מה באמת לימדו אותנו הפריימריז של הדמוקרטים על ייצוג נשים

הפריימריז שהתקיימו בשבוע שעבר במפלגת הדמוקרטים הסתיימו ברשימה מאוזנת מבחינה מגדרית, בהתאם למנגנון ה-50:50 המעוגן בתקנון המפלגה.

אלא שכדי להבין את משמעותה האמיתית של התוצאה, כדאי להתבונן גם במה שקדם לה. אילו נקבעה הרשימה על פי מספר הקולות בלבד, לפני הפעלת מנגנון האיזון, צמרתה הייתה נראית כך: יאיר גולן במקום הראשון, ואחריו נעמה לזימי, גלעד קריב ואפרת רייטן – שלושה חברי כנסת מכהנים. במקומות החמישי עד השמיני היו מדורגים ארבעה גברים נוספים ברצף: יאיא פינק, עמרי רונן, משה רדמן ונמרוד שפר. רק בארבעת המקומות הבאים היו מופיעות שוב נשים: גבי לסקי, מיכל רוזין, סומיה בשיר ומורן זר קצנשטיין.

זו בהחלט אינה רשימה שמדירה נשים. להפך: מדובר בנשים מנוסות, בולטות ובעלות הישגים ציבוריים משמעותיים, שזכו לאמון רב מצד המתפקדים והמתפקדות. ובכל זאת, התוצאה שהתקבלה על פי מספר הקולות לא הייתה מאוזנת מבחינה מגדרית. האיזון נוצר רק לאחר הפעלת מנגנון ה-50:50.

זו אינה הוכחה לכך שהמנגנון מיותר – בדיוק להפך. היא ממחישה מדוע הוא עדיין נחוץ. אבל היא גם חושפת טעות נפוצה בשיח הציבורי: הנטייה לראות במנגנון ה-50:50 את הגשמתו של חזון השוויון, אף שבפועל הוא אינו אלא מנגנון תיקון.

מחויבות לשוויון אינה מבטיחה שוויון

המנגנון אינו יוצר חברה שוויונית. הוא רק מצמצם, במידה מסוימת, את הפער בין הערכים שאנחנו מבקשים לקדם לבין התוצאות שאנחנו מייצרים בפועל.

חברה אינה נבחנת רק בערכים שהיא מצהירה עליהם, אלא גם בתוצאות שהיא מייצרת. אם שוויון הוא ערך יסוד, הוא צריך לבוא לידי ביטוי גם באופן הבחירה וגם בתוצאה. אחרת, הפער אינו רק בין מספר הנשים למספר הגברים, אלא בין האידיאל שאנחנו מאמינים בו לבין המציאות שאנחנו יוצרים.

במהלך הפריימריז שמעתי שוב ושוב את אותה אמירה: "אני בוחר.ת במי שהכי ראוי". אני מאמינה שכל מי שהצביע אכן התכוון לכך. איש מהם לא קם בבוקר והחליט להצביע נגד נשים.

אבל דווקא משום כך חשוב להתבונן בתוצאה. אם גם במפלגה ששוויון מגדרי הוא אחד מעקרונות היסוד שלה, וגם בקרב ציבור שרואה בעצמו מחויב לערך הזה, מתקבלת ללא מנגנון תיקון רשימה שאינה מאוזנת – ייתכן שהפער אינו נובע מהכוונות שלנו, אלא מהמציאות שבתוכה הן מתעצבות.

הטענה ש"גברים אינם מצביעים לנשים" מחמיצה את לב העניין. ההטיות שמעצבות את תפיסת המנהיגות שלנו אינן מבחינות בין נשים לגברים. כולנו גדלנו באותה תרבות, למדנו מאותם ספרי לימוד, נחשפנו לאותם ייצוגים של כוח וסמכות והפנמנו, לעיתים בלי לשים לב, דימוי מסוים של מנהיגות ושל מי שנראים לנו מתאימים להנהיג.

גם נשים אינן חסינות מפני ההטיות האלה. הן משפיעות על האופן שבו כולנו – נשים וגברים – מזהים מצוינות ומעריכים מנהיגות.

לכן השאלה אינה אם מנגנון ה-50:50 נחוץ. כל עוד נדרשת הפעלתו כדי להגיע לייצוג מאוזן, יש לו תפקיד ברור. השאלה החשובה יותר היא מה אנחנו עושים מעבר לו.

מנגנון השוויון אינו יכול להיות פסגת השאיפות שלנו. הוא צריך להיות רף המינימום. הצלחה אמיתית לא תימדד בכך שהתקנון יתקן את הרשימה לאחר ההצבעה, אלא בכך שלא יהיה עוד צורך בתיקון.

יש הרואים במנגנוני שוויון פגיעה בחופש הבחירה. אבל מנגנונים כאלה דווקא מזכירים לנו שחופש הבחירה אינו מתקיים בחלל ריק. כולנו בוחרים מתוך מערכת של נורמות, דימויים והרגלים שהחברה עיצבה במשך שנים. הבחירה היא שלנו, אך התנאים שבתוכם היא מתקבלת אינם ניטרליים.

ביום שבו רשימה מאוזנת תהיה תוצאה טבעית של בחירה חופשית, נדע שלא רק התקנון השתנה. נדע שהשתנו גם התרבות, מערכת החינוך והאופן שבו אנחנו מגדירים מנהיגות ומזהים מצוינות.

מנגנון ה-50:50 יכול לתקן רשימה. הוא אינו יכול לשנות תרבות לבדו.

את זה נצטרך לעשות בעצמנו.

טל הראל דימנט היא אקטיביסטית חברתית בתחומי השוויון המגדרי, החינוך והמעורבות האזרחית.