מאחורי הקלעים של פרשת חשבון הדולרים 

| רז חיה בן הרוש ותומר אביטל  |

"רבותיי, מהפך!", הכריז חיים יבין בליל השבעה עשר במאי 1977,  וחרט את הרגע בזיכרון הקולקטיבי. לראשונה, מאז קום המדינה וייסוד ממשלתה, הפסידה מפלגת השמאל את השלטון. את מקומה תופסת הליכוד בראשות מנחם בגין שישרטט מחדש את תוואי המפה הפוליטית הצעירה והחולמת.

את אותו הלילה בילה במעוז מחנה השמאל כתב "הארץ", דן מרגלית. היתה זו שעתה היפה של הקריירה העיתונאית שלו, לאחר שסומן ככלב שמירה בעל חוש ריח מפותח של הדמוקרטיה הישראלית. עם זאת, מרגלית סיקר ברגשות מעורבים את מסע הבחירות לכנסת התשיעית, מתקשה לתווך לציבור הבוחרים את המציאות שהוא עצמו יצר חודשיים קודם.

הוא חזה כי פרסום המידע שברשותו יביא לטלטלה פוליטית, אך לא ציפה לנטישה המונית והפסד מוחץ של השמאל. "מהותה של העבודה העיתונאית היא לחולל שינוי", אמר לנו בדיעבד מרגלית, "והנה, כשהגיע רגע כזה הרגשתי שאחריות גדולה מידי מונחת על כתפיי. לא היה לי שום אינטרס פוליטי, אלא רק שאיפה להישג עיתונאי. לא אחת תהיתי מה היו תולדות הממשל בישראל אלמלא אותה שיחת טלפון מאשתי".

ואז צלצל הטלפון 

1977. יצחק רבין הוא ראש ממשלת ישראל אף שהתפטר בדצמבר 1976 עקב משבר קואליציוני. בצדו השני של האוקיינוס מושל ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב, שעדיין אוסף את בדליה האחרונים של פרשת ווטגרייט שהסעירה את העולם והובילה את קודמו, ריצ'רד ניקסון, לפרוש. הסיקור עבור ׳הארץ׳ בארצות-הברית מובל על ידי שליחם לאזור מזה 4 שנים – דן מרגלית.

כשראש הממשלה רבין הגיח במרץ 77׳ לביקור, מצטרף אליו מרגלית למשך סוף השבוע למסע נאומים של רבין בפלורידה ובניו יורק.

בבוקר יום שישי, צלצל הטלפון בחדר בית המלון הניו יורקי. על הקו היתה רעייתו אליאורה שנותרה בביתם על גבול מרילנד בוושינגטון. היה דחוף לה לספר למרגלית על אירועי ליל אמש בביתו של הנספח הצבאי אברהם אדן. אחד האורחים, יורם סתר, סיפר לה על שמועה עיקשת לפיה, לאה רבין מחזיקה חשבון דולרים בנשיונל בנק וביקש ממנה למסור לבעלה ליצור עימו קשר.

"ידעתי שיש בידי קצה פתיל של חומר נפץ. הבנתי שלרבין יש חשבון אסור. אבל לא ראיתי עדיין את הסיפור מתבשל בשלב זה", נזכר מרגלית שלושים ושבע שנים מאוחר יותר, "ידעתי שמדובר בעימות ישיר עם ראש הממשלה שהיה רגיש לענייניו הכספיים והציבוריים. לא ידעתי מה עלי לעשות. הדילמה היתה מורכבת אך הדחף לסקופ גבר על כך. הייתי זקוק לעוד קצת זמן ושמחתי שלמחרת שבת ולא יוצא העיתון".

באותה תקופה אסר החוק הישראלי על החזקת חשבונות בבנקים במדינות זרות או במטבע זר בסכום של יותר מ-450 דולר. רבין כיהן בעבר כשגריר ישראל בוושינגטון ולכן הותר לו להחזיק חשבון מסוג זה. אלא שעם תום כהונתו ארבע שנים קודם לכן, היה עליו לסגור את החשבון. רבין, שככל הנראה, נהג לגבות כסף על הרצאותיו בחו"ל, המשיך להשתמש בחשבונו במהלך ביקוריו בארה״ב. מרגלית הבין את זה ומחשבותיו לא נתנו לו מנוח.

"אם הוא מכחיש – לא אפרסם"

חסר שקט הוא יצא להסתובב ב'לואר איסט סייד' עם חברו הצעיר העיתונאי נחום ברנע והתאפק בקושי לא לספר לו דבר. בשש בערב, ביקרו השניים את קונסול ישראל בניו יורק, אורי בן ארי, ומרגלית הוסיף לשתוק.

