דלתות מסתובבות במשרד להגנת הסביבה – מאת קרן התחקירים

המשרד לסידור עבודה או המשרד להגנת הסביבה?

תחקיר שהציבור בחר. כתבה: ליאורה אמיתי | קרן התחקירים | 07.01.2018

רוברט ראובן כיהן כמנהל מחוז חיפה של המשרד להגנת הסביבה במשך 18 שנה. לפני שמונה שנים פרש לגימלאות. הריכוז של תעשייה כבדה ומזהמת במפרץ חיפה הופך את המחוז לאחד החשובים במשרד, ולטקס הפרידה מראובן התייצבו בכירי המשרד וגם השר דאז, גלעד ארדן. ראובן, כך דווח, אמר כי הוא מתכוון כעת "לבלות זמן איכות עם הנכדים". יתכן כי נכדיו של ראובן אכן זכו לקרבתו של הסב הפורש, אך הם לא היו לבד. קצת יותר משנה לאחר הטקס אפשר היה למצוא את המנהל הבכיר לשעבר מן הצד השני של המתרס, כמי שמייעץ ומסייע בתשלום, למפעלים המזהמים שעליהם הופקד אך לפני זמן קצר כמפקח.

המעבר מהגנת הסביבה להגנת המזהמים לא היה צריך להפתיע את מי שנכח בטקס שנערך לכבודו של הפורש הבכיר. את השַׁיִט שעמד במרכז האירוע ארגנו איגוד הכימיה בהתאחדות התעשיינים ונציגי המפעלים במפרץ חיפה. השַׁיִט, אגב, נערך בקישון, אולי הסמל הישראלי המוכר ביותר לטרגדיה שיכולה לחולל התנהלות בלתי אחראית של תעשייה מזהמת. נציגי אותה תעשייה, כך דווח, הודו לראובן על 18 שנים של "פעילות משותפת". השותפות, כאמור, נמשכה גם אחרי הפרידה הזמנית.

רוברט ראובן לא לבד. במהלך התחקיר שערכנו מצאנו כי לפחות 15 בעלי תפקידים, מהבכירים ביותר במשרד להגנת הסביבה, מצאו את דרכם במהלך השנים לעבודה אצל או עבור גופים שבעבר היו תחת פיקוחם. 13 מנכ"לים היו למשרד להגנת הסביבה מאז הקמתו, לא פחות משמונה מהם עברו לצד השני של המתרס עם סיום עבודתם הציבורית. הנוהג הזה החל כבר אצל המנכ"ל הראשון של המשרד, פרופ' אורי מרינוב, והמשיך עם שורה של מנכ"לים: נחמה רונן, רוני קומר, יצחק גורן​, שמואל הרשקוביץ, מיקי הרן, יוסי ענבר ואלונה שפר-קארו. לצידם ניתן למצוא גם מדענים בכירים של המשרד, כמו ד"ר אלי שטרן ופרופ' ישעיהו בר אור, את המשנה למנכ"ל עמרם פרוז'ינין, ראש אגף איכות אוויר אבי מושל, היועץ הבכיר למנכ"ל עו"ד קובי בר לב ודובר המשרד יפתח קרמר.

מדובר בתופעה מוכרת במגזר הציבורי: פקידים בכירים שעם תום עבודתם נוטלים את הידע, המוניטין והקשרים שצברו בשירות הציבור, ומוכרים אותם לבעלי ההון שעליהם פיקחו. בספרות המקצועית היא מכונה "דלת מסתובבת". כזו שמי שנכנס אליה כמשרת ציבור יוצא כמשרת של ההון. מעברה השני של הדלת המסתובבת מחכה הטייקון התורן כדי לקלוט למשרה מתגמלת את המפקח הפורש. העובד החדש מביא עימו היכרות אינטימית עם אופן הפיקוח על עסקיו של הטייקון ועם הפקידים המוציאים אותו לפועל. הוא מביא עימו גם תדמית ציבורית שיכולה לשמש את אותם עסקים מול הרגולציה ומול ביקורת ציבורית. חמור מכך, עצם העסקתו מהווה איתות עבור הבכירים שבתפקיד: ראו מה מחכה לכם בסוף הקדנציה. אולי כדאי לכם לשמור על יחסים טובים איתנו.

"תופעת הדלת המסתובבת היא חמורה מאוד ובעייתית בכמה מישורים", אומר ח"כ דב חנין, יו"ר השדולה הסביבתית-חברתית בכנסת, "ראשית, כשאנשים עושים את המעבר הזה מתעוררת השאלה – למי היתה הנאמנות שלהם נתונה כשהיו עדיין בתפקיד. שנית, קיימת כאן בעיה מבנית – האפשרות למעברים כאלה מייצרת אופק בעייתי: הרגולטורים יודעים שהם יכולים להתקדם כלכלית אם הם יעברו לעבוד אצל אלה שעליהם הם אמורים לבצע רגולציה. זה דבר חמור ומסוכן, במיוחד כשזה קורה ברגולטור כל כך משמעותי לחיים ולבריאות, כמו המשרד להגנת הסביבה. בעיה שלישית היא קשרי גומלין הקיימים בין אלה שהיו רגולטורים במשרד להגנת הסביבה ומשרתים היום את אדוניהם בצד המזהם, לבין חבריהם שממש לא מזמן היו עמיתים שלהם או כפופים להם".

