צו השעה הוא הקמת ועדת חקירה ממודל חדש

הדיון הציבורי על "קריסת הקונספציה" החל זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה. כעת יש לברר באופן ממלכתי באיזו קונספציה מדובר ומי אחראי לגיבושה. השיח התקשורתי כבר הציף שורה של הסברים משלימים או סותרים, שמציירים מספר קונספציות, ביניהן קונספציה מדינית, צבאית ומודיעינית.

הקונספציה המדינית קשורה לאסטרטגיה הישראלית ביחס לרצועת עזה. היא עשויה לכלול נושאים דוגמת תכנית ההתנתקות שהגה אריאל שרון, וההחלטה לאפשר העברת כספים לחמאס. לעומתה, הקונספציה הצבאית קשורה לנושאים דוגמת המכשול הפיסי בין הרצועה ויישובי העוטף. אילו הקונספציה המודיעינית נוגעת בהערכת המודיעין בדבר הרתעת החמאס, וההתרעה שלא הגיעה בבוקר 7.10. לסוגיות אלה מתווספים גם היבטים פוליטיים, שקושרים בין השבת השחורה לזעזועים שהמדינה וצה"ל חוו בחודשים האחרונים.

מורכבות הדיון תיפול לפתחה של ועדת חקירה, שתוקם בסבירות גבוהה. חלק מובנה מעבודת הוועדה יהיה לתאר את הדרך שהובילה לאסון, כלומר לקבוע איזו קונספציה היא החטא הקדמון. היטיב לבטא זאת נשיא בית המשפט העליון לשעבר אשר גרוניס, בהתייחסו לוועדת החקירה שהוא מנהל בנוגע לפרשת הצוללות. לדבריו, על ועדת הצוללות "לשחזר את העבר וליצור מאבני הפסיפס תמונות של ההתרחשויות שאירעו ושל זהות המעורבים בקבלת ההחלטות".

מבחינה זו, אין הבדל בין ועדת הצוללות לכל ועדה אחרת. אלא שיכולתה של הוועדה לעשות כן תלויה במידה רבה בכתב המינוי שיינתן לה על-ידי הממשלה.

כתב זה מכתיב לוועדה את סמכויותיה בצורה מפורטת, כאשר לוועדה אין סמכות חוקית לסטות ממנו. צמצום או הרחבה של כתב המינוי נמצא אך ורק בסמכות הממשלה. לפיכך, ניסוח כתב המינוי הוא שלב קריטי בעבודת הוועדה, עם דגש על שתי נקודות: טווח הזמנים של החקירה והגורמים שיעמדו במוקד הדיון.

ככל שהחקירה תלך אחורה בזמן, היא תיטה להדגיש היבטים שקשורים לקונספציה המדינית, שהיו באחריות ממשלות עבר. מבחינה זו, שורש הרע עשוי להיות קשור לתהליכים שראשיתם בהסכמי אוסלו משנות התשעים. וקטור אלטרנטיבי, מצומצם בהרבה, ימקד את החקירה בימים שקדמו לאסון של ה-10.7. גם דרך חקירה זו עשויה להקטין ממידת האחריות של הממשלה הנוכחית לאסון. במקרה זה יובלטו היבטים צבאיים ומודיעיניים שידגישו את חוסר המוכנות הצבאית למלחמה.

כמובן שישנו גם "הפיל שבחדר": כיצד ניתן למדוד את השפעת החודשים האחרונים – המאמצים לקדם את ההפיכה המשפטית מכאן והמחאה החברתית משם – על מוכנות צה"ל? על רקע השסע הפוליטי שמאפיין את ישראל, נראה שיש פער אדיר בין הרצון להקים ועדת חקירה, ובין יכולתה בפועל לשכנע את כלל הציבור בממצאיה ומסקנותיה. מה אם כן הפתרון לכך?

כיצד ייבנה הנרטיב?

