובן מאליו. אך כאשר בוחנים לעומק את המדיניות הסביבתית במדינות שהתרחקו מנורמות דמוקרטיות – מתברר עד כמה מוסדות ונורמות דמוקרטיות הם תנאי בסיסי להתקדמות סביבתית.
חמישה סיפורים מישראל ומהעולם ממחישים שדמוקרטיה לא רק מאפשרת פעילות סביבתית – אלא לעיתים קרובות יוצרת את התנאים שבלעדיהם מאבקים אלה לא היו מצליחים כלל.
סיפור ראשון: הדמוקרטיה היחידה בשכונה
בשנת 1994, כשהייתי בשנות השלושים הראשונות לחיי, השתתפתי בכנס סביבתי בתוניסיה – מעמד נדיר במיוחד בימים אלה. הכנס אפשר מפגש ראשון עם עמיתים ירוקים ממדינות ערב. באותה תקופה שימשתי כמנכ"ל עמותת "אדם טבע ודין", שלמדה באותם ימים כיצד לתבוע מזהמים ולעתור נגד אוזלת היד של משרדי ממשלה בתחום הסביבתי.
יוזמת אוסלו הייתה עדיין בראשית דרכה, ו-USAID האמריקני, שיזם את המפגש בין ארגונים ירוקים ערביים, האמין שגם לישראל יש מקום בשולחן. הכנס היה הפעם הראשונה שבה אנשי סביבה ישראלים הורשו להשתתף במפגש אזורי עם עמיתיהם מהעולם הערבי.
הייתי נרגש מאוד, אך ממשלת תוניסיה לא ששה לארח אותנו. גם היום, אין לה יחסים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל. עם זאת, ארה"ב התנתה את המימון בהשתתפות ישראלית, ובסופו של דבר הוסכם בשקט לאפשר לשישה נציגים מישראל להגיע לעיר ספאקס – העיר השנייה בגודלה בתוניסיה – ולדון עם פעילים סביבתיים מרחבי המזרח התיכון על תפקידה של החברה האזרחית בשיפור איכות הסביבה.
הופתענו מקבלת הפנים החמה. רבים מראשי הארגונים הערביים הביעו סקרנות כלפי ישראל – מדינה שהכירו בעיקר דרך תעמולה עוינת.
במהלך הכנס הרצתי על המאבק לשיפור ניהול אגן ההיקוות של הכנרת, ועל קמפיין למניעת הזרמת שפכי הרפתות של רמת הגולן אל ים כינרת. המשתתפים בכנס לא הצליחו להבין כיצד עמותה אזרחית יכולה לתבוע את הממשלה, להפגין נגדה ולעסוק בלובי בעד חקיקה סביבתית מחמירה. זאת משום שאף אחת מבין כ-15 המדינות שהשתתפו בכנס לא הייתה דמוקרטיה אמיתית. הכלים האלה פשוט לא היו קיימים שם – והמצב לא השתנה מאז.
הכנס גרם לי להבין שהמיתוג של ישראל כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" אינו סיסמה ריקה – אלא מצביע על מציאות חיים שונה לחלוטין, שמליכה ישירות על הסביבה המקומית. בניגוד לעמיתיי החדשים, אני יכולתי לקרוא תיגר נגד זיהום, להגיש עתירות נגד תאגידים בעלי עוצמה, ולדרוש מבג"ץ לכפות על הממשלה רגולציה סביבתית נחוצה. זה היה השיעור הראשון שלי בכך שמוסדות דמוקרטיים אינם מותרות – אלא תנאי יסוד להתקדמות סביבתית.
סיפור שני: קמפיין סביבתי שהביס ראש ממשלה ונשיא
באמצע שנות ה-80 הכריז הנשיא רונלד רייגן מלחמה על"האימפריה המרושעת" – ברית המועצות. זה כלל לא רק התחמשות צבאית אלא גם הגברת התעמולה – כאשר אחד האמצעים המרכזיים היה דרך תחנת השידור"קול אמריקה". כדי להגיע לכל אזרח סובייטי, נדרשה תחנת ממסר רדיופונית עצומת ממדים באזור אסיה. ישראל, בת ברית קרובה, נתבקשה להקצות שטח להקמת שבע אנטנות בגובה 180 מטר לצד מתקני שידור מסיביים. הערבה התיכונה נראתה כמיקום אידיאלי לפרויקט – ואתר ליד מושב עידן נבחר.
מן הסתם, הפרויקט עורר דאגה עמוקה בקרב תושבי האזור ופעילי הסביבה, בעיקר בחברה להגנת הטבע. לשיטתם, תחנת ממסר בהיקף כזה מאיימת על נדידת ציפורים, מעוררת חשש לבריאות התושבים מקרינה אלקטרומגנטית, ותחייב פינוי שטחי אימונים של חיל האוויר והחלפתם בשטחים פתוחים אחרים. החברה להגנת הטבע החליטה להיאבק בפרויקט – וגיבשה קמפיין בן ארבע חזיתות:
כשהיוזמות הללו לא הצליחו לעצור את הפרויקט, המאבק המשפטי הפך לתקווה האחרונה. עו"ד מישָה חשין (שלימים מונה לשופט בבית משפט העליון) ייצג את החברה להגנת הטבע. לשמחת הירוקים, השופטת שושנה נתניהו, בפסק דין האחרון שלה, קבעה שתסקיר ההשפעה הסביבתית של הפרויקט היה פגום – והורתה לערוך סקר על השפעת הפרויקט על ציפורים הכולל שתי עונות נדידה.
כאשר פורסם לבסוף הסקר של אוניברסיטת בן-גוריון – חשכו עיניהם של העותרים. הסקר הצביע על השפעה סביבתית מזערית. נראה היה שאין עוד סיכוי. כל שנותר היה להתפלל לנס. למרבית הפליאה, הנס אכן הגיע.
בשנת 1992 נבחר ביל קלינטון לנשיא, וסגנו היה אל גור – אותו סנאטור ירוק שניהל את השימוע נגד הפרויקט בסנאט. חיש מהר, הממשל החדש בארה"ב החדשה ביטל את התוכנית.
בדיעבד, הצלחת הקמפיין נשענה על נכונותן של המערכות הפוליטיות – הישראלית והאמריקאית – לאפשר בחינה רצינית של פרויקט בעל השלכות מרחיקות לכת. רק בזכות מנגנוני מוסדות דמוקרטיים בשני צידי העולם, התאפשר הניצחון. אגב, בשלב שבו בוטל הפרויקט, ברית המועצות כבר התפרקה – והצורך בו פג. הלקח: לעולם אי אפשר לדעת איזה כלי מתוך ארגז הכלים הדמוקרטי יהיה דרוש כדי לקדם אינטרס סביבתי. מה שכן בטוח: צמצום הכלים בארגז, משמעו הפחתת היכולת של הציבור להתמודד עם מפגעים אקולוגיים ולמזער נזקים סביבתיים.
סיפור שלישי: הדמוקרטיה המקומית מצילה את מצפה נפתוח
בשנת 1998 הוגשה תוכנית לבניית 2,000 יחידות דיור ברכס מצפה נפתוח בירושלים והפרויקט נתפס כבלתי נמנע. המתחם המשתרע על כ-220 דונם, שטח פתוח ששרד דרך נס כפנינה טבעית נדירה בצפון העיר, וגם בית גידול לעדר הצבאים המשמעותי ביותר במרכז הארץ.
תושבים משכונת רמות סירבו להשלים עם ההרס הצפוי. הם הפגינו, נפגשו עם מקבלי החלטות, ואף עתרו לבג"ץ – תוך שהם מצרפים את הצבי הארץ-ישראלי, מין שמוגדר בסכנת הכחדה, כעותר שני בתיק.
לאט לאט, גם ראשי העירייה החלו לשים לב – ובצורה שקטה להביא להקפאת קידום התוכנית. הקרן הקיימת לישראל, היתה שותפה פעילה ונאמנה של קהילת רמות במשך שנים. לאחרונה היא הציעה להפוך את האזור ליער קהילתי פורמלי – וראש העיר משה ליאון מביע תמיכה. התוכנית צפויה לעלות בקרוב לאישור בוועדה המחוזית.
אמנם לרוב ראשי ערים אינם נבחרים בזכות עמדות סביבתיות, אך בסוגיות אקולוגיות הם בהחלט פתוחים לשכנוע. ההיסטוריה מוכיחה שלעיתים קרובות מאבקים בזירת הדמוקרטיה המקומית מגיעים לתוצאות טובות יותר ממאבקים ארצים גדולים. בישראל ובעולם כולו, מועצות מקומיות הפכו לזירה פעילה של נציגי מפלגות ירוקות חברי מועצה בעלי השקפה ירוקה.
חשוב לזכור שבמאבקים סביבתיים במקרים רבים אין ניצחונות מוחלטים, אלא ״דחיית גזר דין מוות״ בלבד. אולם, ההישגים במצפה נפתוח מוכיחים שאזרחים נחושים, בקמפיין חכם – יכולים לנצל את זכויותיהם ואף לנצח. כל מה שדרוש הוא דמוקרטיה – והתמדה.
