ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
גדלתי בכפר קאסם, וכמו ילדים רבים בני דורי, שיחקתי ברחובות, בין מבנים ישנים ובסביבה שאיש כמעט לא שאל אם היא בטוחה. גגות אסבסט היו חלק מהנוף. ילדים שיחקו תחתם, רצו ביניהם והעבירו שם שעות ארוכות.
רק שנים לאחר מכן הבנו שכאשר אסבסט מתבלה או נפגע, הוא עלול לשחרר סיבים מסוכנים לאוויר, ושהחשיפה אליהם עלולה לגרום למחלות קשות. אבל המודעות הגיעה מאוחר מדי.
גם אני, כמו רבים מחבריי, חליתי בסרטן. אינני יודע מה גרם למחלה שלי, ואינני מתיימר לקבוע קשר רפואי שלא ניתן להוכיח. אבל מי שעובר התמודדות כזאת אינו יכול עוד להסתכל על איכות הסביבה כעל מותרות.
ההתמודדות הזאת הובילה אותי להבנה עמוקה: כל החלטה על תכנון, על מפעל, על אנטנה או על תשתית ציבורית מזהמת היא גם החלטה על בריאותם של בני אדם.
לכן, כאשר נכנסתי לתפקיד יו"ר ועדת איכות הסביבה בעיריית כפר קאסם, הובלתי את המאבק נגד הקמת תחנת הכוח שתוכננה בסמוך לאזורי מגורים וצפויה הייתה להשפיע על איכות האוויר של תושבי כפר קאסם, ראש העין והאזור.
היו מי שניסו להציג את ההתנגדות שלנו כהתנגדות לפיתוח. הם טעו.
אני מאמין בפיתוח ובקדמה. אני מאמין בצמיחה כלכלית. אבל אני מאמין גם שפיתוח שאינו מתחשב בבריאות הציבור אינו פיתוח ראוי. לכן עלינו לשאוף לפיתוח בר־קיימא.
חברה מתקדמת אינה בוחרת בין כלכלה לבריאות. היא יודעת לשלב ביניהן, כפי שעושים גם יעדי הפיתוח בר־הקיימא של האו"ם.
המאבק נגד תחנת הכוח לימד אותי שיעור חשוב: מאבקים סביבתיים אינם מתנהלים רק מול זיהום. הם מתנהלים גם מול חוסר שוויון.
לא כל האזרחים משלמים את אותו מחיר סביבתי. יש קהילות שנהנות מפארקים, מתחבורה ציבורית איכותית ומאוויר נקי, ויש קהילות שמתמודדות עם מחסור בשטחים ירוקים, תשתיות מיושנות ומפגעים סביבתיים.
זו אינה גזירת גורל. זו תוצאה של מדיניות.
במהלך עבודתי בכנסת לצד ח"כ לשעבר זהבה גלאון נחשפתי למאבקים סביבתיים מכל רחבי הארץ. פגשתי אזרחים שלא ביקשו יחס מיוחד, אלא רק את הזכות הבסיסית לחיות בסביבה בריאה.
למדתי שמאבק סביבתי הוא גם מאבק על זכויות אדם. דמוקרטיה אינה מסתיימת בקלפי. היא נבחנת גם בשאלה מי נושם אוויר נקי, מי חי ליד מוקדי זיהום ומי באמת שותף בקבלת ההחלטות.
משבר האקלים רק מחדד את הפערים הללו. גלי חום קיצוניים, שריפות, זיהום אוויר והצפות אינם מבחינים בין יהודים לערבים. היכולת להתמודד איתם, לעומת זאת, אינה שווה. דווקא הרשויות החלשות יותר והקהילות המוחלשות הן הראשונות להיפגע.
לכן צדק סביבתי הוא חלק בלתי נפרד מצדק חברתי.
החברה הערבית חייבת להיות שותפה מלאה במהפכה הסביבתית של ישראל. לא כמי שמבקשת טובות, אלא כמי שמביאה איתה ניסיון, מנהיגות ורצון אמיתי להוביל שינוי.
הרשויות המקומיות הערביות יכולות להיות חלוצות באנרגיה מתחדשת, בהתייעלות אנרגטית, בחינוך סביבתי ובשמירה על המרחב הציבורי – אם המדינה תראה בהן שותפות ולא שוליים.
בכנסת ובכל מקום שבו אפעל, אקדם מדיניות סביבתית שמציבה את האדם במרכז: חיזוק הרשויות המקומיות במאבק במפגעים סביבתיים, האצת פינוי מפגעי אסבסט, השקעה בשטחים ירוקים גם ביישובים הערביים, הרחבת התחבורה הציבורית, קידום אנרגיות מתחדשות תוך שמירה על בריאות הציבור ושיתוף אמיתי של התושבים בכל החלטה משמעותית המשפיעה על סביבת חייהם.
יותר מדי שנים התייחסנו לסביבה כאילו היא מותרות, וכאילו אפשר לעסוק בה אחרי שנפתור את שאר הבעיות. זו טעות.
אין בריאות בלי סביבה בריאה. אין שוויון כשאיכות האוויר תלויה במקום שבו נולדת. אין דמוקרטיה אמיתית כאשר קהילות שלמות אינן שותפות להחלטות המשפיעות על חייהן.
המאבק על הסביבה איננו מאבק של אנשי טבע בלבד. זהו מאבק על הילדים שלנו, על הבריאות שלנו ועל החברה שאנחנו רוצים לבנות כאן.
אני רוצה שילד בכפר קאסם, ילדה בבאר שבע, משפחה בחיפה וזוג צעיר בתל אביב יידעו שלכולם יש אותה זכות בסיסית לנשום אוויר נקי, לגדל את ילדיהם בסביבה בטוחה ולהאמין שהמדינה מגינה על בריאותם באותה מידה.
בסופו של דבר, איכות הסביבה איננה שאלה של ימין או שמאל, של יהודים או ערבים. השאלה היא איזו מדינה אנחנו משאירים לדור הבא.
ואני מאמין שהתשובה מתחילה באחריות שלנו היום.
החיים עצמם לימדו אותי שסביבה היא לא רק טבע. היא בריאות, היא צדק, והיא שאלה של חיים ומוות.
עאיד בדיר הוא מועמד בפריימריז של מפלגת הדמוקרטים.
שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.