שתיקתו נמשכה עד חצות, כאשר ביקר בחדרו של יועץ התקשורת של רבין דן פתיר, על פניו כדי לקבל את תמלול ההרצאה שנשא רבין.  מרגלית חיכה לרגע הנכון, סיפר לפתיר על המידע שברשותו וביקש בסלחנות את תגובתו. מרגלית הוסיף באנגלית מהוססת:

"if he issued a flat denial I won't dig under his skin unless i have a proof that he lies".

"הסיפור היה מביך ולא נעים. רבין נחשב לאיש אמת והעדפתי שיכחיש. בשבת ניהלתי מרדף אחר תגובתו של פתיר. אך פתיר – יועץ תקשורת מעולה – יוק, נעלם כלא היה. הוא התחמק. בינתיים, לא שיתפתי איש, גם לא בעיתון", אומר מרגלית.

"חשבון דולרים בחו״ל זה לכלוך טוב"

"חצי שנה קודם לשיחה עם מרגלית, פנו אלי שני עיתונאים בכירים ממחנה רבין, הם אמרו לי למסור לבוס שלי שעוקבים אחריו וכדאי שיזהר. עורך עיתון חשוב אישר לי את הדברים והציע לי לשים לכך לב", משחזר דן פתיר את הגרסה שלו לאותו הלילה, "כעת, תיארתי לעצמי שזה סיפור של מחנה אנטי רבין, חשבון דולרים בחו״ל זה לכלוך טוב. היתה לי הרגשה שמחפשים אותו גם במערכת המשפטית והחוש העיתונאי שלי אמר לי שלפני כדור שלג, שאם יוסיף להתגלגל עשוי לגרום למשבר ממשלתי בבחירות הקרובות. מרגלית אמר לי 'משהו מסתובב לי בבטן'.

שאלתי אם מדובר בכאבים והוא ענה כי 'אין מדובר בכאב בטן אלא בידיעה עמומה לפיה לאחד מבני משפחת רבין יש חשבון בוושינגטון'. הוא לא פירט באשר לתוכן הדברים ולא היתה כל הצעה לוותר על הסיפור. זכרוני טוב מאוד, ואם היתה הצעה הייתי מספר עליה לרבין".

לפתיר נדרש זמן לבירור העניין, הוא הבטיח לשוחח עם רבין ולחזור עם תשובה למחרת. באישון לילה הוא מיהר לקבוע בקפה "ארתור" עם המזכיר הצבאי, אפריים (פרויקה) פורן.

"אסור היה לנו לאבד עשתונות, חיפשנו תגובה מתונה, ואף חשבנו לערוך מסיבת עיתונאים מכובדת ובה למסור שרודפים אותנו ושמדובר בפרסומים חסרי שחר", מספר פתיר.

למרות בהילות העניין בחרו השניים לאפשר לרבין להמשיך בשנתו ולדחות את הבשורה לבוקר שבת לאחר פגישתו עם המתווך האמריקאי, הנרי קיסינג'ר. "כשסיפרתי לרבין על המפגש עם מרגלית, הוא קפא על מקומו. לא אמר דבר, ושקע בתוך עצמו. לבסוף הוא ביקש שאחזור עוד שעה. הכרתי אותו היטב וידעתי שהוא צריך לבדוק את הדברים עם לאה. לא היה לו מושג בפעולות היומיומיות, לאה והנהג שלו, מנחם דמתי, עשו את הסידורים עבורו".

כעבור שעה חזר רבין אל פתיר וביקש ממנו לרדת מהעניין. "לאה אמרה שזה עניין פרטי ושלא נתעסק בו, ורבין היה מפקד טוב שידע מתי לסגת". לדברי פתיר "אמא שלי אומרת – כשסערה מתחוללת לפניך תצלול למים, ותן לגלים לעבור. אל תנסה ללכת דרך הזרם'. אני ידעתי שהתגובה הגרועה ביותר, היא היעדר תגובה. חיפשתי את דן מרגלית. העיקר שלא תהיה תגובת "אין תגובה". התקשרתי אליו אך הוא לא היה בבית, מסרתי לאשתו שייצור עמי קשר״.

כדי לנסות להעביר את העיתון לצדו צלצל פתיר גם למתי גולן, אז הכתב המדיני של "הארץ". אלא שבשיחה הסתבר שאין לו ״בשר״, כלומר סקופ חדש לתת לו שישמש תחליף נאה. לאחר מכן התקשר לרעייתו יעל ושיתף אותה בדילמה. ״התקשיתי להגן על יצחק בחירוף נפש מבלי לדעת מה הפרטים, אך גם למדתי שאסור להשאיר חבר פצוע בשדה הקרב".

מרגלית מצליב את הסיפור

בינתיים, מרגלית חזר לביתו ובלי לבזבז זמן ביקש לוודא את הסיפור עם סתר בביתו של הנספח האווירי אהרון (יאלו) שביט. בפגישה הזו סיפר לו סתר כי כמה ימים קודם לכן נכנס קצין חיל האויר יחד עם עוזרתו ושרברב מהשגרירות הישראלית לסניף הבנק הסמוך לשגרירות. לדבריו, הפקידה התרברבה באוזניהם כי אפילו אשת ראש הממשלה מחזיקה חשבון בסניף.  "שטויות, לכל היותר חשבון קטן", הפטיר הקצין. אולם הפקידה ענתה כי מדובר דווקא בחשבון גדול.

הקצין סיפר על כך לראשי הנספחות הצבאית ולכמה מחבריו שם. מרגלית: "ידעתי מי זה סתר אך מעולם לא דיברנו. הוא היה בעל תואר בכלכלה וממונה על תנאי השירות של טייסים שהתאמנו בארה"ב. באותה תקופה הוא כנראה נדרש לצמצם את הפעילות שלהם בשל מחסור באמצעים. הרגיז אותו שרבין עובר על החוק והוא החליט לספר לי על כך. אגב, באותו זמן פגשתי מקור נוסף שניגש אלי מיוזמתו וסיפר לי את אותו הסיפור. אך עד היום הוא לא מסכים שאחשוף מיהו".

מרגלית חשב כי שני המקורות אינם מספיקים כדי לספר את הסיפור וכדי לאמת את השמועה לפני פרסומה, הוא חייב הוכחות. הזמן דחק והגביר את החשש שהסיפור ידלוף למתחריו.

ביום שני עם פתיחת הבנקים, הוא סר לסניף הנשיונל בנק בכיכר דופונט. "חניתי במקום אסור ופחדתי שיגררו לי את הרכב. מיהרתי עם הצ'ק לפקידה וביקשתי להפקיד חמישים  דולרים בחשבונה של לאה רבין. הפקידה שאלה "מה מספר החשבון?" אך לא ידעתי להשיב. למזלי, היא פתחה את אחת המגירות, אישרה את קיומו של החשבון וכתבה את מספרו על גב הצ'ק. צילמתי את המספר בראש שלי ושיננתי את המספרים".

"קפצתי על המיטה מרוב שמחה"

מרגלית הנרגש יצא מהבנק עם ההוכחות החדשות ומיהר לרשום בפינקסו: "מספר חשבון  – 4698553". מהבנק הוא אץ אל חברו ודובר שגרירות ישראל, אבי פזנר וסיפר לו בחשאי על ההתפתחויות. "קפצתי על המיטה אצלו בשגרירות מרוב שמחה. ידעתי שזה סקופ חזק אבל עדיין לא הבנתי עד כמה. חזרתי הביתה בנחת ובדרך ברדיו התנגן השיר של להקת לונדון – 'גם אם אלך בגיא צלמוות'." נזכר מרגלית.

עמוק בבטן מרגלית חש כי הוא בכיוון הנכון וכדאי לו להחיש את צעדיו. אבל עדיין חתיכה שלמה בפאזל הייתה חסרה – תגובתו של פתיר יכולה לטרפד את הסיפור במידה ותציג נתונים חדשים ולא צפויים. לבסוף החליט להסתייע בחברו מתי גולן מ״הארץ״ שניסה לזכות לתגובה דרך הערוצים הרשמיים בישראל.

מרגלית החליט להסתפק בראיות שבידיו, וביום שני בערב, דרך מכונת הטלקס שבביתו, הוא שיגר את הידיעה למערכת עיתון "הארץ" בישראל. לאורך כל אותו הלילה לא הצליח לעצום את עיניו.

הפרסום 

ביום שלישי בירכתי העמוד הראשון של עיתון 'הארץ' בתוך מסגרת שחורה וקטנה, הופיעה הכותרת: "לאשת ראש הממשלה חשבון בבנק ניישונאל בוואשינגטון". מצד אחד, לא ניתן היה להתעלם ממנה, ומאידך בשל מיקומה בתחתית נדמה היה כי ביקשה להסתתר, להצטמצם, להפחית מחשיבותה, למצוא מסתור בין ידיעה אחת על "'מבקר ההסתדרות בודק חברות שהוזכרו במשפט ידלין", ובין ידיעה המספרת על 'רבין בכנס הפדרציה הספרדית'". כמו לא מודעת ליכולתה להפוך עולמות.

"ציפיתי שזה יהיה בעמוד הראשי, אך עורך העיתון בפועל, גדעון סאמט, אמר לי בטלפון: 'שלחת ידיעה יפה מאד, מספיק.' הוא הורה לי לא להמשיך להתעסק בנושא, והוסיף כי שאר התחקיר יתנהל מישראל".

