ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
ביום הבחירות במרץ 2020 הפיץ בנימין נתניהו סרטון של בני גנץ שנחתך כך שנראה כאילו הוא קורא לציבור לא להצביע לכחול לבן. יו"ר ועדת הבחירות דאז, השופט ניל הנדל, קבע שמדובר בהפרעה בלתי הוגנת לתעמולת הבחירות, הורה עוד באותו יום להסיר את הסרטון וחייב את הליכוד ונתניהו בהוצאות של 7,500 שקל לטובת כחול לבן. אלא שעד שהסרטון הוסר, הוא הפך ויראלי. ד"ר שרון חלבה-עמיר, חוקרת תקשורת פוליטית ומשפטנית מסכימה: "הנזק נעשה, אז מה זה משנה שבסוף הסרטון ירד?"
המקרה ממחיש את הפער בין קצב ההתפשטות של תעמולה אסורה ליכולת לאכוף את החוק ולהרתיע מפניה. חוק תעמולת הבחירות, שנחקק ב-1959, אמנם עודכן לאורך השנים, בין היתר בהרחבת חובת השקיפות ובסימון תכנים שנוצרו או שונו מהותית באמצעים דיגיטליים ונראים כמו תיעוד אמיתי, אבל תוכנית מקיפה לרפורמה שהוגשה ב-2017 יושמה רק בחלקה.
המומחים שעמם שוחחנו מציעים כללים שיתאימו לעידן הדיגיטלי וכלי אכיפה שיהפכו את ההפרה לבלתי משתלמת, תוך שמירה על חופש הביטוי. אלא שיישום ההמלצות תלוי בהסכמתם של מי שיצטרכו להגביל את עצמם: הפוליטיקאים.
כפי שניתן לראות מהתנהלות חברי הכנסת לאורך השנים, מרביתם מעדיפים להמשיך וליהנות מניצול הפרצות בחוק והאכיפה החלשה מאשר להעמיד חקיקה משמעותית שתגן על הציבור ותשמור על טוהר הבחירות.
במשך שנים קראו כמה מיושבי ראש ועדת הבחירות לשינויים בחוק. כבר ב-1999, בלקחי הבחירות לכנסת ה-15, קרא יו"ר הוועדה דאז, השופט אליהו מצא, לבחון את התאמת דיני התעמולה למציאות המשתנה. לאורך השנים הצטרפו לקריאה גם השופטים מישאל חשין ודורית ביניש, ובהמשך גם נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס.
חלבה-עמיר מצביעה על ההיסטוריה הארוכה של הקריאות להסדרת התעמולה באינטרנט. היא מזכירה את החלטת מישאל מחשין מ-2001 בעתירת ש"ס נגד ח"כ אופיר פינס-פז. חשין דחה את הבקשה לאסור על תעמולה באינטרנט מכוח האיסור על תעמולה ברדיו ובטלוויזיה, והפנה את הצורך בהסדרה למחוקק. חלבה-עמיר מדגישה את הצורך ב"חקיקה רשמית" שתתווה את גבולות ההגבלות על חופש הביטוי הפוליטי.
באפריל 2015 פרסמו ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר וד"ר גיא לוריא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה את המחקר "רפורמה בדיני תעמולת הבחירות". השניים הציעו להחליף רבות מההגבלות הנפרדות על כל אמצעי תקשורת בכללים שיחולו על התעמולה בכל האמצעים, ובהם תקרת הוצאות מחמירה יותר וחובת שקיפות לגבי זהות מזמיני התעמולה.
ביולי 2015, חודשים אחדים לאחר פרסום המחקר, מינו נשיא המדינה ראובן ריבלין ויו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט סלים ג'ובראן, ועדה ציבורית לבחינת חוק דרכי התעמולה. בראש הוועדה עמדה נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית ביניש. בנובמבר 2017 הגישה הוועדה את המלצותיה, ובהן ביטול איסור התעמולה בטלוויזיה וברדיו ב-60 הימים שלפני הבחירות והרחבת חובת השקיפות לגבי זהות הגורמים שמאחורי התעמולה גם לאינטרנט ולרשתות החברתיות.