"מה שיותר חמור הוא שזה דו-כיווני וגם מי שעדיין עובד במשרד הממשלתי, מאמץ נורמות מסוימות שמקובלות על הצד החזק – התעשייה הגדולה – כדי שיהיו לו סיכויים להתקבל אצלו בבוא העת", מבהירה עו"ד ג'מילה הרדל ואכים, מנהלת עמותת אזרחים למען הסביבה, "התוצאה היא שהמערכת כולה מתפקדת באופן מוטה לטובת הצד המפוקח, ולא משמשת כגוף אכיפה תקיף ונחרץ, אלא בתור גוף מייעץ, פריבילגיה שהאזרח למשל לא מקבל מהמשרד הממשלתי. התוצאה משתקפת בהתנהלות היומיומית של עובדי המשרד כבר שנים: מפעלים שעוברים על החוק מקבלים יחס מועדף אצל המשרד להגנת הסביבה וזמן עבודה יקר של עובדיו, הרבה יותר מאשר הציבור שפונה למשרד ועובדיו רואים בו מטרד".

"מדובר ב- Greenwash", מוסיף מיקי מירו, עיתונאי רשות השידור לשעבר שכיסה במשך שנים ארוכות נושאים של חברה וסביבה, "איש עסקים לוקח לעבוד אצלו מישהו שמקורב לנושאי סביבה וכך הוא מנקה את עצמו מאשמה".

הזיהום הורג: 1 מכל 4 מקרי מוות נגרם מזיהום סביבה

תופעת הדלתות המסתובבות היא כמובן לא נוהג השמור רק למשרד להגנת הסביבה, אבל יתכן שהיא אופיינית במיוחד לתחום, והמשמעות שלהם כואבת לציבור במיוחד. "הדלתות המסתובבות הן תופעה שאנו רואים  במשרדי ממשלה רבים ובתחומי המשק השונים, אבל ככל הנראה בתחום הסביבתי מדובר בתופעה מוגברת", אומרת ח"כ יעל כהן פארן, נציגת התנועה הירוקה בכנסת. "המשק הישראלי הוא משק קטן, מספר השחקנים מצומצם והעוסקים בתחום הסביבתי קטן במיוחד. היכרות אישית בין מפקחים ומפוקחים, מובילה ליחסים לא פורמליים שמשפיעים על יחס המפקח כלפי הגוף המפוקח. התופעה בעייתית גם מההיבט שעובדי המשרד, שמוגבלים באפשרויות הקידום שלהם בתוכו, עלולים למצוא את עצמם מול הגורמים עליהם הם מפקחים תוך כדי שהם חושבים על עתידם המקצועי, ומאחר שהאפשרויות לא רבות, אולי כדאי שלא להרגיז יותר מדי את הגורם המפוקח".

בכל הנוגע למשרד להגנת הסביבה, נראה שגם פוטנציאל הנזק מוחשי יותר. זיהום אוויר וסביבה גובים מחיר יקר, גם באיכות החיים וגם בחיי אדם ממש, בתמותה ותחלואת היתר הגבוהות והעודפות שבאזורים הסמוכים למפעלים המזהמים. זאת מבלי לדבר על הנזקים הכוללים והעקיפים של הזיהום. בישראל מתים מדי שנה 2,200 בני אדם רק כתוצאה מחשיפה לזיהום אוויר. כך מעריך הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD), בדו"ח שפרסם במרץ 2017 על היקף התמותה והנזקים הכלכליים מזיהום אוויר. על פי נתוני ה-OECD, זיהום האוויר עולה למשק הישראלי כ–7.7 מיליארדי דולרים בשנה.

משרד מבקר המדינה הקדיש לנושא זיהום האוויר פרק מיוחד בדו"ח השנתי האחרון שפורסם באוקטובר: "זיהום האוויר בישראל הוא אחד המפגעים החמורים ביותר המשפיעים על בריאות הציבור בארץ, על איכות החיים ועל איכות הסביבה. משרד מבקר המדינה אמד את עלות זיהום האוויר בשנת 2015 עקב פליטת גזי חממה ופליטת מזהמים הפוגעים בבריאות מכלל המגזרים (חשמל, תחבורה ותעשייה), בהתבסס על העלויות החיצוניות שקבע המשרד להגנת הסביבה, בכ-16 מיליארד ש"ח; בשנת 2014 נאמדה העלות ב-15.9 מיליארד ש"ח".

זיהום סביבתי הורג יותר בני אדם ברחבי העולם מדי שנה מאשר כל המלחמות, הרעב, אסונות הטבע והמחלות גם יחד, כך עולה ממחקר חדש שפורסם באוקטובר האחרון בכתב העת הרפואי The Lancet. לפי מחברי המחקר, בשנת 2015 אחד מכל שישה מקרי מוות בטרם עת – כתשעה מיליון – קשור בצורה כלשהי לזיהום סביבתי. אף שמדובר לדברי מחברי המחקר בהערכה מתונה, המספר גדול פי אחד וחצי ממספר מקרי המוות שקשורים לעישון, פי שלושה מאלו הקשורים לאיידס, ופי שישה מתאונות הדרכים. העלות השנתית של מקרי מוות וטיפול במחלות הנגרמות מזיהומים עומדת לפי המחקר על כ-4.6 טריליון דולר – כ-6.2% מהתוצר העולמי.

מדי שנה מפרסם האו"ם דו"ח המתריע מפני סכנות הזיהום הסביבתי. הדו"חות האחרונים של האו"ם מגלים כי אחד מכל ארבעה מקרי מוות ברחבי העולם נגרם מזיהום האוויר, האדמה או המים, או מחשיפה לכימיקלים ולקרינה. מזכ"ל ארגון הבריאות העולמי ד"ר מרגרט צ'אן אמרה בהקשר הזה כי: "סביבה בריאה תורמת לאוכלוסיה בריאה. אם המדינות לא יטלו יוזמה להפיכת הסביבה לבריאה, מיליוני צעירים ימשיכו למות טרם זמנם".

המשרד להגנת התעשייה

הסכנה שבזיהום הסביבה היא אם כן ברורה ומוחשית, אבל בישראל, טענה ותיקה ושכיחה בקרב פעילי סביבה היא שהמשרד להגנת הסביבה מתפקד בפועל כארגון שעיקר העיסוק שלו הוא הגנה על התעשייה והתעסוקה. העמדה שההגנה על התעשיינים, על התעשייה ועל מקומות העבודה שהיא מייצרת, חשובה יותר מהגנה על הסביבה, ועל בריאות בני האדם החיים בה, היא עמדה שאפשר היה לצפות לה, גם אם לא להסכים עימה, מכיוונם של אנשי משרד הכלכלה או התשתיות. אך פעם אחר פעם היא נשמעת בשיחות עם בכירי המשרד להגנת הסביבה.

האם הדבר קשור לכך שניתן למצוא אחר הפרישה חלק גדול מהם עובדים עבור אותה תעשייה, היודעת להציג תגמולים כספיים גבוהים פי כמה מאלו שבמגזר הממשלתי? באופן מעניין, יתכן שהביקורת החריפה הזו החלה, לפני שנים רבות, בתגובה ליוזמה של בכירי המשרד בשם האמנה עם התעשיינים – מערך וולונטרי, בחסות המשרד להגנת הסביבה, שהתיר לתעשייה לזהם את האוויר באופן חופשי, ואיפשר למשרד לא להתקין או לאכוף חוקים ותקנות של הגנה על איכות האוויר כמקובל בשאר מדינות העולם המפותחות.

מי שמזוהה עם היוזמה הזו היא ד"ר מיקי הרן, מנכ"לית המשרד בשנים 2003-2006, ומי שעבדה במשרד בתפקידים בכירים החל מ-1996. בכל אותן השנים היתה האמנה עם התעשיינים נר לרגלי אנשי המשרד, שאמורים היו לאכוף את החוק על המפעלים המזהמים "באופן וולונטרי". פעילי סביבה שהתקוממו נגד השיטה טענו שהמשרד נותן למפעלים המזהמים "רישיון להרוג", וכי הדבר משול לכך שבמקום לחוקק ולאכוף חוקי תנועה, יחתימו נהגים על אמנה וולונטרית האוסרת על נהיגה בשכרות ובמהירות מופרזת.

את קו המחשבה שמאחורי האמנה הזה המשיכה הרן גם בקריירה השנייה שלה, כבכירה בתוך התעשייה עליה פיקחה קודם, בין השאר כדירקטורית בכי"ל (כימיקלים לישראל בע"מ) החל משנת 2009. ח"כ חנין מסביר כי "בספרות ישנה טענה הפוכה", לפיה הדלת המסתובבת לא מעבירה לבעלי ההון ידע ומוניטין של הציבור כדי שיוכלו להשתמש בו נגד הציבור, אלא להיפך: "הרגולטור לשעבר מעביר לארגונים המפוקחים את אופן החשיבה הרגולטיבית ואת האידיאולוגיה שעליה הוא צמח". התפיסה הזו, מסביר חנין, "היא לדעתי נאיבית. מי שמעלה אותה לא מבין שהגופים המפוקחים הם גופים כלכליים עם אינטרסים פרטניים. לא מדובר בגופים נייטרליים של שיח אובייקטיבי וחילופי דעות וחשיבה פתוחה. לכן גם אם מישהו מביא חשיבה רגולטיבית, הוא מביא אותה לא ברמה הנורמטיבית של 'מה צריך לעשות', אלא ברמה האינסטרומנטאלית, של 'איך עושים את זה בצורה מוצלחת'. ובמילים אחרות: מייעץ לחברות כיצד להתמודד עם הרגולציה הקיימת".

ואולי בכל זאת, פקידי ציבור לשעבר כמו הרן מביאים לחברות שבשירותן הם פועלים ידע וערכים של הגנה על הסביבה ושמירה על חיי אדם? מספיק לבחון את הדברים באופן פשוט כדי להטיל בכך ספק. ראשית, יש לציין, הרן אינה פועלת רק מתוך דאגה לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל. כך למשל על תפקידה בכי"ל היא מקבלת שכר שנתי של 365 אלף שקל, ועוד תשלום קבוע של כמה מאות דולרים על כל ישיבה. קל להבחין כי כי"ל אינה מתבלטת בערכים שהיתה אמורה להנחיל להם לכאורה הדירקטורית הירוקה. להיפך – החברה נמצאת בכל השנים הללו במקום גבוה בטבלת עשרת החברות המזהמות בישראל. כלומר, גם אם הרן לא מנצלת את הידע והכישורים שצברה בשירות הציבור כדי להעמידם לרשות החברה המזהמת, אלא מנסה לשפר אותה – היא ככל הנראה לא כל כך מצליחה במשימתה.

כי"ל היא חברה בת של החברה לישראל (הנשלטת על ידי משפחת עופר) וחברת האם של חברות המייצרות אשלג ודשנים אחרים, בהן רותם אמפרט נגב. אחד האסונות הסביבתיים הגדולים שאירעו בישראל התרחש לאחרונה, בסוף יוני השנה, בנחל אשלים. על פי הערכת המשרד להגנת הסביבה דלפו כ-100 אלף קוב של מי גבס חומציים ממפעל רותם אמפרט נגב, שגרמו לזיהום חמור לאורכו של נחל אשלים במרחק של יותר מ-20 קילומטר. נחל אשלים הוא גם מוקד טיולים פופולרי, ורק בדרך מקרה לא נמצאו מאות מטיילים במקום בזמן שנשפכה החומצה הרעילה.

