אור בוטבול: "חדשות צריכות להיות רצף של עובדות, אני כבר אגבש לעצמי דעה"

אור בוטבול הוא שחקן, כותב, צלם ועורך וידיאו, יוצר הפודקאסט "מתחת לכל ביקורת" ומבקר פרסומות.

הריני להודיעך שמונית זה עתה בצו 8 למבקר הטלוויזיה והפרסומות של "העין השביעית" עד לסוף השיחה הזאת. דווח מהשטח.

זה היה חייב לקרות בשלב כלשהו. בהתחלה לא היו פרסומות בכלל ופשוט שידרו ברצף. אחר כך נכנסו תשדירים של גופים ממשלתיים, שזה הגיוני ולגיטימי, וזה פתח את הדלת לפרסומות. כמו שאני רואה את זה כרגע, יש שלושה סוגים של פרסומות: הלגיטימיות, העובדות על עצמן והביזיוניות.

דווקא הבנקים, שבדרך כלל מפיקים את הפרסומות הכי ציניות וקרות, עושים משהו מאוד לגיטימי הפעם: בנק הפועלים משלם על 3 חודשי משכנתא עבור תושבי העוטף, מזרחי על חודש אחד. פייר, שווה פרסומת. עשיתם משהו טוב, עזרתם לאנשים שצריכים עזרה על חשבונכם, מגיע לכם לקבל יחסי ציבור טובים בתמורה. אפילו דינמיקה אומרים שהם הגיעו לחיילים ותיקנו להם טלפונים חינם, וואלה – כל הכבוד, מגיע לכם שאני אפרגן לכם עם הרכישה שלי. הייתי מוותר על להעמיד את אלי פיניש עם פרצוף רציני סתם ככה, או על ה"כנות" העממית של עמוס תמם עם טקסטים מעפנים כמו "כן כן, מה ששמעתם", או על העיני כלבלב של דביר בנדק. אבל בסדר, אני בטוח שלהרבה אנשים זה נחמד לראות.

מתחתם יש חברות כמו איזו חברה למכשירי שמיעה שאלוהים יודע מה הקשר שלהם עכשיו למלחמה. והם באים ואומרים בקול המתנחמד שמגיע אחרי אסונות "לדעתנו לשמוע טוב זה ממש חשוב עכשיו". אוקיי, נגיד, יכול להיות. או בזק שמתגאים בכך שהטכנאים שלהם ממשיכים לעבוד כי "הכי חשוב להיות מחובר". נראה לי שיותר חשוב להיות בחיים כרגע, תירגעו. פרטנר לפחות שידרגו את כולם ל-5G בחינם.

ואז ברמה הנמוכה ביותר יש את פאקינג ג'פניקה ומחסני תאורה, שלא נתנו כלום, לא עזרו בשום דבר, לא חילקו שקל לחיילים או הציעו ארוחות לשטח או כלום. הם רק "מחבקים את החיילים" או חרטא אחרת, וכמובן מסיימים בדבר הכה קריטי כרגע – "כולנו יחד". נכון, כולנו יחד. יש לכם עוד משהו להגיד? רוצים לעשות משהו עם המיליונים שלכם כי כולנו עכשיו כל כך יחד? או שפשוט חיכיתם להזדמנות הראשונה כדי להזכיר לאנשים שאתם קיימים ואם בא להם ג'פנקו בחמישים שקל אתם תשמחו לקחת להם את הכסף כי אתם כל כך אוהבים פאקינג כסף?!

את הציניות הזאת אתה מזהה כבר גם בשידורים שבין הפרסומות, בתכניות ובמשדרים הרצופים?

האמת שאני משתדל לצפות בהם פחות ופחות, וכשאני כן שוקע לראות אותם, הכל כבר מתבלבל לי ביחד. כל המומחים והגנרלים והעצות שלהם. מבחינתי חדשות צריכות להיות רצף של עובדות של מה קרה היום, אני כבר אגבש לעצמי מה אני מרגיש לגבי זה. אבל זה היה לוקח שש דקות וצריך למלא 7 שעות. אז אני מרחיק את עצמי.

