ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
לאחר תוצאות הבחירות המפתיעות בחברה הערבית, הולכות ומחריפות בגוש נתניהו הקריאות להחרים את המפלגות הערביות. ראשי גוש השינוי, גדי איזנקוט, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, צריכים להבין שמדובר בקמפיין פוליטי שנועד למנוע מהם להקים ממשלה, להחזיר לנתניהו את האפשרות להרכיב ממשלה או לגרור את המדינה לבחירות חוזרות.
פסילה גורפת של נבחרי ציבור המייצגים את הרוב המוחלט של אזרחי ישראל הערבים היא עמדה גזענית ואנטי-דמוקרטית. אין פירוש הדבר שעליהם לרוץ לזרועות רע"מ והמשותפת או לוותר על עקרונות אידיאולוגיים. את ההחלטה על שותפות איתן יש לקבל לפי המדיניות שאפשר יהיה לקדם ולפי ההתחייבויות שהצדדים מוכנים לקבל על עצמם.
בדיקת "שקוף" מראה שמובילי החרם עצמם עוקפים אותו כשהדבר משרת אותם. בכהונתו הראשונה נעזר נתניהו בהימנעות של רע"מ כדי להעביר תקציב בקריאה ראשונה. כשישב באופוזיציה, הוא ושותפיו לגוש הצביעו לצד המשותפת וסיכלו מהלכים של ממשלת בנט בענייני אזרחות וביטחון.
בחלק מהמקרים קדמו להצבעה מגעים בין הצדדים. במקרים אחרים הם הצביעו באותו אופן, ממניעים שונים, אולם לא הפריע למחרימים לנצח בהצבעות מתוך תלות באצבעות המוחרמים "תומכי הטרור".
למעשה אמורים היו לשאול את המחרימים כיצד יתכן שהם לא מקזזים את מספר "תומכי הטרור" בהצבעות במליאה ממספר חברי האופוזיציה, כדי לא להישען על אותן אצבעות. השאלה תקפה גם לגבי הכנסת ה-26. במידה ונתניהו ושותפיו ישבו באופוזיציה, האם הם מתכוונים להתקזז בהצבעות במליאה ובוועדות עם מספר הח"כים הערבים שבאופוזיציה כדי לא להישען על הקול הערבי לקידום מטרותיהם או שהצביעות בעמדתם עתידה להימשך?
כלל בסיסי בדמוקרטיה מודרנית הוא שכל קול (בקלפי) שווה קול. בעבר הרחוק, ברוב מדינות ארה"ב לאזרחים שחורים לא הייתה זכות הצבעה, מצב שהוביל לחקיקת התיקון ה-15 בחוקת ארה"ב בשנת 1870. לגבי זכות ההצבעה לנשים, הרי שרק בתחילת המאה ה-20 החל גל של מדינות דמוקרטיות במערב להעניק אותה.
אזרחי ישראל הערבים הצביעו כבר בבחירות הראשונות, לאספה המכוננת שהפכה לכנסת הראשונה. גם בשנות הממשל הצבאי, בין 1948 ל-1966, כשהוטלו על רובם הגבלות חמורות על חופש התנועה וההתארגנות, הם בחרו את נציגיהם לכנסת. למרות זאת, במשך שנים נתפסו המפלגות הערביות כשותפות פסולות להרכבת קואליציה. מפלגות הימין הובילו את החרם, שהעניק להן גם יתרון פוליטי. ככל שפחות סיעות נחשבו לשותפות לגיטימיות, כך הצטמצמו האפשרויות של יריביהן להרכיב ממשלה.
אחרי שש"ס פרשה מממשלת רבין השנייה בספטמבר 1993, נותרה הקואליציה עם 56 חברי כנסת. ממשלת רבין נשענה על רשת ביטחון של חמשת חברי הכנסת של חד"ש ומד"ע, שתמכו בה מבחוץ. באוקטובר 1995 תמכו שתי הסיעות גם בהסכם אוסלו ב', שאושר בכנסת ברוב של 61 תומכים מול 59 מתנגדים.
כבר בכהונתו הראשונה נעזר נתניהו ברע"מ כשהיה זקוק לה. בנובמבר 1998 עברה הצעת התקציב בקריאה ראשונה ברוב של 54 תומכים מול 53 מתנגדים. לפי דיווח "גלובס" מאותה עת, הימנעותה של רע"מ אפשרה לתקציב לעבור. בהצבעה צמודה כל כך, שאילו הצביעו חברי הסיעה נגד, התוצאה היתה משתנה.
לפי הדיווח, נתניהו פעל בתיווכו של אריה דרעי כדי לשכנע את הסיעה להימנע, והסכים ללכת לקראת דרישותיה בהמשך הליך התקציב. הדרישות נאמדו בכ-1.1 מיליארד שקל ונגעו לתקציבי הרשויות המקומיות, לחינוך, למיסוי ולתשתיות. שר האוצר יעקב נאמן אמר בכנסת שהממשלה לא התחייבה בהסכם לקראת הקריאה הראשונה.
אהוד ברק הקים ב-1999 קואליציה של 75 חברי כנסת. יהדות התורה פרשה ממנה עוד באותה שנה, ומרצ פרשה ביוני 2000. ביולי, עם יציאתו של ברק לקמפ דייוויד, פרשו גם ש"ס, ישראל בעלייה והמפד"ל. ברק נותר עם קואליציה של 32 חברי כנסת בלבד.
ערב הפסגה הצביעו חברי חד"ש ורע"מ וכן ח"כ אחמד טיבי נגד הצעת האי-אמון של הליכוד. ההצעה זכתה ל-54 תומכים מול 52 מתנגדים, אך לא הגיעה ל-61 הקולות הדרושים להפלת הממשלה. בדצמבר התפטר ברק, ובבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ניצח אותו אריאל שרון.
לא רבים זוכרים, אבל נתניהו, סער וכ"ץ הצביעו בעבר בעד הרחבת ממשלה שלהם שנשענה על קולות הערבים.
ב-10 בינואר 2005 ביקש ראש הממשלה אריאל שרון מהכנסת לאשר את צירוף שרי העבודה לממשלתו ואת השינויים בחלוקת הסמכויות בין השרים. המהלך נועד לייצב את הממשלה לקראת ההתנתקות, כשחלק מחברי הליכוד התנגדו לו. שרון ביקש לראות בהצבעה גם הצבעת אמון בממשלתו. ההודעה אושרה ברוב של 58 בעד, 56 נגד ושישה נמנעים.
לפי הפרוטוקול השמי, שר האוצר בנימין נתניהו הצביע בעד. כך עשו גם ישראל כ"ץ, צחי הנגבי, יובל שטייניץ וגדעון סער. שני חברי רע"מ, טלב אלסאנע ועבד-אלמאלכ דהאמשה, נמנעו. אילו הצביעו נגד, התוצאה היתה 58 מול 58 וההודעה לא היתה מאושרת.
במרץ נפגשו דהאמשה ואלסאנע עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה אילן כהן ועם ראש אגף התקציבים קובי הבר. הם ביקשו תקציבים לכיתות לימוד, לאזורי תעשייה, למוסדות ציבור ולתשתיות ביישובים בדואיים. לצד אלה דרשו לבטל את ההגבלות על איחוד משפחות, להקפיא הריסות בתים ולהכיר ביישובים. נציגי הממשלה אמרו שאין להם סמכות לדון בחלק מהסוגיות. אלסאנע הבהיר שהיענות לדרישות התקציביות תבטיח את הימנעות הסיעה, ואילו תמיכה תחייב היענות רחבה יותר.
לפי "גלובס", רע"מ סיכמה ברגע האחרון עם שרון שתימנע בתמורה לתמיכה תקציבית בחברה הערבית. התקציב אושר בקריאה שלישית בתמיכת סיעת שינוי, ברוב של 58 תומכים מול 36 מתנגדים ונמנע אחד. הפער מלמד שההסכם עם רע"מ לא הכריע את ההצבעה. הוא כן מראה שממשלת הליכוד היתה מוכנה לנהל משא ומתן עם רע"מ על אופן הצבעתה בעניין התקציב.
בלילה שבין 2 ל-3 ביולי 2018 הצביעה הכנסת בקריאה ראשונה על חוק הגיוס. ש"ס ויהדות התורה, שהיו שותפות בממשלת נתניהו, רצו להצביע נגד החוק בלי להפיל אותו ולסכן את המשך כהונת הממשלה.
לפי "גלובס", הן שכנעו את חברי הרשימה המשותפת להיעדר מההצבעה. חלק מחברי הכנסת החרדים יצאו מהמליאה וחזרו להצביע נגד רק אחרי שווידאו שהחוק יעבור. ההצעה אושרה בתמיכת יש עתיד, ברוב של 63 תומכים מול 39 מתנגדים. כך תיאמו שותפיו של נתניהו את ההצבעה עם המשותפת בסוגיה ביטחונית מובהקת.
באפריל 2021 הודיע בצלאל סמוטריץ' כי מפלגתו לא תצטרף לממשלה שתישען על רע"מ, גם אם ההישענות תהיה באמצעות הימנעות. כעבור כשלושה חודשים, כשנתניהו וסמוטריץ' ישבו באופוזיציה, הם הצביעו לצד המשותפת נגד הארכת תוקפה של הוראת השעה בחוק האזרחות והכניסה לישראל. ב-6 ביולי הסתיימה ההצבעה ב-59 בעד, 59 נגד ושני נמנעים. ההארכה לא אושרה.
בין המתנגדים היו נתניהו, סמוטריץ', איתמר בן גביר, יריב לוין, אמיר אוחנה, מירי רגב ושלמה קרעי, לצד כל ששת חברי המשותפת. אילו ששת חברי המשותפת לא הצביעו נגד ושאר הקולות נשארו כפי שהיו, ההארכה היתה מאושרת ברוב של 59 מול 53.
המשותפת התנגדה להגבלות על איחוד משפחות. נתניהו, מצדו, אמר ערב ההצבעה כי תפקיד האופוזיציה הוא להפיל את הממשלה. ההצבעה הסתיימה בתבוסה פוליטית לממשלת בנט, שהמשיכה לכהן. בליכוד חגגו ותקפו את ההבנות שגיבשה הקואליציה עם רע"מ כדי להעביר את ההארכה, אף שההישג של הליכוד עצמו התאפשר בזכות קולות המשותפת.
שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.
