האיוּם התת-קרקעי שאף אחד עוד לא שמע עליו מגיע לישראל

בעומק האדמה, מתחת לחניון של בניין חדש בשכונה התל-אביבית רמת החייל, פועמת מערכת סבוכה של צינורות ששואבת מים מסביב לשעון. אם היא תעצור את עבודתה לכמה ימים, המים יעלו, יציפו את החלל ויכסו את כל מה שיש בו. אם אף אחד לא ימהר להפעיל מחדש את מערכת השאיבה, החניון יקבר מתחת לעשרות מטרים של מי תהום שיסבו נזק של מיליונים.

לא מדובר במקרה יחיד. זהו חלק מתופעה בלתי מדוברת, אסון טבע שקט וזוחל שמאיים על רוב יישובי מישור החוף בישראל: עלייה הדרגתית של מי התהום, שנגרמת בין היתר עקב עליית מפלס פני הים – מההשלכות המטרידות של משבר האקלים. לפני שמי הים בולעים איים ונוגסים בחופים, כפי שכבר קורה ברחבי העולם, עוד ועוד מים מלוחים חודרים אל מעמקי אדמה, דוחקים כלפי מעלה את מי התהום המתוקים – ומסכנים את התשתיות התת-קרקעיות ויסודות המבנים.

התצפיות מוכיחות שזה כבר קורה בישראל, למשל בתל-אביב, אבל התופעה כנראה קיימת גם באזורים אחרים לאורך קו החוף. המים מתקדמים לאט אך בנחישות אל המרחב התת-קרקעי גם באזורים שכרגע נראים בטוחים לגמרי. בהנחה השמרנית שהמגמה הגלובלית לא תיעצר, בעשורים הבאים יושפעו גם יישובים בפנים הארץ, כאלה שבכלל אין בהם חוף ים.

איש אחד בישראל מניף את הדגל ומתריע. ד"ר יעקב ליבשיץ, מנהל אגף הידרוגיאולוגיה ברשות המים, מסתובב בשנה האחרונה בכל הארץ ומנסה לעורר מודעות לסכנה שהולכת ומתפשטת מתחת לרגליים שלנו, באקוויפר החוף.

"ברחוב צייטלין בתל-אביב יש לנו שני קידוחים, ויש שם כבר מים מלוחים. אם פעם מצאנו מים מלוחים במרחק של כשני קילומטרים מהים, עכשיו אנחנו כבר מזהים את זה במרחק גדול יותר"

"מים מלוחים חדרו למאגרי מי התהום שלנו במשך הרבה מאוד שנים, מאז שהתחלנו לנצל את האקוויפר. התהליך הזה לא חדש, אבל הוא תהליך נשלט – אנחנו יודעים מה אנחנו עושים כדי לטפל בזה", מסביר ד"ר ליבשיץ בשיחה עם "שקוף". "אלא שמפלס מי הים עולה – וברגע שהוא עולה, התהליך הזה מתחיל להיות פחות נשלט".

ממדידות עדכניות עולה שמפלס פני הים בחופי הים התיכון הישראליים עלה בעשורים האחרונים ביותר מ-20 ס"מ. "כתוצאה מכך, אבל לא רק, בהרבה מאוד אזורים מי התהום כבר נכנסים לקומות התת-קרקעיות של בניינים. למשל, לחניון במגדל אסותא במרכז תל-אביב, לבניין ברמת החייל שבו פועלים קידוחים מסביב לשעון, ובשכונת בבלי", הוא מציין.

באוקטובר 2024 הוציאה רשות המים דו"ח ראשוני בנושא שחיבר ד"ר ליבשיץ עם שניים מעמיתיו, סבטלנה לומלסקי ויוני יצחק. ליבשיץ הגיע עם המסקנות למטה לביטחון לאומי, למשרד להגנת הסביבה, לרשויות מקומיות ולוועדות תכנון – כל מי שמוכן לשמוע וגם יכול לעשות משהו בנדון.

"ראוי להדגיש כי העלייה הצפויה של מי התהום באקוויפר החוף עלולה לגרום לבעיות הנדסיות רבות", מזהיר ליבשיץ בדו"ח. "עליית המפלס עלולה לגרום להצפת מערכות הניקוז העירוניות ולהחמיר מאוד את תדירות ועוצמות ההצפות בעתיד".