הוועדה התייחסה גם לחולשת האכיפה: במקרים רבים, הדיון בצו המניעה מתקיים רק אחרי שההפרה כבר בוצעה והתעמולה הופצה. לכן המליצה הוועדה להסמיך את יו"ר ועדת הבחירות להטיל עיצומים כספיים בסכומים משמעותיים, שינוכו מהמימון שהמפלגות מקבלות מהמדינה.
אלא שכדי לשנות את החוק נדרשת הסכמתם של מי שכפופים לו. לוריא מצביע על הקושי הזה: הפוליטיקאים הם שאחראים לתיקון החוק, ואת האינטרס שלהם להגביל את עצמם הוא מתאר כ"אינטרס חלש, נקרא את זה ככה".
בדצמבר 2020 פרסמו שוורץ אלטשולר ולוריא מחקר נוסף, "תעמולה דיגיטלית והאיום על הבחירות". מסמך זה התמקד באתגרים שמציבות הרשתות החברתיות: איסוף מידע אישי על בוחרים, התאמת מסרים לקהלים מסוימים והפצת תעמולה שקשה לזהות מי עומד מאחוריה. לוריא מסביר גם את בעיית הפרטיות: "משתמשים במידע אישי פוליטי רגיש על אנשים כדי לטרגט אותם".
אחת ההצעות במחקר הייתה להקים בוועדת הבחירות מאגר דיגיטלי פתוח לציבור. המפלגות, המתמודדים, הגופים הפעילים בבחירות והפלטפורמות הדיגיטליות יעבירו אליו מידע אחת ליומיים ב-90 הימים שלפני הבחירות. המאגר יכלול את תוכן התעמולה, מי רכש ומכר את שירותי התעמולה, כמה כסף הושקע בהם, ולאילו קהלים כוונו המסרים ועל סמך אילו קריטריונים.
גם אז הצביעו השניים על הפער בין קצב הפצת התעמולה לקצב האכיפה. "ועד שצו המניעה ניתן, השפעתה של תעמולת הבחירות על הבוחרים כבר הושגה", כתבו.
חלבה-עמיר מתארת את הפער בין החקיקה לטכנולוגיה: "אנחנו נמצאים מול שיטפון. החקיקה תמיד מפגרת אחרי הטכנולוגיה".
עוד לפני שחובת השקיפות עוגנה בחוק, ניסה יו"ר ועדת הבחירות חנן מלצר להסדיר אותה באמצעות פסיקה. בפברואר 2019 קבע מלצר שחובת הזיהוי בתעמולת בחירות חלה גם על פרסומים באינטרנט וברשתות החברתיות. חודש לאחר מכן הבהיר שהיא חלה גם על מסרוני תעמולה.
חלבה-עמיר, שחקרה בין היתר מסרונים בחמש מערכות בחירות, מתארת את מגבלות המהלך: "הדירקטיבה הזאת לא כל כך עזרה ובעצם המשיכו לעשות מה שהם רוצים".
בפברואר 2022 חזרה ועדת החוקה, חוק ומשפט, בראשות ח"כ גלעד קריב, לדון ביישום המלצות ועדת ביניש. לדיון הגיעו ביניש וחברי הוועדה הציבורית, וקריב הודיע שיפעל לגבש הסכמות בין המפלגות כדי לקדם את החקיקה. יותר מארבע שנים לאחר הגשת ההמלצות, הכנסת שוב ניסתה להתאים את החוק למציאות.
ביוני אותה שנה עוגנה בחוק חובת השקיפות במודעות בחירות, לרבות באינטרנט וברשתות החברתיות: זיהוי האחראי להזמנת הפרסום והגורם שמטעמו הוא פועל. אבל הרפורמה המקיפה לא הושלמה.
לאחר התיקון לחוק ב-2022 מתארת חלבה-עמיר שיפור: "ראינו ירידה ברמה של ההודעות האנונימיות, של המסרים הנגטיביים שחבויים בעצם תחת שמות של גופים שאינם ידועים, שאינם מזוהים".
"גלעד קריב מאוד ניסה לדחוף את זה", מספר לוריא, ומסביר שהקושי להגיע להסכמות פוליטיות הותיר את התיקון מצומצם. לדעתו של לוריא, בנושא כמו תעמולת בחירות צריך לפעול בהסכמה רחבה בין הקואליציה לאופוזיציה, אך הוא מצביע גם על הקושי שזה יוצר: "כשאתה צריך להגיע להסכמה רחבה, אז לכולם יש יכולת לשים מקלות בגלגלים".
