יש הזדמנות לתיקון אמיתי. דרוש: אומץ

ב-1906 הוצג אדם בבית הקופים של גן החיות בברונקס לצד אורנגאוטן. שמו היה אוטה בנגה. שנתיים קודם לכן הוא הובא לארה״ב מקונגו, לאחר שאשתו ושני ילדיו נהרגו והוא נמכר לעבדות. וזאת כמעט ארבעה עשורים לאחר שהתיקון ה-14 לחוקה האמריקאית הבטיח לכל אדם הגנה שווה של החוק.

מחאת אנשי דת שחורים הביאה להפסקת הצגתו. כעבור כעשור התאבד.

רק בשנות ה-60 נחקקו חוקי המפתח נגד אפליה גזעית בהצבעה, בתעסוקה, במקומות ציבוריים ובדיור. רק בשנת 2020, 114 שנה לאחר הצגתו, התנצל הגוף המפעיל את גן החיות על היחס לבנגה.

האמריקאים עברו מלחמת אזרחים שבסופה בוטלה העבדות. גם אחריה נדרשו עוד כמאה שנות מאבק כדי לעגן בחוק איסורים רחבים על אפליה גזעית. אנחנו יכולים ללמוד מההיסטוריה שלהם, בלי לעבור בעצמנו דרך מלחמת אזרחים.

אני לא משווה כאן בין המצבים, אלא ממחיש מה כוחן של דעות קדומות ועל המרחק שבין הכרה בשוויון לבין הנכונות לממש אותו בפועל.

לפעמים דעות קדומות, חינוך, מסורת והסתה מונעים מאיתנו לראות את מה שנמצא מול עינינו. לפעמים המציאות דוחפת אותנו לבחור במה שלא היינו אמיצים או מרחיקי ראות מספיק לבחור בו בעצמנו.

האזרחים הערבים הם חלק מהמדינה, לא אורחים בה. שוויון הזכויות שלהם אינו טובה שאנו עושים להם, ושותפות פוליטית איתם אינה צריכה להיות מוצא אחרון. היא הזדמנות לתיקון: מאבק נחוש בפשיעה הפוגעת בראש ובראשונה בחברה הערבית, צמצום פערים, גיבוש מסלולי שירות אזרחי הוגנים ומותאמים והרחבת השותפות באחריות לעתיד המדינה. 

לשותפות כזו עשויה להיות גם משמעות אזורית ובינלאומית: חיזוק היחסים עם מדינות ערב, קידום תהליכי נורמליזציה ושיפור מעמדה של ישראל בעולם, מעמד שנמצא כיום בשפל עמוק.

עלינו להכיר תודה על תוצאות הבחירות האחרונות. אם לא השכלנו לבחור בעצמנו בשותפות יהודית-ערבית רחבה יותר, הרי שהמציאות מציבה אותה כעת לפתחנו. שותפות אזרחית יהודית-ערבית עדיפה בעיניי על המשך ההידרדרות לאוטוקרטיה, לגזענות ולהשלמה עם טרור יהודי.

כמובן, שוויון אזרחי אינו מחייב הסכמה עם כל מפלגה ערבית. שותפות פוליטית צריכה להיבחן לפי עמדות, הסכמות וקווי יסוד, אך לא להיפסל מראש בשל זהותם הלאומית של השותפים. כמו כן, מובן שח"כ שאינו מכיר במדינת ישראל ו/או תומך טרור, לא יצורף לקואליציה, על פי התנאים שהציב איזנקוט.

הדילמה הפוליטית הנוכחית פשוטה בעיניי. לא השופרות ולא ההסתה המחלחלת מלמעלה יקבעו את עמדתי. טובתה של מדינת ישראל היא שתכריע. וטובה כזו תצמח לנו אם נעז לבנות שותפות יהודית-ערבית עמוקה יותר בחיי המדינה ובהנהגתה.

קואליציה שתכלול את רע"מ ותיתמך ברשימה המשותפת כדי להיחלץ מהברוך שנקלענו אליו, מבורכת לטעמי. היא עוד עשויה להפתיע אותנו לטובה. מה שנראה לנו היום כאילוץ פוליטי עשוי להתברר מחר כתיקון אזרחי שהיינו צריכים לבחור בו מזמן.

גדי איזנקוט, אל תמצמץ. שר ההיסטוריה מביט בך כעת.