הדירקטורית הירוקה לא עזרה לכך שלא יתקיים סיכון סביבתי בדמות מאגר גדול של חומר רעיל בסמיכות לריכוזי מטיילים וערכים סביבתיים. גם בחברות אחרות, פקידי ממשלה בכירים לשעבר לא הועילו למניעת אסונות דומים או התנהלות מזהמת שגרתית. לעומת זאת, בכי"ל, כמו גם בחברות אחרות, הצטיידו במי שיידעו כיצד להגן על החברה מפעולות של הממשלה או של הציבור בקשר לתקלות המסוכנות והזיהום החמור היומיומי שהיא גורמת. "מדובר באנשים שהם יוצאי המערכת, שהיו בפנים, ובמערכת יש בכירים שהם גידלו", מסביר עו"ד ד"ר ערן צין, מנהל הקליניקה לצדק סביבתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. כך למשל, שולי נזר, סמנכ"לית תעשיות בכירה במשרד להגנת הסביבה והדמות הקובעת לגבי אופן הטיפול של המשרד במפעלים, עבדה תחת הרן. "אולי זה לגיטימי", מוסיף צין, "אבל אני צריך להוציא עשרה מכתבים והם יכולים לכאורה להרים טלפון אחד ולהשיג את מה שהם רוצים. הם מוכרים את הידע המקצועי שלהם וגם את זה שיש להם קשרים. השאלה היא מתי זה כבר לא לגיטימי".

ד"ר הרן היא גם יועצת סביבתית של חברת קצא"א, מי שאחראית על דליפת הנפט העצומה וזיהום שמורת עברונה בדצמבר 2014. האירוע הוערך על ידי המשרד להגנת הסביבה כאחד האסונות הסביבתיים החמורים שאירעו בישראל. עומר כרמון, כתב במקומון "ערב ערב" על היתקלות בין הרן לבין מירי רגב בעת סיור של ועדת הפנים של הכנסת בשמורת עברונה לאחר הדליפה: "כשביקשה ד"ר הרן את רשות הדיבור בדיון ועדת הכנסת בבאר אורה בנושא דליפת הדלק, הציגה עצמה כמנכ"לית לשעבר של המשרד להגנת הסביבה. […] 'זאת בעיה שאנשים עוברים מהמשרד להגנת הסביבה לקצא"א. זה ניגוד אינטרסים בין והון ושלטון', הטיחה בה ח"כ רגב, 'צריכה להיות תקופת צינון לפקידים באוצר ובמשרדי ממשלה, לפני שהם עוברים לגורמים שהם אמורים לפקח עליהם'".

התקשרנו להרן, כדי לשאול אותה על בחירות הקריירה של בכירי המשרד להגנת הסביבה. האם לאחר הקדנציה הציבורית הם פונים לאקדמיה, לארגוני הסביבה, לתעשייה? "במקרה שלי אני עם כל השלושה", הסכימה הרן לומר, "מה שאני עושה זה לא סוד, אני גם באקדמיה, גם בארגונים ירוקים או לפחות סמי ירוקים, גם בהתנדבות פה ושם, גם בתעשייה וגם אפילו בממשלה אני פה ושם נוגעת. אבל לא, לא, אני לא מתראיינת – אני ממש לא אוהבת לראות את שמי בעיתונים משום כיוון שהוא". למרות דבריה, הרן מוצאת לנכון, פעם אחר פעם, להתבטא בפומבי ולהגן על התעשייה מפני הביקורת נגדה. כך למשל, בראשית השנה פרסמה טור ב"דה מרקר" שכותרתו "לא צריך להיסחף עם השמירה על איכות הסביבה". בטור אחר שלה כתבה כי "השיח הציבורי הסביבתי […] משרת אינטרסים מקומיים ואינו מתייחס בהכרח לטובת הציבור כולו" ויצאה להגנת מדיניות מוטת תעשייה של המשרד להגנת הסביבה, תחת הכותרת "להוריד את הלהבות בשיח על הסביבה".

"מר איכות הסביבה" – סלל את הדרך לתופעה

רבים וטובים בקרב שדרת הניהול הבכיר במשרדי הממשלה עושים את המעבר מעמדת הרגולטור לעבודה אצל הצד המפוקח. לעיתים במהירות מרשימה. כאמור, במשרד להגנת הסביבה תופעת הדלתות המסתובבות החלה ממש בראשית הדרך, לפני כ-25 שנה. פרופ' אורי מרינוב היה המנכ"ל הראשון של המשרד, מ-1988. ב-1992 פרש וסמוך לאחר מכן עבר לעבוד כיועץ הסביבתי של חברת כביש חוצה ישראל, בימי המאבק הציבורי הגדול נגד כביש 6.

"יזמי הכביש חששו שהמאבק עלול להזיק להם, ולפיכך נקטו מדיניות של קואופטציה, כלומר העבירו את היריב לצדם כדי לנטרלו", כותבים פרופ' דני רבינוביץ' ואיתי ורדי בספר "כוחות מניעים", "מלבד מסע הסברתי נרחב שנועד לשוות לכביש המזיק נופך 'ירוק' (greenwash), החברות שכרו את שירותי הייעוץ של שני מומחי איכות סביבה בעלי שם: ד"ר אורי מרינוב, שכיהן בתפקיד המנכ"ל הראשון של המשרד לאיכות הסביבה וד"ר עמרם פרוז'ינין, לשעבר סגנו של מרינוב במשרד. פרוז'ינין אף מונה לראש תחום איכות סביבה בחברת 'דרך ארץ'".