בונוס של אלף דולר לסקופר

בהמשך היום העריך מרגלית כי המו"ל והעורך הראשי, גרשום שוקן לא אהב את הידיעה לאור חיבתו לרבין. לעומת זאת, בנו עמוס, שהיה במילואים בזמן פרסום הדברים, התלהב והעניק למרגלית בונוס של אלף דולרים, הבונוס היחיד שקיבל בחייו מהעיתון.

הפרשה איימה לגווע, אך מרגלית לא הסכים לתת לזה לקרות. הוא ניסה לטכס עצה ושיתף את גולן, שניסה להעביר את הידיעה גם לערוץ 1. אך דן שילון, עורך המהדורה, סירב לשדרה. באותה תקופה, ניסה רבין למנוע את פרסום ספרו של גולן שהיה מבוסס על הפרוטוקולים הסודיים של שיחותיו של קיסינג'ר במהלך מסע הדילוגים שלו במזרח התיכון בתקופת הסכמי הביניים, מה שגרם לאיבה בין השניים. "מתי גולן תיעב את רבין ורצה להחליפו בשר הביטחון, שמעון פרס", מתאר בדיעבד מרגלית, "הוא אמר לי – שמע, אם לא תעשה פולו-אפ הידיעה תמות. אמרתי לו שאני לא יודע מה לעשות, לכתוב עוד צ׳ק?"

"ידענו שיש פה סיפור גדול אך לא דיברנו על התוצאות כי לפעמים סיפורים גדולים נופלים ושום דבר לא קורה", מוסיף היום גולן, "זו הייתה עבירה על החוק. רבין טען שהיה בחשבון סכום נמוך, לדעתי 2,400 דולרים, אבל הייתי בטוח שיש שם יותר. צלצלתי לדן ואמרתי לו שאסור לתת לפרשה לגווע. הצעתי לו לברר. הוא לא כל כך רצה".

ואז זה קרה. בעודו נזכר מרגלית שהפקידה בבנק לא נתנה לו את הקבלה – כי אמורה הייתה לשולחה לממונה על החשבון – דודה של לאה, פרופ' דוד נחמנסון, מדען בעל שם, אוהד ישראל שהתגורר בניו יורק. בינגו.

הוא איתר את הטלפון של הפרופסור בשגרירות וסיפר לו על הידיעה. נחמסון לא ידע שמרגלית הוא זה שעמד מאחורי הידיעה וענה: i know it's  a political smear, (הכפשה פוליטית). נחמסון סרב לענות לשאלתו של מרגלית באשר לסכום הכסף הקיים בחשבון והבהיר כי לאה ציוותה עליו להשמיד את המסמכים.

מרגלית, המום, הצטער באותו רגע כי כמנהגו לא הקליט את השיחה. ובכל זאת, הוא שלח ידיעה נוספת בדבר השמדת מסמכי הבנק. הידיעה פורסמה בגוף העיתון, אפילו לא בעמוד הראשי, אך חוללה מהומה, יותר מקודמתה. כנראה בגלל אחד מקוראיה.

היועמ"ש נכנס לעובי הקורה

בין קוראי הידיעה ב"הארץ" באותו בוקר היה גם היועץ המשפטי לממשלה, אהרון ברק, שהורה מיד לפתוח בחקירה. דווקא אותה ידיעה מוצנעת שהתפרסמה מאוחר יותר, על אודות ההנחיה של לאה רבין לנחמנסון להשמיד את מסמכי הבנק, גרמה לו לחשוד שמדובר בפלילים.

"שוחחתי באותו היום עם המפקח הכללי של המשטרה וביקשתי שיבדוק את זה. הוא חזר אלי ואישר את העובדות", סיפר לנו ברק. "באותה עת חשבון הדולרים מחוץ לארץ ללא רישיון מיוחד נחשב עבירה פלילית וראש הממשלה ידע על קיומה. לפי תקנות ההגנה על הכספים מ-1939 שהותקנו לפני מלה״ע השנייה, שני אנשים יכלו להפעיל את התקנות – היועמ"ש להגיש תביעות, ושר האוצר לדרוש כופר עבור סכומים קטנים. אני זוכר סכום חיתוך של כ-5,000 דולרים. המזכיר של רבין, אלי מזרחי, טען אז שמדובר בכ-2,000 דולרים – אז זה לא הטריד אותי. אך משנמשכה החקירה והתברר שהסכום גדול הרבה יותר, על פי הכללים היינו צריכים להגיש תביעה משפטית".

בני הזוג רבין טענו בתחילה כי מדובר בסכום זעיר, אולם לדברי מרגלית הבנק מסר נתונים הסותרים טענה זו. למעשה, "מעריב" חשף מאוחר יותר כי משפחת רבין החזיקה שני חשבונות בנק לא-חוקיים, ומאוחר יותר פרסם הניו יורק טיימס כי החשבון כלל 90 אלף דולרים שקיבל רבין עבור הרצאות בעת שכיהן כשגריר וכי לא שילם מס על הכסף, לא בישראל ולא בארצות-הברית.