סיפור רביעי: אומץ לומר את האמת על – PFAS בשם הציבור
לפעמים, לא הפגנות אלא אומץ של עובדי ציבור הוא שמוביל לשינוי. דמוקרטיה בריאה יודעת איך לשמור עליהם. ד"ר תמר ברמן, הטוקסיקולוגית הראשית במשרד הבריאות, התריעה מפני הסכנות שבכימיקלי PFAS – מזהמים עמידים במיוחד המכונים "כימיקלים נצחיים". היא לא פעלה ממניעים פוליטיים, אלא מתוך יושרה מדעית.
ללא גיבוי של שר או ראש עיר, לפקידי ממשלה או עירייה אין מרחב פעולה רחב. הם יכולים להביע דעה בחדרים סגורים אך לא תמיד על במה ציבורית. במקרים כאלה, מוסדות דמוקרטיים מעניקים להם קול. כמו שג'יימס הנסן מ-NASA התריע לראשונה בפני הסנאט על ההתחממות הגלובלית בשנת 1987, כך הופיעה ד״ר ברמן בפני ועדות כנסת והתריעה על הצורך בתקנות מחמירות – בעיקר במוצרי כיבוי אש. כשעמדתי בראש ועדת המשנה לאיכות סביבה, אקלים ובריאות של הכנסת, העידה ברמן כי תקנות חדשות מתעכבות במשרד להגנת הסביבה.
הכנסת היא אולי שיאנית עולם בחקיקה פרטית – אך בתפקידה כמפקחת על הרשות המבצעת, היא חלשה למדי. חברי כנסת ויושבי ראש של ועדות רבים מהססים להתעמת עם שרים ממפלגתם – והתוצאה היא פיקוח רופף. כמו כן, גם כאשר הכנסת כן לוחצת על הרשות המבצעת – היא עלולה להתפזר בכל רגע. במקרה של ההסדר הנחוץ לחומרי PFAS, בסופו של דבר, החלטת בג"ץ מ-2023 בעקבות עתירה של ״אדם טבע ודין״ אילצה את המשרד לקדם תקנות בנושא.
דמוקרטיה בריאה יודעת להגן על עצמאותם של מדעני ממשל. שקיפות והפרדת רשויות מאפשרות לאנשי מקצוע להשמיע קול גם מול התנגדות פנימית. לעיתים קרובות, הם קו ההגנה האחרון. עלינו להגן עליהם מפני פוליטיזציה שתפורר את עמידותם.
סיפור חמישי: כשהדמוקרטיה נחלשת – הסביבה משלמת
לבסוף, נבחן מדינות שבהן מוסדות דמוקרטיים פורקו או נחלשו. התוצאה ברורה: ככל שפוחתת הדמוקרטיה – כך מחמירה הפגיעה בסביבה.
בפולין, למשל, הממשלה בהובלת המפלגה הפופוליסטית PIS החלישה את מערכת המשפט והקלה על מזהמי אויר. זה לא לקח זמן עד שקרקוב הפכה לעיר המזוהמת ביותר באירופה.
בהונגריה, ראש הממשלה ויקטור אורבן ביטל את משרד הסביבה, סגר הליכי שיתוף ציבור ואישר כריתת יערות רחבת היקף.
בברזיל, הנשיא ז'איר בולסונארו החליש את סמכויות הסוכנות הסביבתית והסיר הגנות מעל קהילות ילידים, צעדים שהאיצו את כריתת יערות האמזונס.
המגמה היא ברורה: פחות שקיפות – יותר זיהום, יותר דמוקרטיה – פחות מפגעים. שתיקת הציבור – הרס סביבתי. דמוקרטיה איננה רעיון מופשט, היא מהווה פלטפורמה מעשית לבקרה, התנגדות ושיקום.
על אף הרקעים השונים, כל הסיפורים הללו מובילים למסקנה אחת: דמוקרטיה אינה שיטה מושלמת, אך היא מאפשרת לחברות ללמוד ולהשתפר. היא מאפשרת לעובדי ציבור להיות נאמנים לערכיהם, לאזרחים להשמיע קולם, ולבתי המשפט להשפיע על מדיניות עם שיקולים ציבוריים רחבים וראיה לטווח ארוך. במאה ה-21, אין קיימות סביבתית ללא מוסדות דמוקרטיים חזקים, פתוחים ושקופים. ככל שנגן על הדמוקרטיה – כך נוכל להגן על כדור הארץ.
פרופ' אלון טל הוא סביבתן וחבר כנסת לשעבר. המאמר מבוסס על הרצאת הפתיחה בכנס השנתי של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה, 2025.
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק
