ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
כשאנחנו נכנסים מאחורי הפרגוד ומכניסים את הפתק למעטפה, הבחירה שלנו חשאית. אבל הדרך אל הקלפי, והמידע על עצם ההשתתפות שלנו בבחירות, עשויים להיות חשופים הרבה יותר מכפי שאנחנו חושבים.
המפלגות מבקשות למפות את קהל הבוחרים בצורה המדויקת ביותר שאפשר. האמצעים מגוונים: שיחה עם פעיל, תשובה להודעה פוליטית או דיווח של מכר יכולים להוסיף עוד פרט למידע שמפלגה מחזיקה עלינו. כשהפרטים מתחברים, הם מאפשרים לסווג אותנו כתומכים, מתנגדים או מתלבטים, ובהמשך למקד את המאמצים בהבאת התומכים לקלפי.
המרצת בוחרים היא פעולה לגיטימית. אבל כשהיא מתבססת על איסוף מידע ללא ידיעתם והסכמתם, ועל מעקב אחר השתתפותם בהצבעה, היא עלולה להפוך למנגנון של לחץ חברתי. יש הבדל בין תזכורת לצאת להצביע לבין הידיעה שהמעסיק, השכן או אדם בעל השפעה בקהילה יכולים לבדוק אם כבר הגעתם לקלפי – ולפנות אליכם בהתאם. גם בלי לדעת איזה פתק הכנסתם למעטפה, עצם המעקב עלול לפגוע בחופש להחליט אם ומתי להצביע, ללא צורך לתת דין וחשבון לאיש.
פרופ' ענת בן-דוד, חוקרת תקשורת דיגיטלית באוניברסיטה הפתוחה וחברת הוועד המנהל של עמותת "העין השביעית", עוסקת במפגש בין מאגרי מידע, מעקב והשפעה פוליטית. לקראת הבחירות מחר היא מצביעה על סכנות שנמצאות גם בפעולות יומיומיות שנראות תמימות: לענות לשאלה, למסור שם או לעזור למפלגה שאנחנו תומכים בה.
המפלגות מנסות לעקוב בזמן אמת אחר השתתפות הבוחרים בהצבעה, וההגבלה על העברת מידע מתוך הקלפיות לאפליקציות מונעת את זה מהן. בן-דוד רואה בכך צעד משמעותי להגנה על פרטיות הבוחרים וחשאיות הבחירות, אך מדגישה שהמעקב לא מסתיים שם.
"האיסור משפיע משמעותית על היכולת לנהל מערכת בחירות בצורה של שליטה על דאטה של מצביעים", היא אומרת. "זה באמת מאוד עוזר בהיבט של קידום חשאיות הבחירות והפרטיות של הבוחרים. אבל זה רחוק מלהיות מושלם".
איסוף מידע מחוץ לקלפיות כבר התקיים בהיקף מצומצם יותר. כעת, כשהאפשרות לדווח מתוך חדר הקלפי נחסמה, היא חוששת שהמאמצים יתרכזו בחוץ: פעילים יפנו למצביעים, יבקשו לדעת מי הם ואם כבר הצביעו, ויזינו את התשובות למערכת. במקביל, האפליקציות שמותקנות בטלפונים של הפעילים ממשיכות לשמש לאיסוף מידע על עמדותיהם של אחרים ועל השתתפותם בהצבעה.
מפגש כזה עלול לייצר חיכוך סביב הקלפי, ובנסיבות מסוימות גם להרתיע מהגעה אליה. הידיעה שבחוץ עומדים אנשים שמבקשים שמות ומתעדים השתתפות עלולה לפגוע בתחושה שאפשר להגיע ולהצביע ללא לחץ.
המשמעות חורגת מהיחסים בין המפלגה לבוחר. מי שחשוף למידע עשוי להיות אדם מסביבתו: מנהלת בעבודה, שכנה או מכר. בקהילות שבהן הפיקוח החברתי הדוק יותר, עצם האפשרות שאחרים יודעים אם אדם הצביע עלולה לצמצם את תחושת החופש שלו בהחלטה אם לצאת לקלפי.
מידע על כך שאדם הצביע לא חושף כשלעצמו איזה פתק הכניס למעטפה. אבל כשהוא מתחבר לסיווג הפוליטי שכבר קיים במאגר, הוא מאפשר למפלגה למקד את הפניות במי שמסומנים אצלה כתומכים וטרם דווח שהצביעו.
גם הסכמה למסור מידע על עצמנו לא מסיימת את הדיון. אם אני מדווח שכבר הצבעתי, אפשר להסיר אותי מרשימת האנשים שהקמפיין מבקש להניע לקלפי. ככל שמתקבלים דיווחים נוספים, הרשימה מצטמצמת והמפלגה יכולה למקד מאמצים באחרים.
"זה בעצם מסייע לפעולת האלימינציה כדי להפעיל לחץ על אחרים", אומרת בן-דוד. כלומר, התשובה שאני מוסר על עצמי עשויה להשפיע גם על האופן שבו יפנו לאנשים שלא מסרו דבר.
נקודת המוצא של מאגרי המפלגות הוא פנקס הבוחרים – מידע שהמדינה מעבירה להן כחוק. הגדרת "מידע פנקס" בחוק הבחירות כוללת שם פרטי ושם משפחה, שם האב או האם, מען ומספר זהות של בעלי זכות הבחירה.
ברשימה הזאת אין מספר טלפון ואין עמדה פוליטית. את אלה המפלגות מוצאות במקורות אחרים. בן-דוד מתארת כיצד המידע הבסיסי מוצלב עם מידע נוסף, ובהם פרטי קשר והערכות אם אדם תומך במפלגה או מתנגד לה.
למה בעצם המפלגות צריכות לקבל את פנקס הבוחרים? ההצדקה, מסבירה בן-דוד, היא לאפשר להן לפנות לבוחרים ולשכנע אותם. אלא שההסדר נולד במציאות שונה מאוד מזו של מאגרי מידע דיגיטליים. "זה חוק היסטורי שהתחיל מדפים מודפסים", היא אומרת. "זה לא נשאר ברשימות האלה, זה מיד מוצלב ומטויב".
מכאן עולה השאלה אם האיזון המקורי עדיין רלוונטי: האם האפשרות של מפלגות להגיע לבוחרים מחייבת את מסירת כל הפרטים האלה, לנוכח היכולת להצליב אותם, להוסיף להם מידע ולהפוך אותם לפרופיל אישי.
גם השאלה איזה מידע נשאר אחרי הבחירות מורכבת יותר ממחיקת קובץ – שזוהי חובה חוקית. בן-דוד מבחינה בין פנקס הבוחרים לבין המידע הנוסף שהמפלגה אוספת. גם אם המפלגה מוחקת את הפנקס עצמו, היא עשויה לשמור את המידע שהתווסף אליו במסגרת מאגר מפלגתי, בכפוף לדין. לכן, מחיקת הרשימה שהתקבלה מהמדינה לא בהכרח מוחקת את מה שהמפלגה למדה על הבוחר.
כדי להיכלל במאגר פוליטי, לא חייבים לנהל קשר ישיר עם המפלגה. פעמים רבות אדם אחר הוא זה שמוסר את המידע.
במחקרה על אפליקציית אלקטור בחנה בן-דוד כיצד פעילים ותומכים מזינים מידע על חברים, בני משפחה ומכרים. מבחינת הפעיל, זו יכולה להיות דרך לעזור למפלגה שהוא מאמין בה. מבחינת האדם שעליו נמסר המידע, זו פעולה שהוא לא בהכרח יודע עליה או הסכים לה.
"כל המטרה היא שאני עכשיו אחבר את כל אנשי הקשר שלי, וקצת כמו בטינדר, אסמן את כולם ימינה ושמאלה, מי תומך, מי מתנגד", היא מסבירה. "זו לא פעולה שאתה הסכמת עליה. ואפילו כשכתוב במדיניות שאני אמורה לבקש ממך הסכמה, אין משהו שבאמת מוודא שאני מבקשת ממך הסכמה לפני שאני עושה את זה".
הפעילים גם מקבלים עידוד להרחיב את הרשימות. בן-דוד מתארת פניות שמנחות אותם לעבור בין מעגלי ההיכרות שלהם: קרובי משפחה, חברים מבית הכנסת וחברים מהעבודה. ככל שהם מתקדמים, הם מקבלים דרגות – והפעולה הופכת למשחק.
"פעולת העידוד המשמעותית היא פשוט של הלשנה פוליטית", היא אומרת. "זה עוזר למפלגות לטייב את הדאטה שלהן, אבל יש לזה מחירים חברתיים ופוליטיים שאותי מאוד מדאיגים".
כך, ההגנה על הפרטיות לא תלויה רק בזהירות האישית שלנו. אפשר להימנע ממסירת פרטים למפלגה, ובכל זאת להופיע במאגר שלה בעקבות דיווח של מישהו אחר. מבחינת בן-דוד, הגבלת הדיווח מתוך הקלפי מטפלת בחלק מהבעיה, אבל משאירה פתוחה את שאלת המידע שנאסף ואת היכולת לפעול על בסיסו מחוץ לה.
בינה מלאכותית מוסיפה למערכת הזאת יכולת נוספת: לימוד מתוך שיחה.
במחקר שערכה בן-דוד עם ד"ר אלינור כרמי על הביבי-בוט בבחירות 2019, תיארו השתיים תהליך שכלל יצירת קשר ואיסוף מידע, חיזוק מסרים פוליטיים ולבסוף הנעת משתמשים לפעולות למען הקמפיין. הבוט פעל במסנג'ר של פייסבוק, והאינטראקציה איתו התבססה על כפתורי תגובה. כיום, מודלי שפה מאפשרים שיחות פתוחות וגמישות יותר, גם בקול.
איזה מידע אנחנו עלולים למסור בשיחה עם בוט פוליטי? השאלה, אומרת בן-דוד, מתחילה עוד לפני התשובה שאנחנו נותנים: האם אנחנו מבינים עם מי אנחנו מדברים? בוט שמציג את עצמו כמנהיג פוליטי ופונה אלינו בשם עשוי לעודד אותנו להשיב על שאלות שלא היינו עונים עליהן בשיחה רגילה ממטה הבחירות.
לדבריה, השימוש בדמות ובנסיבות שנועדו לבסס אמון אינו חדש, אך הוא משתכלל. היא מתארת הודעת וואטסאפ שנשלחת למשתמשי אלקטור מדמות בשם "נועה כהן", עם תמונת פרופיל של אישה לצד נתניהו – תמונה שלדבריה נוצרה בבינה מלאכותית.
"היא כותבת לך בוואטסאפ: 'היי, מה קורה? זאת נועה כהן מאלקטור. ראיתי שהוספת רק 20 אנשים וממש חשוב לי שתוסיף עוד חמישה'", מתארת בן-דוד. הפנייה האישית, היא מסבירה, נועדה לבנות אמון ולעודד את הפעיל להוסיף עוד אנשים למאגר, אולי מעבר למה שהיה עושה ביוזמתו.
עם זאת, היא מסייגת את ההערכה לגבי היכולות הנוכחיות. השיחות עדיין לא תמיד טבעיות, והטכנולוגיה לא הגיעה למימוש מלא של האפשרויות האלה. גם לגבי השיחה האינטראקטיבית עם נתניהו, היא מבהירה שאינה יודעת לקבוע אם התשובות אכן שימשו לסיווג הבוחרים.
האפשרות לחבר מידע משיחות כאלה למאגרי מידע פוליטיים קיימים מעוררת שאלות לגבי המשך הדרך. "לא מתוך תפיסה שטכנולוגיה זה בהכרח משהו לא דמוקרטי", היא מדגישה, אלא מתוך הצורך להבין איזה היגיון מוטמע בתהליך.
"אם הרציונל הוא רציונל של מעקב, של פיקוח חברתי, של הנדסה חברתית, אז אולי אלה לא הדרכים הרצויות לקדם תהליכים דמוקרטיים".
בכל הנוגע לתעמולה שנוצרה בבינה מלאכותית, לבן-דוד דווקא מסר מרגיע – לפחות לעת עתה. "לגבי ה-AI, המסר הוא יחסית מרגיע ממה שראינו עד עכשיו", היא אומרת. לדבריה, השימושים שנצפו בקמפיינים הרשמיים שימשו יותר להעברת "מטאפורות פוליטיות גסות" מאשר ליצירת זיופים שנועדו להתקבל כתיעוד אמיתי.