בוא ונעשה תרגיל מחשבתי של הצלבת מדיה – תחשוב על שלושה או ארבעה מוצרים ותצוות להם פרזנטור חדש מתוך שידורי האינסוף האקטואליים. אני בטוח שאנשי הקריאייטיב דרוכים עכשיו מול המסכים שלהם.

אין לי מושג איך לעשות את זה. אני חושב שחלק מהדחייה שיש לי מחדשות זה שכולם נראים לי אותו בנאדם. אין להם ממש אופי. כל הקטע בפרסומת ובמציאת פרזנטורים זה להביא את האופי של הבנאדם שאתה רוצה שיתיישר עם האופי שנראה לך שלמותג שלך יש. מותגים הם לא חבורת חליפות שרואים רק כסף מול הפרצוף שלהם. אבל אם אנחנו מדברים על איך מותגים מדמיינים את עצמם, אז אולי תמיר סטיינמן היה מתאים לפועלים, שרוצים להיראות מאוד עממיים וקולים. הייתי ממשיך לעוד כמה אבל אני לא יודע איך קוראים להם.

מצד שני, לאורך השנים, היו לא מעט חברות שבחרו דווקא אנשי אקטואליה כפרזנטורים. זה לא אמור להיות טריוויאלי שהאמינות של אנשי המסך האקטואלי היא נכס אטרקטיבי למפרסמים?

נכון אבל אנשי טלוויזיה ואקטואליה הם לא בהכרח אנשי חדשות, שלהם אסור להשתתף בפרסומות. ואם פעם זה התערבב ביחד וכולם פשוט היו "אנשים רציניים מהטלוויזיה", היום יש כל כך הרבה חדשות והם הפכו להיות אייקונים בזכות עצמם, שאנשים מאוד מזהים אותם ואת העבודה שלהם. מבחינים מאוד בינם לבין מישהו כמו ארז טל, שאמנם נמצא באותו אולפן, אבל לא נראה לי שאנשים מסתכלים עליו וחושבים "חדשות ועובדות" אלא יותר "מנחה חייכן של דברים לא קריטיים".

אני מזכיר לך שצמד המראיינים האקטואליים הבכירים במדינה כיום הם אופירה וברקו, ולאו דווקא בן כספית ועמית סגל. אולי זה אומר משהו עלינו ועל הטלוויזיה שלנו.

זו נקודה טובה, אבל לפחות בעיני יש הבדל אדיר בין אופירה וברקו ליונית ודני. אתה יכול לקרוא לזה עממיות מול אליטיזם או יושרה עיתונאית מול התלהמות או מאה דברים אחרים – אבל הם שונים. אז סבבה, הם מראיינים אנשים והם מאוד מצליחים, את המותג של "איש חדשות רציני, חוקר, אמין במאה אחוז" עוד לא מכרו לפרסומת. בינתיים.

אופירה תהיה טובה יותר בלמכור בגד (מה שהיא עושה עכשיו עבור גולף), אבל יונית תהיה אמינה יותר אם היא תמליץ על משהו ענקי כמו בנק או ביטוח חיים. ללהיות עממי יש מחיר.

מה צריך לקרות כדי שגם זה יקרה?

שעיתונאי או עיתונאית כלשהם, כנראה עם יושרה פחותה מהאחרים, יעשה משהו אפור, שאפשר להגיד שהוא פרסומת ואפשר להסביר גם למה הוא לא, ועם המדרון החלקלק שאנחנו מכירים היטב, אחרים ילכו בעקבותיו ופתאום זה ייראה מאוד נורמלי ובעצם למה לא.

במקרה הזה אני יכול להגיד "בוקר טוב" – כי גם זה קורה כבר שנים. דנה וייס מקדמת משרד עורכי דין מוביל, עיתונאים מנחים כנסים של חברות מסחריות שהם מסקרים, עיתונאים מופיעים בקמפיינים פרסומיים של הממשלה – יש רבים שלא רואים בזה שום בעיה.