חברת כביש חוצה ישראל מתהדרת במרינוב כמי שמלווה את פעילות החברה מיום הקמתה, כלומר ראשית שנת 1993. כשנשאל מרינוב בעבר מה גרם לדעתו לכך שהמאבק בכביש הפך להיות מאבק הדגל של התנועות הירוקות בישראל, הוא ציין: "זאת היתה תקופה בשנות ה-90 שגופים לא ממשלתיים התחילו לקבל תרומות מקרנות שונות, ובשביל לקבל תרומה צריך לעשות רעש". במצגת שהכין ופרסם כדי לסכם את הישגי חברת כביש חוצה ישראל הוא מסכם בשקופית האחרונה: "חשוב לזכור: הקיצוניות היא האויב הגדול ביותר של הסביבה" – עמדה שניתן למצוא גם במשרד להגנת הסביבה לפיה ארגונים ופעילי סביבה אינם רק חבורה של קיצוניים, הם אויבים ממש.

מאז פרישתו, מספר מרינוב בשיחה איתו, הוא מחלק את זמנו בין הוראה לייעוץ. בקריירה האקדמית שלו היה ראש החוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה וחבר בצוות שהקים את בית הספר לקיימות בבינתחומי בהרצליה. כיועץ, הוא אומר, עבד עם עשרות גופים וארגונים לאורך השנים ("50 או 60"). כדוגמה מביא מרינוב את העבודה שעשה עבור מינהל מקרקעי ישראל בכל הנוגע לטיפול בקרקע מזוהמת של תע"ש ואת העבודה עבור חברת כביש חוצה ישראל. "כל הקשר בין החברה לבין המשרד להגנת הסביבה ומינהל התכנון – אלה היו הנושאים שלי", הוא מסביר.

כמו הרן, גם מרינוב אוחז בהשקפת עולם מסויימת מאוד בנושאי סביבה. במקרה או שלא במקרה, מדובר בהשקפה שמתאימה היטב לגופים שלהם הוא משכיר את שירותיו. "מאז ועד היום", הוא קובע, ארגוני סביבה בישראל מקיימים מאבקים ציבוריים כדי לגייס תרומות, ולא להיפך. את המאבק הסביבתי בכביש 6 הוא מבטל: "בסופו של דבר הרוב המכריע של הנסיעות, נעשה ברכב הפרטי", הוא אומר ומוסיף "לידיעתך ליאורה, אין זיהום אוויר כל כך גדול במדינת ישראל".

פרופ' אורי מרינוב, המנכ"ל הראשון של המשרד להגנת הסביבה (אורי מרינוב, צילום מסך מיוטיוב)

כאמור, לא רק המנכ"ל הראשון של המשרד להגנת הסביבה הפך ליועץ פרטי, אלא גם המשנה שלו, ד"ר עמרם פרוז'ינין, שעבר לעבוד עבור חברת דרך ארץ, זכיינית כביש 6, ועבור חברות אחרות. "בואי אני אקצר לך את העניין", אומר פרוז'ינין בשיחה איתו, "מאז שעזבתי את המשרד להגנת הסביבה, התחלתי לתת ייעוץ לזכייני פרויקטים של תשתית, במיוחד תשתית תחבורתית ואני עובד עבור זכייני מכרזים שמוציאה נתיבי ישראל, שהיא חברה ממשלתית, של חברת כביש חוצה ישראל שהיא חברה ממשלתית, ואני עובד בשביל החברות הפרטיות שזוכות במכרזים. לא דלתות, ולא מסתובבות ולא נעולות…".

עבדת בחברת דרך ארץ, שסללה את כביש חוצה ישראל, נכון?

"כן. והיום אני עובד בחברת שפיר, שהיא זכיין של המדינה, למכרז שהוציאה חברת כביש חוצה ישראל על כביש שש צפון מיקנעם עד קרית אתא. אני יועץ איכות סביבה לחברות פרטיות, במיוחד בפרויקטים של תשתיות, תשתיות כבישים, רכבות וגם במשק האנרגיה".

ואתה היית היועץ הסביבתי של חברת IEI, היזמית של פרויקט הניסוי לכריית פצלי השמן בחבל עדולם בשפלת יהודה?

"IEI? כן. אני עובד עם יזמים פרטיים – חברת שיכון ובינוי, סולל ובונה, דניה סיבוס… אני יועץ שלהם. הפרויקט של חברת נתיבי ישראל, אבל אני לא עובד שלהם, אני נותן את העצות שלי לקבלן שזכה במכרז".

אתה זוכר שהיה מאבק גדול נגד הפרויקט של פצלי השמן?

"בואי נגיד ככה: אין שום פרויקט תשתית שאין נגדו התנגדויות".

ישנה טענה בקשר לאנשים שעבדו במשרד להגנת הסביבה והיו אמורים להיות הרגולטורים של חברות – והיום עובדים עבורן, מה תגובתך?

"תפקידי במשרד להגנת הסביבה לא היה לפקח על החברות. יש במשרד מבנה אדמניסטרטיבי מסויים, שבו יש הנהלת משרד, יש מחוזות של משרד. ואני הקמתי בין השאר יחידות סביבתיות ברשויות מקומיות ובאיגודי ערים. למשל ב-IEI – פצלי השמן, ביקשו היתר בניה לפיילוט על שלושה דונם ברמה המחוזית. אני במשרד להגנת הסביבה לא הייתי אחראי לא לוועדה המחוזית ולא ל-IEI ולא בשום דבר מהסוג הזה".

