הבעיה עם האמון בתקשורת

המכון הישראלי לדמוקרטיה עורך כל שנה סקר תחת הכותרת "מדד הדמוקרטיה הישראלית", ובשנים האחרונות גם סקר עדכון בהמשך השנה. הסקר הזה כולל תמיד סדרת שאלות על אמון במוסדות המדינה, ומאפשר לראות כיצד האמון בהם השתנה לאורך השנים.

בגרף המצורף, סיכום של הנסקרים שענו שיש להם "די הרבה אמון" ו"הרבה מאוד אמון" במוסדות השונים, כאחוז מתוך כלל המשיבים לסקר. הסקרים האלה כוללים יצוג הולם של יהודים וערבים, מרמות דתיות והשקפות פוליטיות שונות.

כפי שניתן לראות מהגרף, יש התייצבות בסקרים האחרונים, אחרי השפעה זמנית של התקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023. באופן כללי אפשר לומר שהמוסדות שנסקרו מתחלקים כיום לשלוש קבוצות.

הקבוצה התחתונה, שזוכה לאמון המועט ביותר, בטווח של 10-25%, היא הקבוצה הפוליטית. המפלגות זוכות באופן היסטורי להכי פחות אמון, מעליהן הכנסת, ומעל הכנסת הממשלה. מעניין לראות שבגל הפטריוטיות שאחרי מתקפת ה-7 באוקטובר, כשהייתה מגמת עלייה כללית באמון, הממשלה והכנסת היו המוסדות היחידים שהאמון בהם ירד. אבל די מהר הוא התחיל להתאושש.

למרבה הצער גם התקשורת נכללת בקבוצה הזו, אם כי לאחרונה היא זוכה לטיפה יותר אמון מהאחרים, ואפילו יותר מהממשלה.

הקבוצה האמצעית היא צירוף משונה של הנשיא, בית המשפט העליון והמשטרה, שזוכים כולם לרמת אמון דומה של 35-40%. בעבר זה לא היה כך, ושלושת המוסדות הללו זכו לשיעורי אמון שונים במובהק.

המשטרה זכתה לאמון הנמוך מבין השלושה, אבל בעקבות ה-7 באוקטובר האמון בה זינק, וגם אם ירד חזרה די מהר הוא עדיין גבוה משהיה. מנגד, האמון בנשיא היה בעבר גבוה למדי, אבל לאחרונה הידרדר קשות. רק בעבר הרחוק, בתקופת הנשיא האנס קצב, האמון במוסד הנשיאות היה נמוך יותר. לעומת זאת, האמון בבית המשפט העליון, הנתון להתקפה מתמדת של מכונת הרעל, די יציב באזור ה-40 אחוז, קצת מעל שני האחרים.

ולמעלה מעל כולם, בקבוצה משל עצמו – הצבא, באזור ה-70%. אמנם ניכרת מגמת ירידה קלה, אבל עדיין הצבא הוא קונצנזוס, לפחות אצל היהודים. בקרב הנסקרים הערבים רמת האמון בו נמוכה בהרבה, אבל כיוון שערבים הם מיעוט, לעמדת המשיבים היהודים משקל רב יותר בסיכום.

ומה כל זה אומר עלינו ועל "המצב"? הבחנה ברורה אחת היא שאין כאן תרבות של הטלת אחריות. הצבא המשיך ליהנות מאמון באופן רציף, גם אחרי הפיאסקו של ה-7 באוקטובר, ומצד שני לא זכה בעלייה אחרי הישגים צבאיים שהציג. במקביל, הממשלה ממשיכה ליהנות מרמת אמון דומה לזו של לפני ה-7 באוקטובר.

אבל מה שאולי יותר חשוב היא ההיררכיה בין המוסדות השונים, והקשר האפשרי בין ההיררכיה הזו לבין היחס לפוליטיקה. בכל העולם יש אמון נמוך במערכת הפוליטית. "פוליטי" הפך למילת גנאי שמתארת התנהלות לא עניינית, שמוּנעת על ידי תועלת עצמית על חשבון הציבור.

לכן, מדידה של רמת האמון יכולה אולי לשמש כמדד לתפיסה של פוליטיזציה. אם מסתכלים על הנתונים מהזווית הזו, ניתן לומר שצה"ל נהנה מתפיסה של חוסר פוליטיזציה, בהתאם למנטרה "תשאירו את הצבא מחוץ לפוליטיקה".

זאת למרות שבאופן מעשי הצבא מעורב עמוקות בפוליטיקה. כבר עשרות שנים שצה"ל פועל באופן מובהק ומתמשך בשירות מפעל ההתנחלויות בשטחים. החיילים מאבטחים מתנחלים שהולכים לפרוע בפלסטינים, ונמנעים מלעצור אותם אפילו במקרים שהמתנחלים מתנכלים לחיילים עצמם. גם האסון של ה-7 באוקטובר קרה לפחות באופן חלקי כי הצבא היה עסוק באבטחת התנחלויות וגיבוי מתנחלים בגדה המערבית, עד כדי הזנחת קו הגבול בעוטף עזה.

לעומת שימור האמון בצבא, הדרדור באמון בנשיא מייצג אולי תפיסה של פוליטיזציה מוגברת של המוסד הזה – כנראה בצדק. כיום הוא כבר לא נהנה ממעמד של גורם מאחד שמעל הפוליטיקה, אלא נתפס כסובל מאותה רמת פוליטיזציה כמו המשטרה ובית המשפט העליון, שנתפס כפוליטי כשהוא מנסה לעמוד על שלטון החוק.

עוד יותר נמוך בהיררכיה נמצאת התקשורת, שכבר שנים רמת האמון בה היא כמו רמת האמון במערכת הפוליטית עצמה. את הנתון הזה אפשר לייחס למתקפה המסיבית של שלטון נתניהו על התקשורת, אבל הוא מן הסתם קשור גם לאופן ההתנהלות של התקשורת עצמה. כך או כך, הוא משקף תפיסה שהתקשורת הפכה לחלוטין לפוליטית – שהיא מדווחת מתוך אג'נדה ולא מתוך חתירה לאמת ודבקות בעובדות.

תומכי הממשלה מאמינים שהתקשורת מעורבת בקנוניה להפיל את הממשלה, מתנגדי הממשלה סבורים שהתקשורת משפררת את הממשלה בניסיון ליצירת מציאות חלופית והסתרת האמת. הרשתות החברתיות מקלות על אלה ועל אלה להסתגר בחדרי הדהוד הנוחים להם.

במצב כזה, התקשורת לא יכולה יותר למלא את התפקיד של "הרשות הרביעית". בחברה דמוקרטית, התקשורת היא זו שמאפשרת בקרה ציבורית על ההתנהלות של שלושת רשויות השלטון. התקשורת היא זו שאמורה לשקף את מעשיהן לציבור, כדי שנדע מה קורה. רק כך אפשר יהיה להפעיל את דין הבוחר, ולבוא חשבון עם פוליטיקאים שלא עמדו בציפיות מהם.

אבל כשאין אמון בתקשורת, ערוץ המשוב הזה נחסם. הפילוג בין דעות פוליטיות והשקפות עולם מתרחב, והופך לפילוג בין אנשים שרואים את המציאות עצמה לגמרי אחרת. וזה מה שמאפשר לפוליטיקאים מהסוג שפועל לטובתם העצמית על חשבון הציבור, להמשיך ולשגשג.

דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית ומחבר הספר "עידן הימין : ישראל 2018-1977 בראי הנתונים"