בהיסטוריה של ישראל יש שתי ועדות שעסקו בחקירת מלחמות. הראשונה היתה ועדת אגרנט, שהוקמה ב-1973 לחקירת מחדל יום הכיפורים. השניה היתה ועדת וינוגרד, שהוקמה ב-2006 לחקור את מלחמת לבנון השניה. אף אחת מהוועדות הללו לא חפה מחולשות. עם זאת, דומה שלעניין חקירת המלחמה הנוכחית, דרך פעולתה של ועדת וינוגרד, והמנדט שניתן לה, מתאימים יותר מאלה של אגרנט.

ועדת אגרנט היתה ועדה ממלכתית בעלת כתב מינוי מצומצם, שמיקד אותה בענייני מודיעין, עם דגש על ה"ימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים". בנוסף, הוועדה הונחתה לבחון את "היערכותו של צה"ל למלחמה בדרך כלל, [ו]כוננותו בימים שקדמו" למלחמה. ההתייחסות בכתב המינוי לחקירת "הגורמים האזרחיים", קרי לדרג המדיני, נגעה אף היא לבחינת המידע המודיעיני בימים שקדמו למלחמה.

ועדת אגרנט לא נועדה אם כן לחקור את כל מלחמת יום הכיפורים, ובוודאי לא עניינים מדיניים דוגמת מגעים עם מדינות ערב טרם המלחמה. בפועל, הוועדה עשתה בדיוק את זה. היא התמקדה בבחינת השבוע הראשון למלחמה, שניצב בצל ההפתעה המודיעינית. לא בכדי, הוועדה טבעה את המושג "קונספציה", שהפך למטבע לשון שכיח לתיאור קיבעון מחשבתי שמוביל לאסון.

מחקרים משלימים לדוח אגרנט, בדבר היבטים מדיניים של המלחמה, באו לעולם רק שנים ארוכות אחרי פרסומו. בנוסף, הוועדה הביאה להדחת בכירים בצה"ל, כולל הרמטכ"ל, בעוד שהיא פטרה מאחריות את הדרג המדיני בראשות רה"מ ושר הביטחון.

לעומת זאת, ועדת וינוגרד היתה ועדת בדיקה ממשלתית (בניגוד לוועדת חקירה ממלכתית), קרי ועדה שהממשלה ממנה את חבריה ולא נשיא בית המשפט העליון. מבחינה זו, ועדת וינוגרד נחשדה מראש בשמירת האינטרסים הפוליטיים של ממשלת אולמרט. ואמנם, הוועדה בחרה שלא להגיש מסקנות אישיות, לא כלפי אישים בדרג המדיני, ולא כלפי לובשי מדים. לחילופין, היא כן הגישה לממשלה המלצות מערכתיות.

מנדט החקירה של וינוגרד היה רחב בהרבה מזה של אגרנט. הוא הסמיך אותה לקבוע ממצאים, מסקנות והמלצות, "ככל שתמצא לנכון, בנוגע לדרג המדיני ולמערכת הביטחון, בכל הנוגע למכלול ההיבטים של המערכה בצפון" – בכלל זה היבטים מדיניים, צבאיים ואזרחיים – מיום פרוץ המלחמה ועד כניסתה לתוקף של הפסקת האש. בנוסף, הוועדה הוסמכה לעסוק בהיערכות הדרג המדיני והצבאי לתרחישי איום בגבול הצפון.

בפועל, הוועדה פעלה על פי כתב המינוי שלה. ראשית, היא חקרה כל אחד מימי המלחמה. בנוסף, היא עסקה בעניינים שקשורים להיערכות המודיעינית והצבאית בשנים 2006-2000.

הוועדה הדגישה שהיא לא ראתה את עצמה כאחראית לכתיבת ההיסטוריה המלאה של המלחמה. עם זאת, היא סייגה את הדברים (ברוח דבריו של אשר גרוניס המובאים למעלה) והוסיפה שריכוז הממצאים "לכלל 'סיפור אחד' יש בו עבודה של עריכה, וכי עריכה כזו […] תלויה ביעדי הכנת הנרטיב – שהם מילוי אחר משימות הוועדה". מבחינה זו, ועדת וינוגרד ציירה תמונה יותר מלאה לגבי מלחמת לבנון השניה מאשר התמונה שציירה ועדת אגרנט בנוגע למלחמת יום כיפור.

