חצר פנימית שהופכת לבריכה והומלסים שמתכננים את השטח הציבורי: כך נערכים בקופנהגן למשבר האקלים

ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, האדריכלית והמתכננת איריס קשמן, חזרה עם חלומות גדולים משנת השתלמויות ומגורים בקופנהגן. היא ראתה בבירת דנמרק איך התחדשות עירונית מוצלחת משקמת את התשתיות ומכינה את העיר לקראת מפגעי אקלים, ואיך כל אלה יכולים לשפר את המרקם החברתי. אלא שעם שובה, החלומות נחבטו בקרקע הביטחונית, בטראומה הלאומית ובסדרי העדיפויות שגם בעיתות רגיעה נראים אחרת פה. "אני חושבת שמה שמאוד מעניין בדנמרק בשונה ממה שקורה בארץ, זו ההבנה ששינויי אקלים הם חלק בלתי נפרד ממרקם החיים ומתועדף בדיוק כמו אתגרים אחרים, ולכן גם מקבל תקציבים", היא משחזרת. וכאילו כדי להמחיש במיוחד עבורה את פערי הענק בין החיים בבירה הנורדית לחיי הלבנט, בעודה מתגוררת שם פורסם סקר ענק ערב הבחירות: התושבים ביקשו לדרג את הנושאים שמטרידים אותם, ואת המקום הראשון תפס משבר האקלים. 

ובארץ?

"בארץ לפעמים נדמה שאין מספיק הבנה שמרחב ציבורי שמגיב לשינוי אקלים זו תשתית, וכתשתית יש את הפוטנציאל למשוך תקציבים של תשתית. פה אין את ההקשר הזה, אין את החיבור הערכי והתקציבי בין החברה שסוללת את הכביש, חברת הביוב, החברה להתחדשות עירונית, והיערכות למשבר האקלים. זה נחשב לתשתיות נפרדות, ואין את היכולת לאגם תקציבים ולראות איך לוקחים בעיה של תשתית, והופכים אותה לפתרון של אקלים, אבל גם פתרון שמאוד מאוד תומך בקהילה ובחברה והזדמנות לפתח טבע עירוני, איך מסתכלים על פרויקט באופן הוליסטי ורואים איך מגיעים לכמה תועלות ציבוריות". 

קשמן מלמדת בטכניון עיצוב עירוני, וראתה בבירת דנמרק מרחב אין סופי להמצאות יצירתיות. תלמידיה אף הגיעו לסיור שם, וכעת היא מרצה על שלמדה בעיר. 

"קופנהגן זו עיר מאוד מאוד מתקדמת מבחינת כל התפיסה של תכנון אקלימי. ב-2012 הם ערכו תוכנית להפחתת פליטות במטרה להוביל את העיר לאיפוס אנרגטי, בשנת 2025, בשאיפה להיות העיר הראשונה בעולם שמאופסת אנרגטית – כלומר קיזוז בין האנרגיה שהעיר צורכת לזו שהיא מייצרת. ליעד הם כנראה לא יגיעו, אבל לא הרבה הרבה יותר רחוק מזה. זה נעשה בכל מיני כלים, כמו אנרגיות טורבינות רוח, שינוי שיטת חימום הבתים ואמצעים נוספים, ולצד מיטיגציה (הפחתת פליטות), הם השלימו גם תוכניות אדפטציה לשינוי אקלים".

מה עיקר ההתמודדות שלהם? 

"עיקר הבעיות שהם מתמודדים איתן הן הצפות ועליית מפלס פני הים, כמו גם התייחסות לאיי החום העירוני, אבל זו בעיה שולית". 

הרקע לתוכנית החל בשבר ענן שהתרחש בשנת 2011, אז ירדו בעיר 150 מילימטר גשם בתוך שעתיים וחצי שגרמו להצפות תשתיות, כבישים, מרתפים ורחובות, הפסקות חשמל נרחבות ולנזק של כמיליארד דולר. קשמן מספרת שבעירייה היו צריכים לרענן את התוכנית ויצרו מרחב של התחדשות עירונית שנותן פתרונות חברתיים, אקלימיים ותכנוניים בסל אחד. 

הדוגמה הטובה ביותר התרחשה בשכונה שברובע וסטרברו, השכונה היתה מיועדת להתחדשות עירונית ובתוכה פארק וכיכר שקיבלו משמעויות חדשות, אבל לא רק. פרויקט נוסף שנולד מתקציב משותף ומתוך ראייה חברתית ואקלימית עונה לשם Courtyards of the future (חצרות העתיד). מדובר בפתרון חדש לבעיה ותיקה בערים אירופאיות: מרזבים שמחוברים לתעלות הניקוז, ובמקרים של אירוע גשם קיצוני, מציפים את הביוב ברחבי העיר. 

במסגרת הפרויקט התושבים ניתקו את המרזב מהביוב ומי הנגר מהגג זורמים לתוך החצר והחצר הופכת לפרויקט שכונתי. 

איך זה בעצם עובד? 

