הזעזוע מהפגיעה ב"הסברה" ממחיש עד כמה העיתונות הישראלית זונחת את תפקידה

התקשורת הישראלית מיהרה להזדעזע מהבחירה של יוכקה ליפשיץ, חטופה מקיבוץ ניר-עוז ששוחררה משבי חמאס, להתייצב מול המצלמות ולספר מה עבר עליה. עיתונאים ופאנליסטים כינו זאת "פיגוע הסברתי" ו"הישג של חמאס", והיה גם מי שטען שהרשמים שחלקה בקול סדוק, על כיסא גלגלים, הם חלק מ"לוחמה פסיכולוגית" של ארגון הטרור שביצע את טבח 7 באוקטובר. בהמשך אף דווח שגורמים עלומי שם מהדרג המדיני האשימו אותה בגרימת "נזק תדמיתי" שפגע במאמצי ההסברה הישראליים.

הסיבה לזעזוע היא התמונה המורכבת שליפשיץ בת ה-85 בחרה להציג: היא דיברה על התופת שעברה, סיפרה כיצד היא וחטופים אחרים הוכו על-ידי המחבלים – וגם מתחה ביקורת על מדינת ישראל, שהשקיעה הון בביצור קו הגבול אך ברגע האמת כשלה בהגנה עליה ועל שכניה. "הפקירו אותנו", האשימה.

האמירות שעוררו את הכעס הרב ביותר הן אלו שנגעו ליחס שהחטופים קיבלו בשבי. "היחס אלינו היה טוב", הפתיעה ליפשיץ. "הם אמרו לנו שהם אנשים שמאמינים בקוראן, והם יתנו לנו את אותם התנאים שיש להם בתוך המערות". היא ציינה שהפלסטינים דאגו להם לאוכל, לטיפול רפואי ולתנאים סניטריים. בתקשורת, היה מי שטען שאינה יכולה להרשות לעצמה לומר דברים אחרים משום שבעלה, העיתונאי עודד ליפשיץ, עדיין מוחזק בשבי יחד עם עשרות מתושבי הקיבוץ.

המונולוג של ליפשיץ הוא העדות הבלתי תלויה הראשונה למצבם של החטופים. עד היום, כל מה שיצא החוצה הוא קטעי וידיאו ותצלומי סטילס של רגעי האימה ב-7 באוקטובר, רובם כאלה שצולמו על-ידי המחבלים ועיתונאים-תועמלנים עזתיים, וסרטון מצמית של חטופה פצועה שצולמה בידי שוביה ואמרה שהיא רוצה לחזור הביתה. שלוש החטופות האחרות ששוחררו עד כה לא התבטאו בתקשורת.

אין ספק שהתיאור של ליפשיץ לא מתיישר עם הקו הרשמי של ההסברה הישראלית, שמתבסס על הפצת תמונות זוועה מהטבח והטמעת ההשוואה בין חמאס לדאע"ש. אין ספק גם שמי שירצה יוכל להשתמש באופן מניפולטיבי ושקרי בדברים שאמרה ולטעון שזוהי עדות לכך שחמאס הוא תנועה הומאנית שמגינה באדיקות על זכויות אדם (וכצפוי, כך אכן קרה).

אפשר להניח שליפשיץ נמצאת בטראומה, כפי שהתלונן שמעון ריקלין באולפן ערוץ 14. אבל גם ריקלין הגיבור היה נכנס לטראומה אם היו פושטים על ביתו, טובחים בשכניו, נושאים אותו לשטח אויב ומחזיקים אותו מתחת לאדמה במשך יותר משבועיים. כשהוא היה יוצא משם, אפשר לנחש שהדבר הראשון שהיה עושה זה להתייצב מול המצלמות.

המסר של יוכקה ליפשיץ הוא לא המסר שמערך ההסברה הלאומי מנסה להפיץ כרגע, אבל זו תהיה טעות להתמקד דווקא בכך. ליפשיץ חוותה מציאות נוראית שהאחראים הישירים לה הם מחבלים צמאי דם, אבל האחראים העקיפים לה הם כל הגורמים המדינתיים שנכשלו במניעת האסון.

כאזרחית במדינה דמוקרטית שעברה תופת ויודעת שיותר מ-200 אזרחים אחרים עדיין נמצאים בתוך התופת, לליפשיץ יש זכות ואפילו מחויבות לספר לציבור מה ראתה ומה היא יודעת: שהחטופים שהוחזקו איתה באותו חלל אינם מתים, שהחוטפים שומרים עליהם בחיים, ושעדיין אפשר לשחרר אותם. ההחלטה לפנות לכלל הציבור, בארץ ובעולם, אִפשרה לה לוודא שהמסר לא יתפייד. בנה יזהר הסביר בהמשך, בראיון לחדשות 12, שאף אחד לא אמר לאמו מה להגיד ושהיא החליטה לדבר משום שלתפיסתה הדבר עשוי לסייע להחזרת שאר החטופים.

הריאקציה התקשורתית לבחירה המושכלת והמתבקשת הזאת מדהימה. הזעזוע האוטומטי מהפגיעה ב"הסברה" ממחיש עד כמה, בזמן מלחמה, העיתונות הישראלית ממהרת לזנוח את תפקידה הבסיסי ביותר. מבחינת העיתונאים, גורמי ההסברה הישראלים היו צריכים ויכולים לטפל במקרה אחרת, ואפשר בהחלט למתוח ביקורת על כשלונם (גם) בכך. אולם כשהעיתונות שידרה את הדברים היא פשוט עשתה את תפקידה.

התכלית הבסיסית של העיתונות היא לפרסם מידע חשוב שאינו ידוע לציבור הרחב, וכך לאפשר לציבור לגבש תמונת מציאות מלאה ככל הניתן. התכלית של תעשיית ההסברה הפוכה: לפרסם רסיסי מידע ומסרים שמשרטטים תמונה צרה של המציאות באופן שמשרת מהלך טקטי ספציפי של השלטון. למשל, לגייס לגיטימציה מקומית ובינלאומית להפצצה מסיבית שאולי תחסל את התשתית הפיזית של חמאס, אבל גם את החטופים שנמצאים במנהרות יחד עם הטרוריסטים.

זאת דילמה אמיתית שעומדת כעת בפני הדרג המדיני ומערכת הביטחון: להציל את מי שאפשר, גם במחיר עיכוב ההשמדה המובטחת של חמאס – או להשמיד את כל מה שנמצא בשטח, בלי התייפייפות ובלי נקיפות מצפון. בדיון הזה, האינטרס של ההנהגה לא בהכרח חופף את זה של החטופים. כשהעיתונאים מעקמים את האף בפני מי שמציג מידע חדש שעשוי להשפיע על ההכרעה, הם בעצם אומרים שהם לא מעוניינים לקיים דיון בנושא.

אפשר להתייחס לציבור כאל ערימה של רפי שכל שלא מסוגלים לתפוס מציאות מורכבת שבה חמאס הוא גם ארגון של רוצחים מתועבים – וגם מעוניין לשמור על בריאות החטופים מתוך אינטרס הישרדותי. כשזו נקודת המוצא, עדויות כמו זו של ליפשיץ הן בלתי מתקבלות על הדעת. אבל זאת חשיבה של תועמלנים.

התפקיד של העיתונות כעת הוא לחשוף כמה שיותר מידע על מה שקורה ברצועת עזה, מעל ומתחת לפני האדמה, כדי שהדיון הציבורי יתנהל כשיש בידינו תמונה מלאה ככל הניתן. יוכקה ליפשיץ סיפקה לחברה הישראלית שירות ציבורי מהמעלה הראשונה.