צודק, אני לא הכרתי את זה. אולי בראש שלי זה שונה מאשר להיות בפרסומת מצולמת בטלוויזיה, שם באותו מדיום שבו אתה משדר אמינות – אתה משדר מסחריות. אתה צודק, זה בעצם אותו דבר, ואני לא הכרתי את זה, אז אין לי דעה מספיק מגובשת לספק כרגע.

עולם חדש של יושרה עיתונאית פגומה נפתח בפניך – חומר נהדר לפודקאסט ביקורתי על פרסומות. איך בעצם הגעת לעסוק בזה?

עשיתי סרטונים קצרים עוד לפני, מתחילת הקורונה. ואז היו כמה דברים שעיצבנו אותי ועשיתי עליהם סרטונים ארוכים יותר, כמו יוטיוברים שאני אוהב לראות, כי אני מאמין שדברים לא חייבים להיות קצרצרים אם הם מעניינים. ואז ראיתי פרסומת של בינז שממש עיצבנה\הצחיקה אותי. וכשמשהו מעצבן אותי אני יודע שאני יכול לדבר עליו שעות. אז חשבתי שזה יהיה לי כיף ושאף אחד לא יראה את זה, אבל זה טיפה תפס. וזה שאחריו תפס יותר. ואחרי 15 כאלה עכשיו עוצרים אותי ברחוב לשאול אם אני הזה שמבקר פרסומות. זה תמיד מפתיע אותי. אני לא יודע אם זה כי לכולם בבסיס יש דעות מאוד מוצקות ובעיקר שליליות על פרסומות, או כי כשאתה רואה מישהו מדבר על משהו שאכפת לו ממנו זה פשוט מעניין.

כמה זמן והשקעה באמת דורש פרק ממוצע של סרטון מצולם וערוך כזה?

לאסוף פרסומות לוקח זמן. אנשים שולחים הרבה דברים ואני שם הכל בתיקיות עד שאני מבין מה יכול להתחבר בקו קוהרנטי. לכתוב את התסריט לוקח בערך ארבע או חמש שעות, וזו צריכה להיות כתיבה אחת רצופה אחרת כל המומנט הולך וזה נהיה בלתי מצחיק. לצלם את זה לוקח בערך 20 דקות, כמה זמן שלוקח לי להגיד את הטקסט. ואז שעתיים לעשות ראף קאט (שהם רק קטעי הווידאו הנכונים אחד אחרי השני, וביניהם הקטעים שאני מדבר עליהם מתוך הפרסומות). ואז עוד ארבע-חמש שעות של להכניס את כל האפקטים והבדיחות הוויזואליות. ואז זה בדרך כלל מזעזע ולא מצחיק ואני מרגיש שבזבזתי מלא זמן, והבת זוג שלי באה לשבת איתי על זה עוד חמש שעות, מחליפה את כל המוזיקה, מקצצת דברים מיותרים ופתאום זה עובד. ואז רק צריך עוד שעתיים לעשות כתוביות, לעצב תמונה וזהו.

ואיך אפשר להתפרנס מזה? משלבים פרסומות סמויות?

אין פרסומות סמויות, אני מרוויח רק כמה גרושים מיוטיוב מהצפיות ומאנשים שיכולים לתת "סופר לייק" ולתרום כמה שקלים לערוץ.

דווקא פרסום סמוי בתכנית ביקורת פרסומות נשמע לי כמו רעיון מספיק ציני כדי שמישהו בקשת או רשת ירצה לקדם אותו 🙂

שידברו איתי, נחשוב על איך לעשות את זה אלגנטי ולא דוחה.

אני בטוח שהיו כבר הצעות מגופי מדיה כלשהם ובינתיים מה אתה עושה חוץ מהסרטונים והפודקאסט?