לדבריו, התופעה עלולה לפגוע במערכות הביוב ואספקת המים עד כדי קריסת מתקני טיהור שפכים. כמו כן צפויים נזקים קשים לתשתיות חשמל ותקשורת, וליסודות של בניינים שנבנו מחומרים שאינם עמידים. "היו גם כמה השלכות רגישות מבחינה בטחונית, מי שמכיר מכיר", העיר ליבשיץ בהרצאה שנשא לאחרונה בפני גורמי תכנון, ולא פירט.

"אחת הבעיות שלנו בהידרוגיאולוגיה היא שכל אדם ששתה מים וראה אבן חושב שהוא הידרוגיאולוג ויודע לחוות דעה על הגשם, על פיזור והשפעה של המים בתת-הקרקע. עליית מי התהום היא נושא מורכב, אבל בסוף זה יחלחל"

ד"ר ליבשיץ מדבר לאט ועוצר כל הזמן כדי להדגיש שמדובר בנושא סבוך, ושחשוב לו שהדברים לא יובנו באופן מוטעה. "לעליית מפלס מי הים יש כמה השלכות", הוא אומר. "ההשלכה שכולנו מכירים היא שהמפלס יעלה ויציף אזורים שונים בקרבת החוף ברחבי העולם, למשל איים באוקיינוס שייעלמו, אזורים שלמים של חוף שיוצפו, ושבעוד עשורים מקומות שבהם אנחנו מתרחצים כיום יכוסו במים.

"אבל אני מתעסק במה שיקרה מתחת לקרקע, בממשק שבין הים לבין תת-הקרקע, במקום שבו נמצאים מים לשתייה ולמטרות אחרות. כשמפלס מי הים עולה, המים המלוחים חודרים בקצב מואץ, ואז מתרחשים שני דברים. בגלל שמי ים כבדים יותר ממים מתוקים, מי התהום נדחקים למעלה וחודרים למקומות שפעם היו יבשים. נגיד, אם פעם מרתף בעומק חמישה מטרים או צינור ביוב שהוטמן בעומק של שלושה מטרים היו יושבים באזור יבש – עכשיו המים כבר שם.

"התופעה השנייה היא חדירת המים המלוחים. השאלה היא לא האם הם הגיעו, אלא לאיזה מרחק מקו הים. אם פעם מצאנו מים מלוחים במרחק של כשני קילומטרים מהים, עכשיו אנחנו כבר מזהים מים מלוחים במרחק גדול יותר – כך שהתופעה הזו קיימת, השאלה היא מה הקצב שלה. כך למשל, ברחוב צייטלין בתל-אביב (באזור כיכר רבין; י"ג) יש לנו שני קידוחים, ויש שם כבר מים מלוחים".

בעבר, כשאותרה חדירה של מי ים לאקוויפר, ניתן היה לצמצם את שאיבת מי התהום ולאזן את המצב. אלא שבתרחיש שבו מפלס מי הים עולה מעל נקודה מסוימת קשה הרבה יותר ליישם פתרונות מסוג זה. "במקרה כזה, אם נפסיק את השאיבה, כל המרתפים והתשתיות יוצפו, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להציף את תל-אביב. לכן, המים המלוחים ייכנסו לאקוויפר", אומר ליבשיץ.

"עם זאת, חדירת המים המלוחים לאקוויפר מוגבלת לאזורים שקרובים יחסית לים. לא לכל מקום נכנסים כרגע מים מלוחים – לבבלי, למשל, לא הגיעו מים מלוחים, אבל לאבן-גבירול כן הגיעו. מי תהום מלוחים נמצאים עמוק מתחת לפני השטח, בין הים לרחוב אבן-גבירול, וכבר יש לנו נתונים. יש לנו מדידות קבועות שבהן אנחנו מנטרים עד כמה הם נכנסים פנימה". ליבשיץ מתאר את שכונת בבלי כאזור פגיע במיוחד, משום שפני השטח בה נמוכים באופן יחסי ויש בה ריבוי של חללים תת-קרקעיים עמוקים.