בן-דוד, שמובילה את מיזם "זה ב-AI" לניטור תעמולה סינתטית, מסבירה כי אף שהמפלגות השקיעו בבינה מלאכותית, בקמפיינים הרשמיים השימוש התנהל באופן יחסי בגבולות חופש הביטוי והמגבלות הרגולטוריות. רוב תכני הדיפ-פייק שנראו היו מסומנים, לדבריה, אם כי לא כולם. היא מדגישה שאינה מומחית למדידת ההשפעה של התכנים על הציבור.
אלא שההערכה הזאת נכונה למה שנצפה עד השיחה, ביום שלפני הבחירות. "הכול יכול להתהפך מחר, היום", היא מסייגת.
במקביל לקמפיינים הרשמיים, בן-דוד מתארת רשתות שמוצפות בתכני AI של יוצרי תוכן ומשפיענים פוליטיים. בימים האחרונים היא ראתה גם דפים שמקודמים בתשלום בפייסבוק ומפיצים תכנים כאלה, אך לדבריה אינה יודעת בדיוק מה טיבם. החשש הוא שדווקא במעגלים האלה יופיע ברגע האחרון זיוף ריאליסטי, החורג מסאטירה פוליטית ומציג לציבור אירוע שלא התרחש.
"עולה שאלה האם ב-24 השעות הקרובות יצוץ במעגלים האלה איזשהו תוכן AI ריאליסטי לא רשמי, שיכול לעורר איזושהי שערורייה", היא אומרת. "זה תרחיש שקיים ממש עד הרגע האחרון. אי אפשר להתעלם ממנו".
הזיוף יכול להיות סרטון או הקלטה, ולהתחיל להתפשט בקבוצות לפני שיגיע לקהל רחב יותר. בן-דוד מצביעה על הניסיון ממערכות בחירות במדינות אחרות, שבהן הופצו זיופים סמוך להצבעה, ומזהירה מפני התזמון הזה. "החרדה מתרחיש כזה קיימת. היא לא התממשה עד עכשיו, אבל היא עדיין קיימת", היא אומרת. "אנחנו בזמן קריטי".
גם היכולת של הציבור לזהות סרטוני AI מופרכים או סאטיריים לא מבטיחה שיזהה זיוף משכנע יותר. מנגד, עצם ההצפה בתכנים מלאכותיים עלולה לערער את האמון גם בתיעוד אמיתי – תופעה המכונה "הדיבידנד של השקרן". "אתה כבר תטיל ספק בכל דבר", היא אומרת. "עכשיו אנחנו עסוקים בסימון AI; אולי בבחירות הבאות נהיה עסוקים בסימון האותנטי".
אם זיוף כזה יופץ ביום הבחירות, מהירות התגובה תהיה קריטית. "מקווה מאוד שאם יקרה משהו כזה, אז יש מספיק כוחות תקשורתיים בחברה האזרחית ובוועדת הבחירות שידעו לצלצל בפעמון מספיק מהר", אומרת בן-דוד.
מה היית מצפה שיקרה אחרי הבחירות? האם הממצאים יובילו לשיפור בחקיקה ובאכיפה?
"זה התרחיש האידיאלי. כל הפרויקט שלי, המטרה שלו היא לתרום לדיון הזה אחר כך", אומרת בן-דוד. החומרים שנאספו יאפשרו לבחון היכן הרגולציה הקיימת לא מתמודדת עם שאלות משמעותיות, ולהשוות את המצב בישראל להסדרים במדינות אחרות.
בין השאלות שהיא מבקשת לבדוק: כיצד הבדלים בחובות הסימון משפיעים על השימוש בבינה מלאכותית, ובאילו מקרים עצם ההודעה שתוכן נוצר ב-AI אינה מספיקה כדי להבהיר לצופה שיש בו ממד של הטעיה.
"אלה שאלות שצריך באמת ללבן בתקופה הקרובה אחרי הבחירות", היא אומרת. הקצב שבו הטכנולוגיה מתפתחת מחייב גם לבחון עד כמה ההסדרים שנקבעים כעת יישארו רלוונטיים למערכת הבחירות הבאה.
ההתעניינות בניסיון הישראלי, לדבריה, חורגת מגבולות המדינה. לקראת מערכות בחירות נוספות בעולם, גורמים מחו"ל מנסים להבין כיצד נעשה כאן שימוש בבינה מלאכותית וכיצד מתמודדים איתו. "זה נראה ששאלת ה-AI מעניינת את התקשורת העולמית יותר מהתקשורת המקומית", היא אומרת.
שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.