כשאנו שואלים את פרוז'ינין האם הוא לא רואה בכך בכל זאת בעייה של ניגוד עניינים, הוא מגיב בכעס: "איזה ניגוד עניינים? איזה ניגוד עניינים? לא, אני לא מבין אפילו את הטענה". ובכל זאת, מיד לאחר כך, הוא מספר כך: "אני לוקח אותך רגע לכביש חוצה ישראל, היתה לו התנגדות ציבורית, המשרד להגנת הסביבה עם שלושה או ארבעה שרים, אחרי שבכלל עזבתי את המשרד, שנים אחרי, השרים ועמדת המשרד היתה – מתנגדים לכביש! אני לא רוצה לחזור על הטיעונים שלהם.

"בנקודה מסויימת, המועצה הארצית לתכנון ובניה, שהיועץ הסביבתי שלה זה המשרד להגנת הסביבה, קיבלה החלטה שמאשרת את הפרויקט הזה, והטילה על חברת כביש חוצה ישראל להוציא את המכרזים ולנהל את ההקמה והפעלה של הכביש הזה. מי שזכה במכרז היתה חברת דרך ארץ. חברת דרך ארץ נדרשה להעסיק יועץ סביבתי שינחה אותה מה הם האמצעים למזער ולמנוע מפגעים סביבתיים. אני הועסקתי על ידי חברת כביש חוצה ישראל. איפה את רואה פה ניגוד עניינים?!".

אגב, מול פרויקט כריית פצלי השמן בחבל עדולם נדרשו שנים ארוכות של מאבק עיקש של תושבים מקומיים, ארגוני הסביבה והמועצות האזוריות, כדי להצליח לדחות את התוכנית ולהצליח לשמור על הסביבה. אפי איתם, דירקטור ב-IEI, אמר במהלך דיון בנושא בכנסת: "רק בשביל הפרוטוקול – ד"ר עמרם פרוז'ינין, אחד ממייסדי וממקימי משרד איכות הסביבה. היה היועץ הסביבתי של כביש 6, בר סמכא. לכבודו, בגלל שהוא צנוע, אני שם את זה במקום".

חרב להשכיר – רגל בעולם הסביבתי ורגל בעולם העסקי

נחמה רונן היתה מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה בשנים 1996-1999. אחר כך כיהנה כחברת כנסת (מטעם מפלגת "המרכז"). בתקופת המנכ"לות הסתבכה רונן בחשדות לפלילים, אחרי שקיבלה סכום כסף מהקבלן דוד אפל. פרקליטות המדינה סגרה את התיק ללא כתב אישום. זו לא היתה הפעם האחרונה ששמה של רונן נקשר בחשדות ממין זה. שמואל דכנר, עד המדינה שחשף את פרשיות השחיתות המוכרות בשם "פרשת הולילנד", טען כי שילם לה כדי שתסייע להפוך חלק מאדמת חירייה שיועד לפארק – לטובת מגדלי מגורים. רונן הכחישה את הדברים.

"כשכיהנה כמנכ"לית המשרד, התרשמתי שהיא מנהלת אותו לפי סולם ערכי ברור של הגנה על הסביבה: תכליתית, ישירה וברורה", ציטטו ב"דה מרקר" מקור באחד ממשרדי הממשלה בתחילת העשור, "כשהיא נשכרה על ידי חברת הזרע, האכזבה היתה גדולה. היא, כמנכ"לית לשעבר, היתה אמורה לדעת שהרעיון של בנייה לצורך מימון הפארק לא עובד ולא מתיישב עם ערכים סביבתיים. עיריית תל אביב, לדוגמה, בנתה את פארק הירקון מבלי לבנות דירה אחת. חבל שרונן בחרה להיות חרב להשכיר".

בתום כהונתה בכנסת, כארבע שנים לאחר סיום תפקידה כמנכ"לית המשרד להגנת הסביבה, התמנתה רונן ליו"ר תאגיד המיחזור אל"ה. מלבד רונן, רוב בכירי אל"ה, אם לא כולם, קשורים לחברה המרכזית למשקאות, יצרנית המשקאות הקלים החולשת על השוק ובעלת המותג קוקה-קולה בישראל. בנוסף לתפקידה בתאגיד המחזור, היא משמשת יושבת-ראש דירקטוריון חברת האחזקות ממ"ן, חברה ממשלתית לשעבר הכוללת כיום מספר חברות בתחומי התעופה, המטענים והלוגיסטיקה. לרונן היכרות מוקדמת עם התחום: לפני שהגיעה לתפקידה כמנכ"ל משרד להגנת הסביבה עבדה בפרויקט נתב"ג 2000, שעורר התנגדות עזה מצד תושבים ופעילי סביבה. מלבד כל אלו היתה רונן דירקטורית בבנק הפועלים ולפני כן דירקטורית בבז"ן (בתי זיקוק לנפט), בחברת תעשיות מלח ובחברת שירותי הרפואה שח"ל.