אך מה שנראה בימינו רק כקצף הגלים בים השחיתויות הגועש, הסתמן אז כחלק מהמערבולת ששלחה את ידלין לכלא, הביאה את שר השיכון אברהם עופר לשים קץ לחייו, ואת רבין להתפטר מתפקידו. "היום אומרים שזה קטן ושביבי בימינו לא היה מתפטר על זה. אז זה היה ענקי", הוסיף ברק.

"שלטון החוק זה גם החוק בשלטון. זה מתחיל בראש הממשלה"

שר האוצר דאז, יהושע רבינוביץ’, הציע לברק להטיל על רבין כופר ובכך למנוע את התפטרותו של ראש הממשלה ובעקבותיה את הפסדה של מפא"י. ברק סבר כי אין מדובר בשיקול רלוונטי ואם יוגש בג"צ בעניין, לא יהיה לו שום סיכוי. "הסר דאגה מליבך אהרון", אמר רבינוביץ', "לא יהיה פה בג"צ כי לאף אחד אין סטנדינג להגיש עתירה".

"נתנו לך עצה לא נכונה", השיב לו ברק והוסיף, "זה נכון שיכול לעתור רק בעל אינטרס, אבל אני מכיר אחד כזה. תדע שאם תיתן כופר אגיש נגדך עתירה ותצטרך לנמק את נימוקיך. תדע לך יהושע שאני לא אייצג אותך  כי זה לא חוקי ותצטרך לממן עורך דין מכספיך". כעבור חצי שעה חזר רבינוביץ' ואמר: "פורגט אבוט איט".  

ברק הכיר בגודל המאורע ובחר לספר על כך לרבין באופן אישי. הוא נערך לפגישה, למד את הנושא ובחן תקדימים. "אני זוכר שבאותו הערב היה משחק של מכבי ובמקום לראות את המשחק נסעתי לרבין. לאה הייתה בחדר. אמרתי לו כי זו הפרה של החוק בנסיבות חסרות צידוק שלו ושל רעייתו ואני לא יכול לסגור את התיק. הבהרתי לו ששלטון החוק זה גם החוק בשלטון. שזה מתחיל בראש הממשלה ונגמר בכולם. הוא הכיר את המדיניות שלי מפרשת ידלין ומפרשת עופר ובמקרים של ראשי ערים שהועמדו לדין באותה תקופה, בהם ראש עיריית רחובות. רבין אמר 'דע לך, אם אתה מגיש כתב אישום אני מתפטר'".

אמרתי לו שאני מבין ויצאתי מהבית. רבין לא שמר על זכות השתיקה והדברים היו בחוץ. ברדיו במכונית שמעתי שראש הממשלה התפטר".

ההתפטרות 

ב-7 באפריל, 1977 באותו הערב בו קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב זכתה לראשונה בגביע אירופה לאלופות בערוץ הראשון (היחיד באותה תקופה), בשידור מיוחד רבין ענה לשאלות יעקב אחימאיר והודיע על "יציאתו לחופשה" מהנהגת המערך.

אחימאיר: "אדוני ראש הממשלה, האם גם אתה משכת כספים מן החשבון בווישנגטון, או שזו היתה רק רעייתך, הגברת רבין? 

רבין: "זה לא רלוונטי משום שכל מה שהיא עשתה, מקובל גם עליי" 

אחימאיר: "וזה היה בידיעתך?"

רבין: "הכול. אין לנו סודות והכל מקובל בינינו. מכל מקום, נראה לי שהנושא הזה קיבל ממדים, בתוקף העובדה שאני ראש ממשלה, מועמד מטעם מפלגת העבודה לראשות הממשלה בקדנציה הבאה, ערב בחירות, הנושא הזה קיבל ממדים, לפי דעתי, בלתי פרופורציונאליים, לסך כל הבעיות שלנו. כי בסופו של דבר איש בתפקיד ציבורי צריך להיבחן בשני מישורים. מישור הדרך שבה הוא מבצע את תפקידו. והמישור השני הוא ההתנהגות האישית. אין לי ספק שבתחום ההתנהגות האישית היה פה משגה. היה פה משגה, שלא העלמתי, וניסיתי לעשות כמיטב יכולתי במסגרת החוק, בהתאם לנוהל הרגיל, כדי לכפר עליו. הצהרתי בהזדמנויות רבות שהאחריות היא משותפת, פורמלית ומוסרית. אינני מוכן לכך שרק רעייתי תעמוד לדין, אם אכן תהיה זאת ההחלטה. אם תהיה זאת ההחלטה אני אעמוד איתה. ולא אסתר מאחורי חסינות של חבר כנסת וכיוצא בכך".

