האסטרטגיה הסביבתית של ישראל: יעדים שרירותיים ללא כיסוי

רק לפני שנה פרסם המשרד להגנת הסביבה הודעה חגיגית על פיה חוק האקלים החדש "מעגן לראשונה את היעד הלאומי להפחתת פליטות גזי חממה לשנת 2030". לא סתם מעגן: הממשלה הקודמת העמידה את היעד על 27% – השרה להגנת הסביבה עידית סילמן מעלה אותו ל-30%!

סיבה לחגיגה? ממש לא. היעדים שקבע החוק החדש נמוכים משמעותית מאלו שקבעו במדינות מפותחות רבות בעולם, אליהן המשרד להגנת הסביבה נושא עיניו. מילא, גם 30% זה משהו, לא? זהו שלא. זה לא ממש משנה. השרה סילמן היתה יכולה להכריז על יעד של 200%. הבעיה האמיתית היא החוק עצמו.

חוק האקלים שההודעה של המשרד להגנת הסביבה מזכירה, בכלל לא קבע מתווה ברור עם לוחות זמנים, פעולות, תקציבים וכדומה, שיבטיחו את ההגעה ליעד – מתכון ברור למסמוס היעד – כל יעד. הדבר הברור היחיד שהחוק כן קבע הוא שהמדינה תוכל לשנות את היעדים בכל זמן שתרצה.

ארגוני הסביבה עתרו לבג"ץ בדרישה שהמדינה תגדיר יעד גבוה יותר, של 43%, המדינה השיבה שאין מקום להתערבות משום שאמנות בינלאומיות בכלל לא מכריחות אותנו לקבוע יעדים. במקביל, המדינה גם הודיעה שהיא בכלל מציעה "לעדן בחקיקה את יעדי ההפחתה". לעדן? נשמע חיובי מאוד. מה הכוונה? להפחית את היעד של 30% – ל-12%. לא שזה משנה. כאמור, מה הבעיה לקבוע מספרים, להכריז הכרזות ולהבטיח הבטחות אם לא מוכרחים לקיים?

הפוליטיקה הקטנה הזו חוזרת על עצמה פעם אחר פעם. כך לדוגמה, לפני כארבע שנים המשרד להגנת הסביבה תחת הנהגתה של השרה גילה גמליאל פרסם אסטרטגיה למשק פסולת בר-קיימא לשנת 2030. במרכזה עמד יעד של 20% הטמנה בשנת 2030. זאת בזמן שאז וגם כיום, אנחנו עדיין מטמינים כ-80% מהפסולת וממחזרים רק כ-20%.

יעד שאפתני במיוחד, בטח כשמדובר בזמן קצר כל-כך, אבל מה הבעיה לזרוק מספרים ולהבטיח הבטחות לציבור כשאף אחד לא תובע ממך דין וחשבון? התוכנית הכילה סקירה מקיפה על ניהול הפסולת בעולם, דנה בטכנולוגיות ורגולציות וגם הציעה לחוקק חוק פסולת. דבר אחד לא היה בה: לוח זמנים או תקציבים. במילים אחרות: תוכנית שברור היה לכולם שלא תמומש.

בימים האחרונים, בדיוק כשהשרה עידית סילמן ובכירי המשרד מבקרים באיטליה ללמוד על ניהול פסולת, פורסמה טיוטת האוצר לחוק ההסדרים לתקציב 2025 ובה גם תוכנית ל"אסדרת משק הפסולת כמשק מתקדם ומיגור הפשיעה וההון השחור בתחום". נושא חשוב מאוד. מה מציע האוצר?

התוכנית של האוצר מציעה להקים רשות פסולת מחוץ למשרד להגנת הסביבה (מעניין האם השרה ובכירי המשרד ידעו על כך לפני שטסו לסיור באירופה). רעיון לא רע בכלל. היא גם מפרטת כמה מתקני מיון פסולת יוקמו ומתי, שנים קדימה – עד ל-2045 מגיעים באוצר.

אלא מה? יעד ההטמנה של 20% יזוז מ-2030 ל-2050, כי מה הן בסך הכל עוד 20 שנים כשאנחנו בפיגור של 30 שנים גם כך. ובעיקר: התוכנית קובעת יעדים ללא שום כיסוי.

דוגמאות נוספות בתחומי הסביבה ניתן למצוא ביעדים להפסקת השימוש בפחם בתחנות הכוח, שנדחים שוב ושוב; ביעדים למעבר לאנרגיות חדשות, שמאושרים על ידי הממשלה ולא ממומשים; ביעדי להקמת עמדות טעינה לרכבים חשמליים או ביעדים בתחום התחבורה הציבורית, ועוד ועוד.

נדמה שהאסטרטגיה האמיתית של ממשלות ישראל לדורותיהן בנושאי איכות הסביבה ובריאות הציבור היא לקבוע יעדים מבלי להתחייב – וממילא אין שום צורך אפילו לנסות להשיגם. זו גם הסיבה שבכל הנוגע לאיכות סביבה אנחנו מתנהלים כמו מדינה נחשלת ולא כמו מדינה מפותחת. את המחיר אנחנו משלמים בבריאות, באיכות החיים – וגם בחיים עצמם.

עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספרים "צריך לקיים" ו"המשבר הגדול"