לוריא מסביר שחלק מהקושי נובע מהאופן שבו החוק בנוי. "הרבה מאוד מההוראות לוקחות אמצעי תעמולה, לוקחות נגיד טלוויזיה, רדיו, ומסדירות אותו", הוא אומר. הסדרה כזו מחייבת את המחוקק לרדוף ללא הרף אחרי השינויים הטכנולוגיים. לשיטתו, נדרשים כללים שיחולו על התעמולה בלי קשר לטכנולוגיה שבה היא מופצת.
אתגר נוסף שעדיין דורש טיפול לדעתו של לוריא הוא "פעילות מתואמת לא אותנטית". מדובר, למשל, ברשתות של חשבונות ועמודים שפועלים בתיאום תוך הסתרת הקשר ביניהם או זהות המפעילים, כדי ליצור רושם של תמיכה ציבורית עצמאית במסרים פוליטיים. פעילות כזו יכולה להעצים מסרים גם בלי לזייף סרטון או לייצר תוכן בבינה מלאכותית.
גם שאלת האכיפה עדיין מחכה לפתרון מקיף. ההמלצה של ועדת ביניש להסמיך את יו"ר ועדת הבחירות להטיל עיצומים כספיים משמעותיים, שינוכו מהמימון הממלכתי, לא אומצה גם בתיקון האחרון. כבר בינואר 2026 חזר מבקר המדינה וקרא למחוקק לשקול לאמץ אותה.
עו"ד שחר בן מאיר, שהגיש עתירות רבות בנושא תעמולת בחירות, סבור שגם הוצאות גבוהות בהרבה לא ירתיעו את המפלגות: "משתלם לכל המפלגות להפר את החוק כי גם הוצאות של 50 אלף או 5,000 לא מרתיעות כאשר הבחירות על הפרק".
בן מאיר מבקש להפעיל גם כלי שכבר קיים בחוק: האכיפה הפלילית. סעיף 17 קובע עונש פלילי על הפרת הוראות החוק, מסלול נפרד מפסיקת הוצאות במסגרת העתירות לוועדת הבחירות. "לכן הפתרון הוא שהיועצת המשפטית תורה להגיש כתבי אישום במקרים חמורים, אבל היא לצערי לא עושה כן", הוא אומר.
השופט בדימוס חנן מלצר, לשעבר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון ויו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה-21 וה-22, מציע להעניק ליו"ר הוועדה "סמכות מפורשת להורות לכל אדם או גוף (כולל רשתות חברתיות ומפעילים של כלים וסוכנים העוסקים בבינה מלאכותית) לנטר מראש תכנים על פי מתווה שיאושר על ידו, או להורידם בדיעבד ובאופן מיידי".
לצד הדרישה לאכיפה, לוריא מדגיש גם את גבולות הפיקוח הרצוי. כששאלתי אותו על האפשרות שוועדת הבחירות תפקח ביוזמתה על הפרסומים ברשת, הוא הביע חשש מיצירת "משטרת חופש ביטוי". "אני חושב שצריך להיזהר פה מבחינת היוזמה המדינתית", הוא אומר. מבחינתו, הסדרת התעמולה מחייבת איזון בין שוויון ההזדמנויות למתמודדים לבין חופש הביטוי הפוליטי בזמן הבחירות.
לוריא תומך בהרחבה מוגדרת של סמכויות יו"ר הוועדה: מתן צווי מניעה גם נגד תעמולת בחירות שמפרה חוקים שלא מנויים בחוק דרכי התעמולה. ההמלצה מופיעה בצורות שונות בשני המחקרים, והוא מדגיש שהשימוש בסמכות צריך להיעשות "במקרים חריגים בלבד שפוגעים פגיעה של ממש בטוהר הבחירות", כשההליכים והסעדים הרגילים לא מספיקים.
המלצות לרפורמה מונחות על השולחן כבר יותר מעשור. חלקן אומצו, אבל ההמלצה לאפשר פגיעה משמעותית בכיסן של המפלגות המפרות עדיין מחכה לחקיקה. כל עוד הרווח מתעמולה אסורה גדול מהמחיר שמשלמים עליה, ההפרה תמשיך להיות עסקה משתלמת. הבעיה היא שהאחריות לשינוי מוטלת על הפוליטיקאים שנהנים מהמצב הקיים.
שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.