"חשבתי שבמשמרת שלי לא יהיה ווטרגייט"

"רבין ישב נינוח, ולאורך כל הריאיון שמרתי איתו על קשר עין", מתאר בדיעבד פתיר, "עוד קודם הוא כתב לעצמו כמה נקודות ונתן לחבר'ה לקרוא, אך אני ייעצתי לו שידבר חופשי והעיקר שיפגין כנות ושליטה בנושא. 'תגיד מה שאתה רוצה, הכנות שלך תעשה הכל', אמרתי לו.  לא הניסוח הוא מה שחשוב, אלא איך אומרים את הדברים. ליצחק לא מתאים לקרוא מהכתוב, אלא ראיון אחד על אחד מבלי ללכת סחור סחור. אמירה אמיתית, מבוקרת, אישית ואנושית".

"הרגשתי שזו טרגדיה אישית" אומר ברק, "אך אם אני לא הייתי עושה את תפקידי הייתי מתפטר. ברקע הדהדה פרשת ווטרגייט ובה היועץ המשפטי לממשלה חיפה על עברותיו של ניקסון, התמדתי להגיד לעוזריי וחבריי תמיד שב׳ישראל זה לא יכול לקרות׳. חשבתי שבמשמרת שלי לא יהיה ווטרגייט. הפעלה ראויה של התפקיד היא כזו שלא יכולה להרשות שמישהו מרשויות השלטון, בוודאי רה״מ או נשיא יהיו קשורים בעבירות".

מי שילם את הקנס?

רבין מצידו, לא יכול היה להתפטר מכיוון שעמד בראש ממשלת מעבר. הוא התפטר בדצמבר 1976 עקב משבר קואליציוני, אך בהתמודדות הפנימית במרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בפברואר ניצח את שר הביטחון שמעון פרס. כעת, תפס פרס את מקומו והתייצב בראש הרשימה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית.

לאור ההתרחשויות יש שחשדו שפרס הוא המדליף הנוסף. "אני תמכתי בפרס, אך הוא לא ידע מזה כלום", מבהיר גולן, "בהמשך רבין ניסה לטפול את זה עליו – אבל ידעתי שהוא לא קשור. פרס לא אהב את הסיפור הזה כל כך".  מרגלית: "נפגשנו אחרי רצח רבין ושאלתי אותו 'שמעון, איך זה שלא שאלת אותי לעולם על הסיפור? כולם חשבו שאתה היית המקור ושנינו יודעים שזה לא נכון'. פרס ענה: 'תשמע, בכל מקרה לא היית אומר לי מי המקור'".

חמישים יום לאחר פרסום הפרשה הועמדה לאה רבין לדין ונידונה לקנס של מאתיים וחמישים אלף לירות. ברק היה סבור שהתפטרותו של רבין היא עונש מספק ונמנע מהעמדתו לדין. השופט דב לוין קבע אז כי "הכספים במטבע זר הוחזקו על ידי הנאשמת ונעשה על-ידה שימוש בהם במשך ארבע שנים רצופות ובמגוון של דרכים, שכל אחת מהן היא פסולה כשלעצמה". לפי הפירסומים רבין שילמה את הקנס במאי 1977 בעזרת הלוואה מבן דוד שלה ומידיד המשפחה‏.

כמה חודשים לאחר מכן פורסם במגזין הצרפתי "פארימטץ" שכדי לשלם את הקנס בסך 250 אלף לירות רבין גייס כסף מיהודים אמריקאים. לאחד מהם הוא לא החזיר את ההלוואה. "בבוקר הפרסום מצאתי בתיבת הדואר שלי מכתב מאלמוני עם תצלום של חשבון הבנק של רבין בסניף הדר יוסף עם בוחטה של כסף", מתאר מרגלית, "רבין אמר שאין לו כסף להחזיר – אבל הצילומים הראו אחרת. גרשון שוקן לא הסכים לפרסם את זה. וכמוהו גם האחרים. סיפרתי על כך בתכנית רדיו בשישי בצהריים. כמעט אף אחד לא שמע. אבל מישהו כנראה סיפר לרבין שניגש אלי במזנון הכנסת וצעק עלי ,למה אתה נכנס לחשבונות שלי! חצוף שכמוך מסתובב בחשבונות״.

היתה זו שעתו היפה ביותר של מרגלית. התקשורת האמריקאית החלה להתעניין בסיפור ומרגלית בן ה-39, הפך לכוכב עולה בשמי העיתונות הפוליטית. "התיישבתי בחדר של הסטייט דיפרטמנט והתחלתי להתראיין לכל העולם. ראיתי את השם שלי בוושינגטון פוסט ולידו הגיל שלי, 39, וחשבתי 'וואו איזה זקן אני, אבל מתראיין בכל העולם. באחד הימים, אמא שלי צלצלה מתל אביב ואמרה לי ׳בן, ראו אותך בוונצואלה. היית שם?' שאלה.

"לא אמא, הכל מוושינגטון". היא הוסיפה 'בן, אני גאה שהיה לך סקופ הזה (סקופ עם חולם לא בשורוק, היא הגתה לא נכון) ואני גם יודעת את הצער שהיה לך אם הסקופ היה אצל ברנע'.

תהילתו של מרגלית גלשה אל מדורי הרכילות באמריקה, כולל ב"וושינגטון סטאר" והוא אף קיבל הצעה לעבוד בניוזוויק וסרב. "פתאום נהיה מצב מטורף – אמרו שקיסינג'ר ודן מרגלית היו בקבלת פנים כזו וכזו".

"רבותי, מהפך!" 

מסע הבחירות לכנסת התשיעית התנהל בצל תדמיתה המרוסקת של מפלגת השלטון כשברקע פרשת "חשבון הדולרים". בעקבות מה שכונה "התרגיל המבריק", הוקדמו הבחירות למאי אותה שנה. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נחלה מפלגת המערך ופרס בראשה הפסד צורם.  מ-51 מנדטים ירדו ל-32, ואילו הליכוד עלה מ-39 ל-43 מנדטים.

היועץ המשפטי לממשלה לא רווה נחת מהתוצאות. "חשבתי להתפטר אחרי הבחירות. הספיק לי. חשבו אז שחשוב שאנשי אקדמיה ישרתו את המדינה – ואני כאיש אוניברסיטה נקראתי לדגל. אך הייתה לי תקופה קשה מאוד עם כל החקירות האלו. אמרתי שאפסיק ובלבד שהמערך יזכה. אז החלטתי לא להתפטר משום שלא רציתי ליצור מצב שעם ממשלה חדשה יש גם יועמ״ש חדש. רבין הפסיד בבחירות והפכתי לגיבור של תומכי השלטון החדש".

"האמת על ההתפטרות של רבין"

באותה עת התגלה כי גם לשר החוץ לשעבר אבא אבן יש חשבון דולרים בארצות-הברית, אולם אבן גייס עדויות בעל-פה שלפיהן היה לו אישור להחזיק בחשבון. היועץ המשפטי ברק החליט לא לתבוע את אבן, מאחר ש"רבין אישר שעבר על החוק וטען שזה לא חשוב, ואילו אבן הכחיש שעבר על החוק".

בקיץ 1977 הוזמן מרגלית לקוקטייל חגיגי בביתו של משה דיין, שם הוא פגש שם את אהרון ברק ורעייתו, לא התאפק ושאל: "למה אבא אבן לא ורבין כן?".

"הוא הסביר לי את האמת על ההתפטרות של רבין", מספר מרגלית, "לאה לא נתנה לו להתפטר. אלא שברק אמר לו 'ברחל בתך הקטנה או שאתה מתפטר או שאני מעמיד אותך לדין'. ברק פיטר אותו אבל מעולם לא הודה בכך. זה היועמ"ש היחיד שפיטר ראש ממשלה. זו הייתה שיחה כה ארוכה שכאשר המסיבה נגמרה וגורשנו, נשארנו לדבר בחוץ".

ואולם, גם כיום ברק דבק בגרסתו: "קראתי בהמון מקומות שדיווחו על זה שבשיחה ביננו הבטחתי לו שאם יתפטר לא יוגש כתב אישום. זה לא קרה. לא הייתה שום הבנה כזו מלבד זה שאמרתי שאעמידו לדין. אך אם הוא לא היה מתפטר הייתי מעמיד אותו לדין. היה ברור שזו טרגדיה אישית, אלא שלא ראיתי אפשרות לסגור את התיק אם אני לוקח את תפקיד היועמ״ש ברצינות".

החשבון שלי עם משפחת רבין הסתיים

לאה רבין לא סלחה לאהרן ברק, ובהלוויתו של יצחק אף סירבה ללחוץ את ידו‏. "עם רבין עצמו נפגשתי כשהייתי שופט והזדמנתי לארוחת ערב אצל השגריר באו״ם יהודה בלום. הוא גם הזמין את רבין ואמרתי לו שאין לי שום בעיה ושיזהיר אותו ולא אותי. לא חשתי בנוח אך ישבנו שנינו ופטפטנו על הא ועל דה", סיפר.

לדברי ברק, "כמה שנים מאוחר יותר כשהוא היה ראש ממשלה ומוניתי כנשיא בית משפט העליון, התקשרו ללשכה שלי ואמרו – רה״מ רוצה לבקר אותך והוא ביקר אותי והייתה שיחה רגילה. העבר הפלילי המשותף לא עלה לדיון, הוא לא התבדח ורק אמר לי שהוא רואה את חשיבות העצמאות של ביה״מ העליון ויעשה ככל יכולתו לקיים את זה, ואם יש לי בעיות שלא אהסס לפנות אליו. כמה חודשים אחר כך הוא נרצח. הערכתי אותו מאוד".