ללמוד מוועדת החקירה לאסון התאומים

טוב תעשה ועדת החקירה לחקר אסון 7.10 אם תפעל ברוח ועדת וינוגרד. אלא שהרחבת החקירה לשנים מוקדמות יותר תחשוף אותה לביקורת פוליטית. בחברה משוסעת כמו ישראל הדבר נראה כדבר בלתי נמנע, שאף עלול לקעקע את עבודת הוועדה עוד טרם הגשת הדו"ח הסופי שלה.

כדי לנסות להימנע מכך יש לבצע מספר פעולות. אחת מהן היא אימוץ אלמנטים של ועדות חקירה לא ישראליות, כולל ועדות אמת ופיוס, שמחזקות את ההיבט התרפויטי של החקירה ומתמקדות בחשיפת עובדות. טוב תעשה המערכת הפוליטית אם, לצורך העניין, היא תאמץ גם אלמנטים מהמנדט שניתן לוועדת החקירה האמריקנית לחקירת פיגועי 11 בספטמבר.

ועדה זו הוקמה בחקיקה מיוחדת של הקונגרס לבדיקת האירועים, כולל הנסיבות שאפשרו את מתקפת הטרור ומוכנותה של ארה"ב להתקפה מסוג זה באופן כללי. הדבר איפשר לוועדה לחקור אירועים ופעולות שהתרחשו בזמן כהונתו של הנשיא בוש (רפובליקאי), וכאלה שהתרחשו כעשור קודם לכן בימי הנשיא קלינטון (דמוקרטי), כאשר שני הנשיאים זומנו לעדות.

בנוסף, לוועדה מונו עשרה חברים בעלי מוניטין ציבורי רב, מהם חמישה בעלי זיקה למפלגה הרפובליקאית וחמישה המזוהים עם המפלגה הדמוקרטית. החברים נבחרו על-ידי גורמים שונים, כולל הנשיא, בכירים בסנאט, בית הנבחרים ושתי המפלגות המובילות. הדבר איפשר לוועדה להצהיר, ובצדק, שהדו"ח שלה איננו מוטה פוליטית.

אלמנט חשוב נוסף במנדט של אותה ועדה קשור למשך החקירה, שהוגבל לשנה וחצי. תקופה זו היתה סבירה הן מבחינה פרקטית והן מבחינה פוליטית. דו"ח הוועדה שהשתרע על-פני כ-600 עמודים הופץ לימים בכמליון עותקים, וזכה לשבחים רבים על סגנונו הרהוט. עובדה זו לא אומרת שהוועדה היתה מושלמת. לימים ביקרו אותה בעוז גורמים חיצוניים ופנימיים כאחד.

הנסיבות בישראל מחייבות הקמת ועדת חקירה לחקר אירועי ה-7.10 אולם הקמה של ועדת חקירה ממלכתית בדומה לוועדות עבר עשויה להיות חרב פיפיות. הן ועדה ממשלתית שתמונה ע"י הממשלה, והן ועדה ממלכתית שתמונה על-ידי נשיא בית המשפט העליון עשויות להיחשד בהטיה פוליטית – מימין ומשמאל. בדומה לכך, מיקוד החקירה בשנים מוקדמות מכאן, או בזמן הסמוך לאסון משם, עשוי להתפרש כניסיון פוליטי להתנער מלקיחת אחריות.

לפיכך, צו השעה הוא הקמת ועדת חקירה ממודל חדש. על הוועדה ליהנות ממנדט רחב ברוח ועדת וינוגרד, וממאפיינים של ועדות לא ישראליות דוגמת ועדת 11.9. גם ועדה כזו לא תהיה חסינה מביקורת ציבורית, אולם היא תצמצם את היכולת להטיח בה טענות בדבר הטיה פוליטית.

ד"ר נדב מולצ'דסקי הוא היסטוריון, חוקר את עבודתן של ועדות חקירה