"קודם כל, הפרויקטים מתוקצבים גם על ידי העירייה וגם על ידי תקציב של חברת הביוב, כך שיש תמיכה. וצריך להבין, שכונות רבות בניות מבניינים שסוגרים בתוכם חצר פנימית של התושבים. מסביב לגג יש תעלה שאוספת את המים ומובילה אותם למרזב משם המים מגיעים לתעלות שאמורות להשפך לביוב, וכרגע, במקום לזרום לתוך הביוב, המים משתחררים לחצר ומושהים שם, במקום שיזרמו בבת אחת לתוך התעלות העירוניות מכל הגגות בעיר במקרה של גשם קיצוני ואת החצר עצמה הפכו לגינה לטובת הדיירים". 

יש גם מקומות כאלה בישראל?

"כן, בהרצליה למשל. אבל היסטורית בישראל רוב המרזבים מתחברים למערכות הניקוז ובאירופה המרזבים מתחברים לביוב וברגע שיש גשמים רציניים זה מכביד על מערכת הביוב. אז הם בעצם הבינו שלמצוא פתרון למי הנגר יקל גם על מערכת הביוב והם גייסו את החברה שמטפלת בתשתיות של קופנהגן, כך שהיא הפכה להיות צד כלכלי לעניין, לא רק סביב הכיכר". 

ושיתוף פעולה כלכלי כזה התרחש בעצם גם בוסטרברו?

"במסגרת ההתחדשות העירונית, מצאו שהפארק הוא המקום הנמוך באזור ויכול לשמש פתרון להצפות. היסטורית הוא מחולק לשישה חלקים ולכל ריבוע יש את התפקיד שלו, כמו שלוש שדרות עצים, גן ורדים, גן משחקים, רחבה רבת שימושים שבחורף הופכת להיות החלקה על הקרח. ובעצם הם לקחו את כל זה וכמעט כל חלק קיבל תפקיד". 

תוכלי לתת לי דוגמה?

"שטח אחד קיבל מאגר עילי, שטח אחד הוא בריכה לנוי – אבל היא גם יכולה להתמלא ולשאת איזשהי כמות יותר מצומצמת של מים, ולמשל מתחת לשטח המשמש גן ורדים, הקימו מאגר מים תת קרקעי שבעצם המים מגיעים אליו דבר ראשון".

ומה עושים עם המים שנאגרים שם?

"הם משמשים למשאיות שמנקות את הרחוב, הן מתחברות למאגר ואוספות משם מים, זה באירועי גשם שגרתיים".

ומה קורה אם מתרחש אירוע קיצון?

"המים בעצם נכנסים לאיזשהו אזור של מגרש ספורט שקוע שביום יום משמש למשחקי ספורט ובאירועי גשם יותר קיצוני בעצם יכול להשהות את המים. ויש גם פתרון לאירועי קיצון גדולים יותר: וכל הפארק כולו הופך להיות מאגר אחד גדול של מים. לאחר שהם מושהים, המים מתשתחררים לאט לאט בחזרה לנמל, דרך מערכת של צינורות, ברגע שהסופה נרגעת. והקיר הנמוך שמסביב לפארק, מעין מעקה הזה, יש לו גם מין תעלה כזאת שמתמלאת במים שהיא בגובה של ילד שגם יכול כאילו לשחק במים ביום יום. הסיפור הוא של המים שהופכים להיות חלק מהנרטיב ויש להם תפקיד שכונתי שמשמש לשגרה ולאירועי קיצון. זה מדהים שפרויקט אחד מצליח להגיע לכל כך הרבה הישגים". 

את מתכננת במקצועך, ומשמשת מרצה בטכניון, כך שיש לך פרספקטיבה על הנעשה בישראל. את מכירה כאלה דברים בארץ? יש להם היתכנות? 

"יש התחלה של עבודות של פארקים שמתכננים במחשבה על הנגר. קודם כל באופן חשוב להבין שבשכונות החדשות בישראל מנסים לתכנן את השטחים הציבוריים באזורים הנמוכים כדי שהמים בעצם יוכלו להצטבר שם, יש כזו דוגמה בהרצליה. חוץ מזה, יש את פארק אריאל שרון שנעשות בעבודות מאוד גדולות להפוך אותו למעין 'אמבטיה'. וצריך להבין, הפרויקט בקופנהגן מסוגל לקלוט 22 אלף קוב מים, לעומת פארק אריאל שרון שמתוכנן לקלטון 6.2 מיליון קוב מים". 

אולי המחשבה היצירתית דומה, אבל יש הבדל מהותי בין פארק אריאל שרון שנמצא מחוץ לעיר לבין פרויקט שמשתמש בנתוני העיר

"כן, בדנמרק מדובר בנגר עירוני, מים שמצטברים בגשם. פארק אריאל שרון הוא בעצם קולט הצפה שמגיעה מהמעלה של אזור מודיעין ואפילו יהודה ושומרון, שמצטבר בדרך כלל אל תוך תעלת איילון. עכשיו, לקראת ההקמה של המסילה הרביעית, הפארק יקלוט את המים. זה כבר פרויקט ברמה מטרופולינית, לא ברמה עירונית שכונתית. חשוב להגיד שגם בארץ יש פתרונות מבוססי טבע, פשוט יכולת התקצוב והתחזוקה נמוכים משמעותית". 