"חשוב להגיד – אני לא קובע אם בניין כזה או אחר יעמוד בלחץ. אני רק מתריע", מוסיף ליבשיץ. "בחלק מהבניינים יתחילו להיכנס מי תהום, זה די בטוח. זה כבר קורה עכשיו, והתהליך הזה ילך ויחמיר. עד כמה הם יהיו יציבים? אני לא יכול להגיד כי זה לא תחום ההתמחות שלי".

הסכנה מתעצמת לנוכח המגמה הכללית שמעודדת הקמת בניינים עם כמה קומות מתחת לאדמה, חניוני ענק תת-קרקעיים שמחליפים את החניונים העיליים, הטמנת תשתיות וכריית מנהרות לקווי הרכבת התחתית, שאמורה לפעול בכל רחבי גוש דן והשרון בעשור הבא.

"זה תהליך נכון לבנות בתת הקרקע, אבל צריך להיערך בהתאם", מבהיר ליבשיץ. "אפשר בפירוש לבנות מתחת למפלס מי התהום, אבל צריך לקחת את זה בחשבון בתהליכי התכנון והבנייה. במטרו, למשל, אנחנו בפירוש מתייחסים לנושא הזה. עשינו את העבודה כבר לפני שנתיים – בדקנו כיצד ישתנה המפלס בכל מיני מקומות לאורך הקו בעתיד הרחוק".

רוב הדוגמאות של ד"ר ליבשיץ לקוחות מתל-אביב, אבל הוא מדגיש שקריאת ההשכמה שלו רלבנטית לכל רצועת החוף – מעזה ועד ערי הצפון. "חלק מערי החוף יותר גבוהות ביחס למפלס פני הים, והערים פחות צפופות, ולכן שם הבעיה פחותה. אבל בדיוק אותו דבר יכול לקרות באשקלון, הרצליה ונתניה, למשל", הוא אומר.

"אני לא הולך לחלק ציונים לעבודה של משרד ממשלתי כזה או אחר. בחלק מהמשרדים יש קשב רב לנושא, ובחלק פחות. צריך לתת לאנשים זמן. בפרויקטים לאומיים גדולים, זה נלקח בחשבון"

מה אפשר לעשות עם המידע הזה? התשובה של ליבשיץ תכליתית. "הדבר הכי חשוב כרגע הוא למפות את התשתיות התת-קרקעיות באזור שקרוב לים, במרחק של שני קילומטרים מקו החוף", הוא אומר. "אם כבל חשמל או קו ביוב הוטמן פעם באזור יבש, עכשיו יכול להיות שהוא כבר מוקף במים. אני לא יודע, למשל, מה מצב קווי הביוב והניקוז – מה יקרה אם כולם יתמלאו במים מבחוץ?".

הדו"ח של ליבשיץ ועמיתיו הופץ לכל הגורמים הרלבנטיים, כדי שיוכלו להתייחס ולהיערך. כשהוא נשאל על התגובות שקיבל הוא מספק תשובה דיפלומטית. "אני לא הולך לחלק ציונים לעבודה של משרד ממשלתי כזה או אחר", הוא אומר. "בחלק מהמשרדים יש קשב רב לנושא, ובחלק פחות. היה מי שהקשיב, חזר עם שאלות, ביקש הבהרות וכבר הוסיף התייחסויות בתוכניות עתידיות. אבל מאוד לא פשוט להבין את הנושא ולעכל את זה, וצריך לתת לאנשים זמן. בפרויקטים לאומיים גדולים, זה נלקח בחשבון.

"עליית מי התהום היא נושא מורכב, ונושאים מורכבים גורמים לאנשים להירתע מלטפל בהם בשלב הראשון – לפחות עד שהם יבינו שזה הכרחי. אחת הבעיות שלנו בהידרוגיאולוגיה היא שכל אדם ששתה מים וראה אבן חושב שהוא הידרוגיאולוג ויודע לחוות דעה על הגשם, על פיזור והשפעה של המים בתת-הקרקע. אבל בסוף זה יחלחל, גם אם זה ייקח עוד זמן. בינתיים אנחנו כמובן נמשיך בעבודה".

* * *

לעיון בדו"ח של ד"ר יעקב ליבשיץ ועמיתיו