אז האם גם בתפקידה כמנכ"לית, וגם בתפקידה כיו"ר תאגיד המיחזור – הנותנים לה חזות ירוקה ואלגנטית, רונן מחוברת בפועל אל בעלי ההון ומקדמת מהלכים שמטרתם הסופית היא רווחים כלכליים? יש מי שסבור שלא. יפתח קרמר שעבד לצד רונן כדובר המשרד לאיכות הסביבה בעת כהונתה כמנכ"לית המשרד, מפרגן להצלחתה גם שנים לאחר מכן: "העולם הסביבתי צריך להתברך באנשים כמו רונן, שהוכיחה במשך השנים את יכולתה. יש לה רגל אחת בעולם הסביבתי ורגל אחת בעולם העסקי. זה מודל נכון ומוצלח. היכולת הזאת, לשנות דברים מבפנים, חשובה מאוד", אמר על רונן בכתבה עיתונאית. כיום, יש לציין, קרמר הוא יועץ תקשורת. משרדו עובד עבור המזהמים הגדולים, כמו  בז"ן (בתי זיקוק חיפה) תש"ן (תשתיות נפט ואנרגיה), רותם אמפרט, מפעלי ים המלח ועוד.

דמות נוספת שנשכרה על ידי בז"ן היא הד"ר ברננדה פליקשטיין, מי שכיהנה כסמנכ"ל איגוד ערים להגנת הסביבה חיפה בשנים 1994-2008. במסגרת תפקידה היתה אמונה פליקשטיין על המאבק בזיהום הכבד שגורמים בתי הזיקוק. לפני כשבע שנים עברה לעבוד בבתי הזיקוק, כיועצת עצמאית.

הצלחת לשנות שם דברים לטובה?

"לדעתי מאד תרמתי. אבל אני לא רוצה לדבר על בתי הזיקוק, זה לא הוגן".

למה החלטת לעבוד בבתי הזיקוק?

"קודם כל היה לי מעניין. רוב הזמן עבדתי בצד הרגולטורי והיה לי מעניין לראות את העולם מפרספקטיבה אחרת".

בזמן שהיתה יועצת של בז"ן נתנה פליקשטיין חוות דעת במסגרת תביעה ייצוגית נגד קצא"א, היא מספרת, "כלומר, הייתי יועצת עבור שני הצדדים, למרות שאני לא אוהבת את ההגדרה, כי תמיד ראיתי את עובדי הרשויות ופעילי הארגונים הסביבתיים כקולגות, וגם אם היו לי מחלוקות איתם ראיתי אותם תמיד כקולגות". לאחרונה החליטה לפרוש מבז"ן. "אם אתם חשבתם שאני אדם מקצועי בנושאי הסביבה, מדוע שלא תשמחו שאדם כמוני מייעץ להם, זו העמדה שלי", היא אומרת כיום. אלא שהיכולת של הרגולטורים לשעבר לשנות דברים בבתי הזיקוק, לא הוכיחה את עצמה. כאמור, בתי הזיקוק נמצאים בראש טבלת המפעלים המזהמים בישראל.

"הטענה תמיד היא שהמומחה 'עוזר' למפעל לשפר את ההתנהלות שלו, אבל ברוב הדוגמאות שאני מכירה, לא ראיתי שיפור אמיתי בהתנהלות", אומרת הרדל-ואכים, מנהלת "אזרחים למען הסביבה", "מה שכן ראיתי הוא שיפור בתדמית של המפעל וביכולת שלו לייחצן את השיפורים שנעשים על ידו, גם כאשר אלה אינם אמיתיים או אינם רלוונטיים להשפעה הסביבתית בפועל של אותו המפעל. ברוב המקרים, פקידי הציבור שעברו אל המפעלים הופכים להיות חלק ממערך ההסברה או ההגנה של המפעל ולא משמשים כמומחים אובייקטיביים ובוודאי שלא מקדמים את ערך השקיפות כלפי הציבור, שזה המינימום שאפשר היה לצפות מהם".

כמי שמנהלת ארגון חברתי הפועל בתחום הסביבה, הרדל-ואכים עומדת על פן בעייתי אחר של תופעת הדלתות המסתובבות: "כשמנסים לגייס מומחים מגלים שכל הבכירים לשעבר, מייצגים את המזהמים". ואכן, במהלך העבודה על התחקיר שוחחנו עם נציגי ארגונים המנסים לגייס מומחים לעזרת הציבור במאבק מול תעשייה מזהמת. אלו חזרו וסיפרו כיצד כשפנו לבכירים לשעבר במשרד להגנת הסביבה, נתקלו בסירוב: לא נוכל להשכיר את שירותינו לפעילות ציבורית כזאת או אחרת. הסיבה: ניגוד עניינים, בשל העבודה עבור החברות המזהמות.

האם אפשרויות התעסוקה היחידות עבור מי שפועלים בתחום השמירה על הסביבה הוא דווקא אצל מי שאחראים לזיהום הגדול ביותר?

תכירו את אלונה שפר קארו שהיתה מנכ"לית של המשרד להגנת הסביבה, כיום היא לא עובדת במפעלים שמייצרים זיהום אוויר, אלא דירקטורית בחברת אנרג'יקס, העוסקת באנרגיות מתחדשות. לאחרונה כתבה בדף הפייסבוק שלה: "כשסיימתי את תפקידי במשרד, אמר לי מישהו בכיר מהעולם העסקי את המשפט המצמרר הבא: בעולם העסקי זוכרים את הרגולטורים שלא שיתפו פעולה ולפיכך יהיה לך קשה למצוא את דרכך. הוא התכוון להתנגדות שלי בוועדת צמח לייצוא גז בכמויות הזויות בהתאם לאינטרסים של תשובה. הייתי אז המתנגדת היחידה וכתבתי חוות דעת מיעוט חריפה להבדיל משאר נציגי הממשלה. בדיעבד מסתבר שחלקם היו נגועים בשחיתות. […] כשאתה מגן על האינטרס הציבורי אתה לבד לגמרי. תוך כדי וגם אחרי. אף אחד לא שומר עליך. זה לא היה פשוט לשלם מחירים אבל לפחות אני גאה לספר לילדים שלי ולישון טוב בלילה".

