השינוי הסביבתי מתחיל בהרגלים של חיי היום-יום

לפני כמה עשורים, קטיף פרחי בר מוגנים היה חלק כמעט מובן מאליו מטיול בטבע. היום כמעט כל ילד וילדה בישראל יודעים שלא קוטפים פרחי בר. השינוי הזה לא קרה מעצמו. הוא נבנה באמצעות חינוך עקבי, עד ששמירה על הפרחים הפכה מערך סביבתי מופשט להרגל.

זהו בעיניי אחד הלקחים החשובים ביותר בתחום הסביבה: חינוך מגיל צעיר הוא אחד הכלים החזקים ביותר לעיצוב הרגלים ארוכי טווח וליצירת אזרחים אכפתיים ומעורבים. כאשר ערך סביבתי הופך לחלק מחיי היום-יום, הוא כבר אינו רק נושא שנלמד בכיתה – הוא הופך לדרך חיים.

אני רואה את זה גם בבית. שני ילדיי התחנכו בבית הספר לטבע, סביבה וחברה בתל אביב, שמבקש להפוך את תלמידיו לסוכני שינוי ול"שגרירים" בבתיהם ובשכונותיהם. אצלנו זה עבד: הימנעות משימוש בכלים חד-פעמיים, מיחזור, איסוף אשפה אחרי ביקור בטבע וצריכה אחראית אינם עבור ילדיי מושגים תיאורטיים, אלא חלק מהשגרה.

חינוך הוא ההתחלה, לא סוף הדרך

אבל חינוך לבדו לא מספיק. כדי שהרגלים סביבתיים יחזיקו מעמד, המדיניות הציבורית צריכה לאפשר אותם ולתמוך בהם. אי אפשר לבקש מאנשים לשנות את אורח חייהם אם המערכות שסביבם ממשיכות לדחוף אותם בכיוון ההפוך.

הדבר נכון, למשל, ביחס למזון ולתזונה. תל אביב-יפו הייתה העיר הראשונה בישראל שהצטרפה ל"אמנת מילאנו", שבמסגרתה ערים מתחייבות לקדם מדיניות מזון בריאה ומקיימת – כזו שעונה על הצרכים התזונתיים של האוכלוסייה, מצמצמת בזבוז ושומרת על הסביבה ועל משאבי הטבע.

מדיניות סביבתית שמגיעה עד לצלחת

כסגנית ראש העיר תל אביב-יפו חתמתי בשם העיר על האמנה, ויזמתי וקידמתי את תוכנית המזון העירונית "בתיאבון", שנועדה לתרגם את העקרונות האלה למעשים. התוכנית מקדמת חינוך והסברה לכל הגילים, מסגרות קהילתיות לגידול מקומי של מזון ולבישול בריא, וצמצום בזבוז מזון.

הרעיון פשוט: מדיניות סביבתית צריכה להגיע עד לצלחת. היא צריכה לתת לאנשים ידע, אבל גם כלים מעשיים. כיום מקודמות בעיר גם יוזמות מקומיות כמו הצלת מזון ומיזם "לקט אקספרס", שבמסגרתו מחולקת לתושבים תוצרת חקלאית איכותית שלא נמכרה. כך מחברים בין צמצום בזבוז מזון, סיוע לתושבים וחיזוק מערכת מזון מקומית ומקיימת יותר.

אי אפשר להשאיר את הרכב בבית בלי חלופה

אותו עיקרון נכון גם לתחבורה. אי אפשר להטיף לאזרחים להשאיר את הרכב הפרטי בבית כאשר התחבורה הציבורית אינה מספקת להם חלופה אמינה ונוחה. ישראל זקוקה לתחבורה ציבורית נקייה יותר, המבוססת על חשמל ואנרגיה נקייה – אבל היא חייבת להיות גם אמינה, תדירה ונגישה.

פחות פקקים ופחות זיהום אוויר אינם רק יעדים סביבתיים. הם גם יעדים חברתיים וכלכליים. תחבורה ציבורית טובה חוסכת זמן וכסף, מרחיבה את הנגישות לתעסוקה ולשירותים ומשפרת את איכות החיים. רק כאשר היא תהפוך לחלופה אמיתית לרכב הפרטי, נוכל לצפות למעבר משמעותי של הציבור להשתמש בה.

סביבה היא תשתית של חוסן לאומי

ברמה הלאומית, ישראל כבר צברה ידע וניסיון משמעותיים בתחומים כמו התפלת מים, טיהור שפכים וחקלאות מתקדמת. עכשיו צריך לעשות את הצעד הבא ולחבר את החדשנות הזאת לאתגרי העתיד.

חיזוק ביטחון המזון צריך להתחיל בהתייעלות: צמצום בזבוז מזון ואנרגיה, השקעה בחקלאי ישראל, קידום חקלאות עירונית ופיתוח טכנולוגיות שמאפשרות לייצר יותר מזון בפחות מים וקרקע. במקביל, עלינו לקדם עירוניות מקיימת ולהגן על הטבע ועל השטחים הפתוחים.

השטחים האלה אינם רק נוף יפה או יעד לטיול. הם משאב לאומי. הם מספקים מערכות אקולוגיות חיוניות, מגינים על המגוון הביולוגי ותורמים לבריאות ולאיכות החיים של כולנו.

מדינה שאינה מסוגלת להבטיח לאזרחיה מים נקיים ומזון בריא ונגיש, או להגן על משאבי הטבע שלה, היא מדינה שפגיעה יותר למשברים. לכן המאבק על הסביבה הוא גם מאבק על חוסן, עצמאות ואחריות לדורות הבאים.

הלקח מכל הדוגמאות האלה ברור: שינוי סביבתי אינו נוצר מקמפיין חד-פעמי. הוא דורש תרבות של אחריות וחשיבה לטווח ארוך, אבל גם מערכות ציבוריות שמאפשרות לאנשים לשנות את ההרגלים שלהם.

חינוך סביבתי אינו רק לימוד עובדות על אקלים או פסולת. הוא שינוי תרבותי ואישי. כך גם ביחס לתזונה, לתחבורה, לחקלאות, לתכנון ולצריכה אחראית. השינוי מתחיל בהרגלים שאנחנו רוכשים כילדים, אבל הוא מצליח רק כאשר הרשויות והמדינה בונות סביבם מדיניות ותשתיות.

באקלים הביטחוני והפוליטי שבו אנחנו חיים, קל לדחוק את נושא הסביבה הצידה. אבל הסביבה אינה מותרות של ימים שקטים. היא אינה שייכת לימין או לשמאל – היא שייכת לילדים שלנו.

האחריות שלנו היא להבטיח להם מדינה חזקה יותר, נקייה יותר וצודקת יותר. מדינה שמבינה כי ביטחון מים ומזון, שמירה על הטבע וחינוך סביבתי הם השקעה בעתיד, ולא הוצאה בהווה.

איכות הסביבה היא חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם ומהחוסן הלאומי של ישראל. לכן השינוי הסביבתי הנדרש אינו יכול לחכות לימים רגועים יותר. הוא צריך להתחיל עכשיו – בהרגלים שאנחנו מלמדים, בתשתיות שאנחנו בונים ובמדיניות שאנחנו בוחרים.

מהרטה ברוך רון היא מועמדת בפריימריז של מפלגת הדמוקרטים ולשעבר סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו