מיליארדים על השולחן: 10 דברים שכדאי לדעת על עתיד ים המלח

בעשור הבא, אם שומרי הסף ישמרו על עירונותם, אם הארגונים הסביבתיים לא ירפו לרגע ואם נגייס אופטימית מתאימה, פניו של ים המלח עשויים להשתנות משמעותית. שמורות טבע חדשות למטיילים, תיקון עוולות סביבתיות היסטוריות, פתרון לירידת מפלס הים הדרמטי והכנסות נוספות לקופה הציבורית, הם רק חלק מהשינויים שהמדינה יכולה להוביל באומץ. בסוף חודש מרץ בשנת 2030 הזיכיון שניתן למפעלי ים המלח של תאגיד ICL (לשעבר כיל), שבבעלות הטייקון עידן עופר, להפיק מחצבים מהים, מסתיים, וחוזה חדש יתחיל עם החברה הזוכה ובתנאים אחרים. 

לקראת היציאה למכרז, המדינה הכינה לוחות זמנים עתידיים וטיוטת מסקנות שיהוו בסיס לתנאי המכרז ההיסטורי. את המסקנות גיבש צוות בין משרדי בהובלת משרד האוצר, שבחן את הסוגיה, והגיש אותן השבוע לכנסת. אלה עשרת הדברים שחשוב לדעת לקראת היציאה לדרך ארוכה שבסופה נדע אם יחל עידן חדש בזירה הדרומית או עידן עופר ימשיך ליהנות מפרותיו של ים המוות. 

איך הכול התחיל?

התעשייה סביב ים המלח החלה עוד בראשית המאה הקודמת, חברת אשלג פרטית עסקה בהפקת משאבים תוך שימוש בהיתר שניתן לה מכוח המנדט הבריטי. בשנת 1952 הולאמה החברה לאחר שנכנסה לקשיים, אולם רק בשנת 1961 הוסדר הזיכיון לפעילות בים במסגרת חוקית. בשנת 1968 הוא ניתן ל"חברת כימקלים לישראל" – כיל, אז עוד חברה הממשלתית.

מהו הזיכיון?

הזיכיון הוא חוק שמורה על החוזה בין המדינה לכיל על הפעלת ים המלח. הוא אמור היה להסתיים בשנת 1999 אולם בעידן ההפרטות של שנות ה-80 המדינה האריכה אותו לשנת 2030 כדי להעלות את שווי הנכס. בהדרגה עברה הבעלות מחברה ממשלתית לבעלות פרטית, וב-1998 מכרה המדינה את שארית אחזקותיה בכיל לחברה פרטית בשם "החברה לישראל", היום בבעלות עידן עופר, שמחזיק ב-44% ממניות החברה והשאר בבעלויות שונות. 

כיום, לפי החוק, סיומו מיועד לסוף מרץ 2030. עד אז המדינה צריכה להוציא מכרז חדש ולמצוא זוכה. במשרד האוצר, שם מובילים את התהליך בשיתוף משרדים נוספים, מתכננים להוציא תזכיר חוק להערות הציבור עד לאמצע שנת 2025. במחציתה השנייה של השנה צפוי לצאת מכרז בינלאומי במטרה למצוא זוכה עד לשנת 2027. 

נכון להיום, באוצר דורשים שתקופת הזיכיון הבאה תמשך 25 שנה. בארגוני הסביבה טוענים שיש להתחיל בתקופה קצרה יותר של 12 שנה, באוצר מתנגדים בשל הקושי לטענתם למשוך שחקנים רציניים להתמודד על המכרז.

כמה כסף יש על השולחן?

הרווחיות התפעולית של מפעלי ים המלח נאמדת בכ-690– 830 מיליון דולר לשנה בממוצע לשנים 2017-2023 ולמעשה, מהווים יותר ממחצית מרווחיה התפעוליים של חברת האם כיל (כיום ICL) כולה.

רווחיה של המדינה ממפעלי ים המלח הם כ-33%-35% מהרווח התפעולי. במכרז הבא המדינה מתכננת להעלות את חלקה לפחות ל-50%. יש לציין כי בארגוני הסביבה טוענים שהיעד נמוך מדי, וראוי להשוות ליעד המקובל במדינות ה-OECD בין 60%-80%. 

גם המועצה האזורית תמר, שבשטחה שוכנים מפעלי ים המלח, מרוויחה מקיומם. לצד הזיהום הרב שפולטים המפעלים, שעלויות שלו על המשק בהיבטים של תחלואה ותמותה נאמדות ב-306 מיליון שקל בשנת 2023, בשנת 2021 המפעל שילם כ-50 מיליון שקל בשנה ובשנת 2022 כמעט 52 מיליון שקל ארנונה ישירה למועצה. יש לציין כי בשנים האחרונות, מדובר בתעשייה שמניבה את תשלומי הארנונה הגבוהים ביותר למועצה.

כל חברה יכולה להתמודד?

לכאורה, כל חברה או תאגיד מהארץ או העולם שעומדים בתנאי המכרז יכולים לזכות בהפעלת המתחם הרווחי. בדיון שהתקיים השבוע בכנסת, אמר נציג האוצר אורי שאשא שכבר יש מתעניינים. עוד הוא הוסיף, שאם לא ימצא זוכה, המדינה תצטרך להקים חברה ממשלתית. 

אבל, וזה אבל גדול, סעיף היסטורי שחוקק בשנות ה-60' פוגע, בלשון המעטה, בתחרות על ים המלח: זכות הקדימה (המכונה זכות הסירוב). סעיף 25 בחוק הזיכיון קובע כי לאחר שהמדינה תבחר את ההצעה הטובה והמשתלמת ביותר, תציע הממשלה לתאגיד כיל בבעלות הטייקון עידן עופר, לקבל את הזיכיון, אם ירצה, בתנאים זהים. לעופר תהיה זכות חוקית, אותה זכות קדימה, להניח על השולחן הצעה זהה ולזכות במכרז. רק אם כיל תסרב (ומכאן השם המתעתע זכות הסירוב), אותה חברה תזכה במכרז.

אז המדינה בעצם נותנת לתאגיד פרטי יתרון?

כן. מדובר בסעיף היסטורי, שחוקק בשנות ה-60', כשכיל הייתה חברה ממשלתית, כלומר חברה שהציבור נהנה מפועלה ורווחיה באופן מוחלט. ארגון לובי 99, שמלווה את הנושא ונאבק לשפר את תנאי המכרז הבא, מתריע כי מדובר בסעיף אנטי-תחרותי במובהק, שמעקר את יתרונות ההפרטה, מתערב בשוק החופשי שלא לצורך ופוגע בכדאיות וברצון של מתחרות פוטנציאליות להשתתף במכרז. התוצאה היא שהתמורה שהמדינה תקבל עבור הזכות שהיא מעניקה לזכיין – להפיק מחצבים מים המלח – תקטן משמעותית. כלומר, אנחנו מפסידים.

מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב?

במסמך שפורסם השבוע עם עקרונות לעתיד הזיכיון, מצוין כי נושאים הקשורים למכרז כמו זכות הקדימה "יידונו טרם פרסום המכרז". כלומר, הנושא עדיין פתוח ונתון לשינויים. לטענת לובי 99, פתרון הבעיה חייב להיעשות באופן שיבהיר פומבית ומלכתחילה שמדובר במכרז תחרותי בלי יתרון מובנה לכי"ל. בנוסף, לטענתם משרד האוצר פועל בעמימות סביב הסוגיה הזו ומתכנן לפתור אותה ללא חקיקה וללא שקיפות.

יש קשר בין קבלת הזיכיון לבין העובדה שכיל מזהמת ומפרה את כללי הסביבה?

במסגרת הטיוטה, באוצר מבקשים להכיל את העיקרון "המזהם משלם", ולדרוש ממפעלי ים המלח שבבעלות כיל להסדיר את המפגעים שנוצרו כתוצאה מפעילותה בשטח. אם לא תספיק עד תום הזיכיון, תאלץ לממן מכיסה את המפגעים, גם אם לא תזכה במכרז. 

בין המפגעים, קציר המלח: בתהליך הפקת האשלג, המשמש בעיקר לדישון, החברה שואבת מים מחלקו הצפוני של הים אל תוך בריכה מספר 5, בריכה מלאכותית שיצרה כיל באגן הדרומי של ים המלח. בשלב זה מתחיל תהליך האידוי שבו נוצרת התמיסה שממנה מפיקים את האשלג. המלח העודף מהמים שנשאבו מתגבש ושוקע בקרקעית הבריכה המלאכותית. ככל שהוא שוקע, כך גם פני המים עולים בהתאמה. 

על פי האומדנים, מדובר בכ-20 מיליון טון מלח בשנה שיש לסלק. על מפעלי ים המלח להשלים את קצירתו של המלח העודף עד לתום הזיכיון בשנת 2030, ולהשלים את הקמת מערך הסעת המלח העודף חזרה אל תוך הים הצפוני.

כיצד תתנהל האכיפה הסביבתית מול הזוכה במכרז?

בין סעיפי הטיוטה שהגיש הצוות הבין-משרדי בהובלת האוצר גם בשורות טובות לציבור: עד כה המדינה לא דרשה מכיל, החברה המפעילה את מתחם ים המלח, לעמוד בכל הרגולציות הסביבתיות ולמעשה, הצוות קבע שתנאי הרגולציה הנוכחיים מיושנים וחלקיים. בזיכיון החדש לא יעשו הנחות לחברה שתזכה וההחרגות יבוטלו. 

איזו השפעה תהיה לזיכיון על מפלס ים המלח?

הים הצפוני, שהוא למעשה ים המלח הטבעי, סובל מירידת מפלס של כ-110 סנטימטרים בשנה שחושפים בין היתר בולענים. חלקם של המפעלים בירידת המפלס הוא 26 ס"מ בשנה, והשאר מקורם באידוי טבעי, הטיית מקורות הירדן על ידי ישראל, ירדן וסוריה לצרכי אספקת מי שתייה ולחקלאות וחלקם הקטן שאיבה לטובת תעשייה ירדנית. 

בטיוטה משרד האוצר קבע כי למדינה תשמר הזכות להקים מיזם להאטה או לייצוב מפלס ים המלח. אלא שבאוצר החליטו, וספגו על כך ביקורת מארגוני הסביבה, כי הזכיין העתידי לא יהיה מחויב לפרויקט כזה. במסגרת הדיון ארגוני הסביבה התעקשו שיש פה הזמנות היסטורית לשנות את עתיד הים.

מה היקף שטח הזיכיון שנהנת ממנו כיל בעשורים האחרונים? 

שטח הזיכיון של מפעלי ים הוא עצום ונפרס על פני כ-3% משטחה של מדינת ישראל, כ-650 קמ"ר. הציבור הרחב מכיר את ים המלח בעיקר דרך המלונות ששכנות לצידן של בריכות אידוי מלאכותיות בגודל של יותר ממאה קמ"ר (פי 1.5 מגודלה של תל אביב). הבריכות משמשות את מפעלי ים המלח להפקת אשלג ומינרלים נוספים. עוד בשטח הזיכיון – אזור תעשייה, תחנות כוח, תחנות שאיבה, אזורי כרייה וחציבה, מסועים, תשתיות ניקוז ואיגום נחלים, תשתיות חשמל ומים, והיישובים נווה זהר, נאות הכיכר ועין תמר לצד שטחי חקלאות נרחבים. 

שטח הזיכיון העצום – 3% משטחי מדינת ישראל, אינו קשור ברובו להפקת משאבים לטובת החברה. בתנאי המכרז הבא, מוצע לצמצם אותו משמעותית, בכשני שליש, כך שחלקים נרחבים שהיום שנמצאים תחת שליטתה של כיל, יוחזרו לשליטת המדינה, בין היתר לצרכים תיירותיים וסביבתיים. יש לציין כי למרות שכיל החזיקה בחלקי ארץ נרחבים, עדיין החברה נדרשה לאישורים רבים בשביל להקים מבנה חדש, או לנצל אותו באופן שונה.