כן, יצאו מזה כמה עבודות כתיבה וכמה פרסומות שיצרתי בעצמי. חוץ מהסרטונים והפודקאסט אני כותב, מצלם ועורך לחברות, לארגונים ולעצמאיים. אני גם כותב ומגיש עבור התאגיד בדיגיטל. בדרך כלל דברים מצחיקים, כרגע דברים שאמורים להעלות את המוראל. וברוב הזמן אני כותב, בעיקר עם עמרי, השותף שלי לפודקאסט, מחזות ומחזות זמר.

בקורונה הצעתי לאחד המרואיינים לתת לי סטורי בורד למחזמר שיעסוק באותה תקופה. אתה חושב שאי פעם נראה גם מחזות זמר על התקופה של ישראל 2023 לפני אוקטובר?

אני חושב שמחזמר טוב הוא על-זמני. אני לא משתגע על דברים מודרניים שמדברים על העבר הקרוב או על ההווה המקורקע בישראל האמיתית. פחות משפחה וסלון ויותר משהו פנטסטי שיכול להתאים לכל מדינה ולדבר לאנשים מעצם זה שהם אנשים. אולי לא נראה המון מחזות זמר על ישראל שמתמודדת עם הפגנות ומשבר חוקתי וכל זה – אבל לא ממש אכפת לי מזה. אני חושב שנראה הרבה דברים משמחים, אנושיים, אולי פחות מלחמות וצבאות ודרמות משפחתיות שאלוהים יודע מי עוד רוצה לראות את זה. אני חושב שכבר עכשיו אנשים רוצים טיפה לצחוק וטיפה לשמוח, אבל מרגישים מאוד אשמים על זה, ואני מבין את זה לגמרי. עוד לא הזמן ללכת לתיאטרון או לקולנוע. אי אפשר. אבל אין לי ספק שזה יחזור כמו כל צורך אחר שהוא חלק מהחיים.

מצד שני, יש חברי כנסת שכבר יושבים בבתי קפה…

יותר משזה ביזיון ומרתיח את הדם – זה מטומטם בצורה יוצאת דופן. אתה כבר יושב עם חברים שלך בבית קפה, במקום לעבוד מסביב לשעון או במינימום להסתתר מתחת לסלע בבושה – למה בחוץ?! תשבו בבית שאף אחד לא יראה. זו ההגדרה המילונית של להשתין מהמקפצה, ותהרוג אותי אם מישהו הופתע כשזה פורסם.

אילו גילויי אטימות נוספים אתה חושב שנראה בזמן הקרוב? אולי גם לזה אפשר לייצר מצעד הרגעים הגדולים.

אני חושב שאנחנו רואים עכשיו את האופי האמיתי של הרבה אנשים יוצא החוצה. לא שמקודם הם היו מאופקים ומעונבים מדי, אבל תחת לחץ והרבה ביקורת, עם הגב לקיר – נפלטות אמיתות. זה יכול להיות מופע האיוולת של יוסי שלי, חוסר האונים המביך של גלית דיסטל או ה"על מה צריך להתנצל" האימפוטנטי של קרעי. מה נראה בעתיד? תדמיין את תיאור הדמות של הפוליטיקאי הספציפי בשורה אחת – זה מה שנראה.

אוקיי, אז שוב פתחת לי פתח למשחק משעשע: אני אומר שם של פוליטיקאי ואתה נותן תיאור בשורה אחת.

אני מעדיף לא לשחק את זה.

גם הם מעדיפים שלא, ככל הנראה. לסיום, אשמח אם תציע לי מרואיין אפשרי למדור הזה ושאלה לשאול אותו.

אולי רועי הראל? הוא מאוד מוכר ואהוב, ועכשיו במילואים. דיברתי איתו לאחרונה בקשר למדור שאנחנו עושים בתאגיד. הוא עושה עכשיו דברים מצחיקים מהמילואים ואני לא מבין איך יש עוד הומור בגוף כשנמצאים מול משהו כמו כניסה קרקעית לעזה. אולי הייתי שואל אותו אם הוא מרגיש מצחיק, או שהוא מגייס את זה מתוכו כדי לתת כוח לאחרים.