ריאה ירוקה – גם לדרי רחוב

ומניחה שצריך גם פניות לזה, כלומר לתעדף בסך השיקולים העירוניים ולגייס משאבים. 

"זה נושא שהם לוקחים אותו על עצמם בהיבטים חלוציים כמעט, ולהוביל פרויקטים שהם סוג של גם פיילוט ברמה העולמית. ופה מדובר בשני פרויקטים יצרתיים, אחד ליד השני, שאפשר ללמוד מהם ושניהם יצאו מאותה נקודת מוצא: התחדשות עירונית".

במסגרת ההתחדשות העירונית, נולד פרויקט נוסף שמגלם בתוכו שימושים חברתיים, אקלימיים ותחבורתיים בוסטרברו. קשמן מתארת שכונה לא פשוטה, צמודה לתחנה המרכזית, שמקבצת אליה באופן טבעי אוכלוסיות מסוגים שונים. "בהיסטוריה של דנמרק, זו שכונה שצמודה לשוק הבשר של קופנהגן ולמבשלות של קרלסברג, והתושבים המקוריים שלה היו פועלים". 

אמנם שנים ארוכות שהשכונה עוברת שינויים דמוגרפים, אולם לדבריה לצד אוכלוסיה חזקה נותרו במרחב הציבורי גם אוכלוסיות מוחלשות, אלכוהוליסטים, תחנות לסמים, מיטות להומסלים. "וכך יצא שהרעיון של התחדשות עירונית נולד גם מתוך מחשבה שצריך להשקיע הרבה יותר במרחבים הציבוריים, גם כי אחוז השטחים הירוקים לנפש מאוד מאוד נמוך בשכונה הזאת יחסית למקומות אחרים בקופנהגן, וגם כי באמת זה נותן תשובה לכל מיני אוכלוסיות שנמצאות שם בכל מקרה וצורכות מעצם טבען את המרחב הציבורי בצורה מוגברת".

כחלק מהתחדשות השכונה, הוחלט להעביר מתחתיה קו מטרו ולהפוך את המקום. "לפני תחילת העבודות, במרכזה הכיכר עמד עץ ארמונים היסטורי שישבו מתחתיו חבורה של שתיינים וזה היה כמו הסלון שלהם. זו היתה מהות השכונה, עם תמהיל האוכלוסיה הזה שנמצא במרחב הציבורי. העניין הוא שברגע שהיה צריך לחפור את המטרו, היה צריך למצוא להם מקום אחר. ופה בעצם הייתה עבודה של משרד אדריכלים בשילוב אמן מקומי שהובילו לתוצאות". 

כלומר יש כיכר שצריכה לעבור התחדשות עירונית, מטרו במסגרת תוכנית תחבורתית ושטחים ירוקים שצריכים להתרחב. כשבאמצע – אוכלוסיה קשת יום שהמרחב הציבורי הוא בעצם הבית שלה. 

"נכון, אז הם בעצם עבדו בשיתוף פעולה, קודם למצוא להם מקום אלטרנטיבי, ואז אחר כך לתכנן את זה יחד איתם, ובשיתוף ציבור, הציבור הספציפי שנמצא במקום. והפתרון היה להשאיר אותם שם, בטריטוריה שלהם ולייצר להם מרחב ציבורי תואם".  

איך יוצרים מרחב שהוא גם ירוק, גם ציבורי וגם מתאים להומלסים? 

"קודם כל הם בנו ספסל ארוך מאוד, שטוענים שהוא הספסל הארוך בדנמרק, הוא מעוקל כך שאפשר לשבת עליו ולשוחח, אבל גם להיות עם עצמך. בהמשך יש סככה עם מקומות להתחמם בחורף, מעין 'מנגלים' שאפשר להתחמם וגם להכין עליהם אוכל וכמובן שירותים ציבוריים. את הכל בנו יחד עם האנשים עצמם, מתוך מחשבה שזה ירגיש שזה שלהם והם ירצו לשמור על המקום והוא נולד מעבודה משותפת. כשסיימו להקים את המטרו, שלמעשה התחנה ממוקמת בנקודה הקודמת של ההומלסים, הקימו מסביב כיכר ירוקה. היא לא פארק אמנם, אבל יש שם אזורים של טבע עירוני וספסלים, וזה מתכתב עם כל המסעדות מסביב". 

וזה עבד? מבחינה חברתית 

"האגדה העירונית מספרת שפעם הגיעו לפה חבורה של ונדליסטים ממקום אחר שרצו לגנוב שולחנות וכסאות מאחת המסעדות פה, והמקומיים הבריחו אותם. ונוצר מין אקו סיסטם חברתי של כל הכיכר. ויש בה כל מיני חלקים: יש מקומות שאפשר לשבת עם כוס יין שקונים במסעדה ליד, יש רחבה לסקייטבורדים ויש מקום לילדים. וזה יפה בעיני שהמרחב הציבורי הוא לא סטרילי".