ולאה? "לא סלחה לי – לא על כתב האישום ולא על כך שהבאתי לכך שרבין התפטר. היא אמרה לי באיזו הזדמנות שהפלתי אותם לרעה כי לא הוגש כתב אישום נגד אבא אבן. אמרה שזאת אפליה וזה מה שציער אותה. לכן כשגופתו של רבין הונחה ברחבת הכנסת והמשפחה עמדה והגעתי והושטתי את היד היא לא נתנה לי".

כמה חודשים לפני מותה לאה צלצלה אלי ואמרה ׳אהרון אני חולה ורוצה לומר לך שאם אתה חושב שאני כועסת תדע שאני לא. אני מבינה וסולחת לך׳. זה נגע לליבי. אחרי זמן קצר היא נפטרה. כך שהחשבון שלי עם משפחת רבין הסתיים".

ליחס צונן זכה גם גולן. "אני חושב שמרגע זה רבין הפסיק לדבר איתי. גם הוא וגם אשתו. באתי אליהם פעם הביתה בפגישה עם אשתי של הכתבים המדיניים ואשתו אמרה לי ׳מה יש למתי גולן אישה? עוד מעט תגיד שיש לך גם ילדים׳. היא כעסה עלי- זו הייתה הגישה".

"אתה יודע שהיה עם חשבון הבנק עוד נושא שלא עלית עליו לעולם?"

מרגלית מספר כי כמה חודשים לאחר פרסום הפרשה אירגן כתב "הצופה" שאול שיף פגישה בין מרגלית לרבין במשרדו של רבין בשולי הקריה בתל אביב: "הייתי חיוור, והוא היה אדום. 'אני מזכיר לך שאמרתי לפתיר שאם תכחיש אני לא אוסיף לחטט ולא אפרסם. הוא הביט בי ושאל: ׳אז מה רצית, שאשקר?׳".

לדברי מרגלית, "ב-99' נהיינו אני ולאה ביחסי דיבור. אך לעולם לא דיברנו על הנושא ההוא. בארוחת ערב אצל איש יחסי הציבור, רני רהב. בשולחן ארוך ישבתי ליד לאה. צחקנו ודיברנו, היה כיף. מולנו ישב איש טיפש ולאה פתאום אמרה לי בפעם הראשונה והאחרונה בחייה "אתה יודע שהיה עם חשבון הבנק עוד נושא שלא עלית עליו לעולם?"  אלא שאז הטיפש הזה שמה צרח ׳לא מאמין, לאה ודן מרגלית!' הוא לא נרגע. ואחרי פעמיים שצעק היא קמה והלכה, התיישבה בשולחן אחר, עם שניים עשר איש, ולידם לא יכלה לדבר".

מרגלית הוסיף "יום אחד מצלצל אליי גיורא מיוחדס, מנהל מרכז רבין. הוא קרא לי לבוא ולגבות עדות מלאה רבין על חייה. אמרתי לו שאני עמוס. הוא אמר שלאה אמרה שאם לא אבוא בעצמי, היא לא תיתן. 'למדת היסטוריה, מה תשאיר את זה ככה?' קבענו פעמיים – לא הספקנו. ואז היא נפטרה".

בשנות התשעים, זמן קצר לפני שמרגלית פרסם את ספרו "ראיתי אותם", המתאר את הפרשה מנקודת מבטו, נחשף המקור בראיון אצל נעמי לויצקי. הכותרות הכריזו שמדליף חשבון הדולרים של לאה רבין היה קצין הביטחון בשגרירות בוושינגטון. הוא סיפר כי מטרתו הייתה להעיף את מפא"י. סתר היה אז קצין בנספחות של חיל האוויר של שגרירות ישראל בוושינגטון, שסיפר על הפגישה עם פקידת הבנק. הנספחים שהתלוו אליו סרבו לדווח על העניין.

סתר, כך נראה, התקשה לשמור בבטן את תפקידו ההיסטורי. מעדויות עולה כי  בשנות השמונים המאוחרות נהג לחשוף את זהותו כאותו מקור – אך רק בפני חברים. ב-89' כבר סיפר זאת לעיתונאי – אלוף בן (כיום העורך הראשי של 'הארץ') כאשר הלה צלצל אליו לבקש תגובה בנושא אחר. סתר ביקש מבן אף למסור דש למרגלית אך לשמור את זה ביניהם, וכך אכן עשה. את המקור השני, זה ששמע את השמועה ודיווח עליה לרעייתו של מרגלית, מסרב מרגלית עד היום לחשוף.