ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
יש, ותמיד יהיו, ויכוחים גדולים על תקציב המדינה, הביטחון, יוקר המחיה, מערכת המשפט, ואולי יותר מכול כרגע, על עתיד הדמוקרטיה. אבל מבחינתי יש מבחן אחד פשוט, שמספר לנו משהו עמוק יותר על המדינה שאנחנו רוצים להיות. למבחן הזה אני קורא מבחן ים המלח.
כולנו יודעים, ורואים במו עינינו, מה קורה לים המלח בעשרות השנים האחרונות. הים הולך ונעלם, והחופים קורסים לתוך בולענים. בקעת הירדן, שבעבר הייתה עמק ירוק וחי שהזין את הים, הפכה ברובה לתעלת ניקוז דלה ומיובשת. בזמן שכל זה קורה, ממשלת ישראל עוסקת בעיקר בשאלה כיצד להאריך את הזיכיון התעשייתי ובאילו תנאים.
הגיע הזמן להפוך את השאלה. לא לשאול כיצד ממשיכים לנצל את ים המלח, אלא כיצד מתחילים להשיב אותו לעצמו.
הצעד הראשון פשוט: לא לחדש באופן אוטומטי את הזיכיון על משאבי ים המלח. בעיניי, אין להעניק זיכיון לאף גורם לפני שמתקיים דיון רציני בשיקום אמיתי של הים והאזור כולו. לפני שמדברים על המשך הפקת המינרלים, צריך להפסיק את ההרס.
הפסקת הפקת המינרלים באזור ים המלח היא רק ההתחלה. עכשיו בואו נעז לחלום.
נניח שמחר, מחרתיים, בעוד חמש או עשר שנים מופסקת פעילותן של בריכות האידוי, בישראל ובירדן גם יחד. אמרתי חלום, נכון?
באגן הדרומי, למרבה הצער, אין משמעות הדבר חזרה של ים טבעי. כבר כיום מדובר במערכת תעשייתית מלאכותית ורדודה, עם שכבת מלח עבה ויציבה שנבנתה במשך עשרות שנים. באזור המלונות יהיה צורך להמשיך לקיים בריכות לצורכי תיירות, אך מדובר בחלק זעיר מהשטח הכולל. הפסקת פעילותן של יתר הבריכות תצמצם באופן דרמטי, גם אם לא לחלוטין, את הגירעון השנתי של ים המלח.
במקביל, נתחיל להחזיר מים לירדן. תחילה מים מושבים מיישובי הצפון, ובהמשך גם מים מהכנרת ומהירמוך. המים יוזרמו לאורך בקעת הירדן ועד לים המלח. לא כטפטוף סמלי, אלא כזרימה משמעותית שתגדל בהדרגה.
המטרה העיקרית של המים האלה תהיה להחזיר חיים לנהר הירדן הדרומי ולבקעה כולה. רק חלק קטן מהם יגיע בסופו של דבר לים המלח.
לפתע מתברר שאנחנו לא מדברים רק על הים. אנחנו מדברים על הבקע כולו ועל שיקום בקעת הירדן. על חזרתם של נחלים, צמחייה ובעלי חיים, ועל פיתוח תיירות, חקלאות וקהילות אנושיות מלאומים שונים לאורך אחד מחבלי הארץ המיוחדים ביותר במזרח התיכון.
נכון, זה לא פותר הכול. ישראל, ירדן וכן גם סוריה עדיין יזדקקו למים, והצלחתה של תוכנית כזו תלויה בכך שכל הצדדים ירוויחו ממנה. כאשר חקלאים, תיירנים ויישובים לאורך הבקעה יראו בנהר נכס שמפרנס אותם, הם יהיו גם הראשונים להגן עליו.
כדי לאפשר את החזון הזה נצטרך לייצר עוד מים. הרבה מים.
לא כדי להחליף מקורות טבעיים, אקוויפרים וניהול נכון של מי נגר, אלא כדי לאפשר את שיקומם ואת מילוים מחדש. התפלה אינה תחליף לניהול מים אחראי. היא יכולה לשמש שכבת ביטחון, שתאפשר לנו להפסיק לסחוט כל מקור טבעי עד הטיפה האחרונה.
השלב הבא, לכן, הוא מהפכת התפלה אזורית. לא רק כדי להציל את ים המלח, אלא כדי לבנות מחדש מערכת מים שלמה באזור, המבוססת על ניהול משותף של ישראל, ירדן, הרשות הפלסטינית וסוריה.
שותפות כלכלית ותלות מערכתית הן בסיס חזק לשכנות טובה, לעיתים הרבה יותר מאשר הרתעה.
המערכת תצטרך לפעול בסדרי גודל המתאימים לצורכי האזור: לתת מענה לגידול בצריכת המים בישראל, לספק מים נוספים לירדן במקום המים שיוחזרו לירמוך, לאפשר את שיקום הירדן הדרומי, ואולי בעתיד אף לספק מים לאזורים בסוריה הזקוקים להם.
האגן הדרומי של ים המלח כבר אינו מתפקד כמערכת טבעית. עצוב להשלים עם העובדה הזאת, אבל אין טעם להמשיך לדבר על "הים" במקום שמתפקד זה עשרות שנים כמחצבה וכמערכת תעשייתית.
דווקא משום שמדובר בשטח שכבר הופר, עליו להיות אחד המקומות הראשונים שבהם נבחן פיתוח תשתיות חדשות. זהו שטח תעשייתי עצום, שטוח, חם ושמשי.
עם הפסקת השאיבה, רוב השטח יתייבש בתוך חודשים ולא בתוך שנים. בניגוד לאגן הצפוני, זהו אזור רדוד המבוסס ברובו על שכבות מלח עבות, שנוצרו במשך עשרות שנות פעילות תעשייתית.
במקום להמשיך לאדות בו מים, אפשר להפוך אותו לאחד ממוקדי האנרגיה הסולארית הגדולים בעולם.
מישור המשתרע על פני כ־250 אלף דונם יכול להפוך למפעל חשמל עצום, גם אם נצילותה של אנרגיית השמש באזור ים המלח נמוכה יחסית בשל התנאים האטמוספריים הייחודיים. מתקנים סולאריים ממילא נבנים על קונסטרוקציות המנותקות מהקרקע, ולכן גם תנועות קרקע נקודתיות אינן בהכרח אתגר חריג בפרויקט תשתית בקנה מידה כזה.
החשמל שיופק במקום יוכל להפעיל מתקני התפלה בים התיכון, לספק חלק מצריכת החשמל של ישראל ולהעביר כמות דומה של אנרגיה לירדן.
המים המותפלים יוזרמו לערים, לחקלאות ולמדינות השכנות, "בצינורות המקובלים". התמלחת, תוצר הלוואי המלוח של ההתפלה, תפסיק להיות פסולת שצריך להיפטר ממנה ותוכל להפוך למשאב אסטרטגי.
אפשר יהיה להשתמש בה כחלק ממערכת אגירת אנרגיה מהגדולות מסוגה בעולם. במהלך היום תישאב התמלחת ותיאגר במאגרים שייבנו, למשל על בסיס מחצבות נטושות בהרי יהודה. בלילה, או בשעות שבהן הביקוש לחשמל גבוה, היא תוזרם לעבר ים המלח דרך טורבינות. הפרש גובה של כ־1,300 מטר יאפשר להפיק אנרגיה מזרימתה מטה.
תכנון משק המים יכלול מלכתחילה את הזרימה בירדן, את החקלאות והתיירות לאורך שני צידי הגבול ואת הגעת המים, בסופו של התהליך, לים המלח.
המטרה אינה רק להעביר מים מנקודה אחת לאחרת. זהו חזון לשיקום אקולוגי, חברתי וכלכלי של מערכת אזורית שלמה.
אז מה יש לנו כאן?
שיתוף פעולה אזורי.
שיקום אקולוגי.
מים.
אנרגיה.
מערכת אחת שמחברת בין כולם.
האם הכול פתור? ממש לא.
מערכת האגירה המתוארת כאן דורשת שימוש במים שמליחותם כפולה כמעט מזו של מי הים, ולכן יהיה צורך בפיתוח טכנולוגי ייעודי. מדובר במערכות תשתית עצומות, שאותן נצטרך להקים תוך פגיעה מינימלית ככל האפשר בסביבה.
גם ישימותה של תשתית סולארית המוקמת על משטח מלח עדיין אינה ברורה. החיבור בין סוגים שונים של מים מלוחים עלול ליצור בעיות סביבתיות וכימיות. הצטברות גבס היא רק אחת הבעיות שכבר ידועות לנו. יהיה צורך להסתמך על המחקרים והחישובים הקיימים, ובמקביל להמשיך לבחון, לחקור וללמוד.
חשוב לא פחות להתייחס להיבטים החברתיים. סגירת מפעלי ים המלח תחייב יצירת מקומות עבודה חלופיים לאלפי עובדים ושילובם בתעשיות בנות קיימא, שיחליפו בהדרגה את הפעילות הקיימת.
יקר? מאוד.
גם המוביל הארצי היה יקר. גם המטרו יהיה יקר. פרויקטים לאומיים גדולים דורשים השקעה, אבל הם מעניקים למדינה חזון, תקווה וקריאת כיוון לעתיד טוב יותר.
והעתיד הזה יכול לצמוח דווקא מהמקום הנמוך בעולם.
גם אם רק חלק קטן מהחזון הזה יתממש במציאות, זה כבר יהיה רווח גדול לכולנו.
אביתר באר הוא מועמד בפריימריז של מפלגת הדמוקרטים, צעיר מהנגב ולשעבר מנהל בית ספר שדה עין גדי.
שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.