הצטננות קלה וזה עובר

בתגובה לטענה הכללית בדבר הבעייתיות שבמעבר של בכירי המשרד לעבודה אצל הגופים המפוקחים, נמסר מהמשרד להגנת הסביבה כך: "ככל עובדי השירות הציבורי, גם על עובדי המשרד להגנת הסביבה חלות הגבלות לאחר פרישה מתוקף חוק שירות הציבור והוראות התקשי"ר, במטרה למנוע חשש לפגיעה בטוהר המידות ולהבטיח את אמון הציבור בשירות הציבורי ובעובדיו. כך גם בכל הקשור לקליטת עובדים, הנעשית בהתאם להוראות התקשי"ר והנחיות שונות, המסדירות ניגודי עניינים במידת הצורך".

ואכן, הקרוסלה המסתובבת של הפקידות הבכירה של משרדי הממשלה אמורה להיות מתוזמנת באמצעות "חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) (תיקון מס' 4), התשע"ב–2012", הקובע תקופת צינון של שנה. מדובר בפרק זמן קצר, שאינו פותר את בעיית הידע הארגוני והקשרים הנרכשים, אבל גם עבורו ישנו מסלול עוקף: ועדה מיוחדת של בית המשפט המחוזי רשאית לקצר את תקופת הצינון לשלושה חודשים בלבד ובכך לעקרה למעשה גם מתוכנה הקלוש.

"מתוך 85 בקשות שבית המשפט דן בהן בין 2013 ל-2016 – 80 בקשות אושרו, כלומר 80 צינונים התאיידו, רק 5 בקשות נדחו. זאת בדיחה, אין באמת צינון. ואם הם יודעים שאין באמת צינון, אז כבר בזמן שהם במגזר הציבורי, חושבים על השלב הבא", אומר העיתונאי העצמאי תומר אביטל (ממייסדי קרן התחקירים). "מצב הדברים בו משרתי ציבור מדלגים ממשרתם הציבורית לגופים פרטיים שהיו בפיקוחם ללא תקופות צינון ראויות פוגע בנו פעמיים", מסביר עו"ד אילן יונש, פעיל חברתי והיועץ המשפטי לקרן, "ראשית, בעצם השחתת השירות הציבורי (במיוחד בתפקידים רגולטוריים) מקום בו עובד הציבור יעדיף לשמור על קשריו עם גופים מפוקחים חלף ביצוע תפקידו הציבורי ללא מורא וללא משוא פנים. שנית, איוש החברות הפרטיות בעובדי ציבור רק בשל תפקידם הקודם מביא לתרבות שלטונית ועסקית מבוססת קשרים במקום כישורים ולהעמקת השחיתות השלטונית".

ולמעשה, הבעייתיות שבתופעת הדלתות המסתובבות לא באמת יכולה להיפתר באמצעות חוקי צינון למיניהם. "גם אם זה יהיה שנה וגם אם זה יהיה חמש שנים", אומרת ד"ר אורלי רונן, ראש מסלול קיימות עירונית בבי"ס פורטר באוניברסיטת תל אביב ולשעבר מנכ"ל ארגון השל, "איך יכול להיות שעבדת במשרד להגנת הסביבה, כשומר הסביבה, ואחרי זה הלכת לעשות עבודה שהיא הפוכה לחלוטין. זו קודם כל שאלה מוסרית: האם אתה עוזר למישהו לשמור על החוק ולהגן על הסביבה או שאתה עוזר לו להפר את החוק ולהתחמק מעונש".

===

אז מה כן אפשר לעשות? לחשוף את האנשים עצמם ולהביא לביקורת ציבורית על מוסריות המעבר משמירה על הציבור ישר לזרועות החברות המזהמות. התחקיר מתמקד נקודתית בבכירי המשרד לשעבר ובעבודה שביצעו בעבור החברות שאך קודם היו אחראים לפקח עליהן.

כתבה זו הופקה על-ידי קרן התחקירים, גוף תקשורת עצמאי הפועל במימון והכוונת הציבור. זהו התחקיר השני שמופק בידי הקרן ונושאו נבחר בהצבעה על-ידי ציבור התורמים. תחקיר וכתיבה: ליאורה אמיתי | עריכה: שוקי טאוסיג, תומר אביטל, ניר בן-צבי | ייעוץ משפטי: עו"ד אילן יונש | הפקה: גיא מרגלית וניר בן-צבי | חברי קרן התחקירים: מאה ימים של שקיפות | העין השביעית | צדק חברתי – חדר המצב | הכלכלה האמיתית | פואנטה

בשבועות הקרובים יפורסם תחקיר שלישי של קרן התחקירים אודות עבודת הלוביסטים בכנסת. התחקיר הראשון של קרן התחקירים חשף מגעים חשאיים שקיימה מדינת ישראל להצטרפות להסכם הסחר הבינלאומי טיס"א ("ברוכים הבאים לשלטון התאגידים"). בעקבות התחקיר, קיימה ועדת הכלכלה של הכנסת דיון מיוחד בנושא, משרד הכלכלה שחרר עשרות מסמכים ששפכו אור על עמדות המשלחת הישראלית לדיונים ואף העיתונות הממוסדת החלה לסקר את ההסכם השנוי במחלוקת. בנוסף, מבצעת קרן התחקירים עבודה עיתונאית שוטפת, הכוללת הנגשת דו"חות מבקר המדינה, ניתוח תזכירי חוק ממשלתיים ופרסומים וחשיפות נוספים.