כתב ספורט הארץ: "אנחנו עדים לאחדות גורל בין קהילות אוהדים"

עידו רקובסקי הוא כתב ספורט "הארץ".

בוא נדבר על ספורט ופוליטיקה בימי מלחמה ושיגרה: אופ"א ופיפ"א – מה הסיפור שלהן?

קודם כל, חשוב להדגיש שהספורט עבור רבים הוא גם בריחה מהמציאות וגם רכיב תרבותי ששווה לחיות עבורו ולהוציא עליו את מיטב כספך. זו המהות של אוהד ספורט. לכן, כשהדבר הזה לא קיים בזמן מלחמה, אז אוהד הספורט חש ריקנות טבעית. אל הריקנות הזו נכנסים רגשות שליליים כמו כעס, עצב, דיכאון וחרדה.

מכיוון שספורט בכלל וכדורגל בפרט הם רכיבי תרבות מהותיים ומשמעותיים, הגופים המארגנים את הפעילות הספורטיבית – כמו פיפ"א, אופ"א, ה-NBA או היורוליג – הם הרבה מעבר לסתם גופים בינלאומיים. למה שהם מייצגים יש משמעות, וכמובן שהם כפופים לאינספור אינטרסים פוליטיים, חברתיים, תרבותיים וכמובן כלכליים.

אנחנו, שגדלנו על תזת "העולם כולו נגדנו", חווים את העוצמות שלה בעתות מלחמה. כמו שקרה בחרם של העולם הערבי שאילץ את נבחרות הכדורגל לנדוד לאוקיאנייה ואז לאירופה, או בימי מתיחות ביטחוניים כמו האינתיפאדה השנייה או מערכות בעזה.

ואולי מעבר לכל השיקולים והמילים היפות, אפשר לפשט את העניין לארבע מילים – כסף גדול מהעולם הערבי? האם זה המניע האמיתי להצהרות חלושות ולהתנהלות מהוססת?

באופ"א, בתור התאחדות הכדורגל של אירופה, אין מדינה ערבית, אך האינטרסים שלה – היורו, ליגת האלופות ושאר המפעלים האירופיים ומועדוני הכדורגל הגדולים – קשורים בקונצרנים הנשלטים על ידי חברות מהמפרץ, בחלקן לא מעריצות גדולות שלנו, בלשון המעטה. לכן, כל תגובה הקשורה לישראל נבחנת בזכוכית מגדלת ותמיד תיחשב עבורנו כרפה מדי.

אני חושב שזה כסף ולגיטימיות. הם יכולים לחיות עם קבוצה ישראלית בשלב הבתים בליגת האלופות (למרות שאשתקד שמה של מכבי חיפה הושחר ברשת bein הקטארית) או עם נבחרת ישראל ביורו צעירות או נוער, אבל הזדהות של אופ"א עם קורבנות טבח בישראל על ידי ארגון טרור זה כבר צעד רחוק מדי אפילו עבור אופ"א. לכן, ההודעה האמפתית יחסית של אופ"א הגיעה רק אחרי הפיגוע בבריסל לפני המשחק בין שוודיה לבלגיה, בו נרצחו שני אזרחים שוודים על ידי מחבל שהזדהה עם דעא"ש.

אצל פיפ"א זה כבר הרבה יותר עמוק – הן בגלל נורמות השחיתות המובנות כמעט בארגון, הן בגלל הקשרים ההדוקים עוד יותר עם העולם הערבי (לראייה המונדיאל בקטאר ומפעל הגביע הערבי), והן בגלל כספים אדירים שנשפכים על הארגון.

מצד שני, איחוד האמירויות דווקא הפגינה עמדה חריגה לעולם הערבי. אולי האומץ שלה צריך להקרין גם על גופים אירופאיים שמחפשים תדמית מהוגנת?

יש אידיאל ויש מציאות. ברור שהיינו מעדיפים שכל מדינות ערב היו נוקטות בגישה האמירתית, אבל גם הם לא גרמו לקבוצות כמו ארסנל, ריאל מדריד ואחרות – עמן יש להם קשרים עסקיים – להביא בהכרח עמדה פרו-ישראלית ואנטי-חמאס.

כאן צריך להחריג את גרמניה, שבאופן מעורר השראה עמדה לצד ישראל גם בזירה הספורטיבית. שזה כולל גינוי וטיפול בכל גילוי אהדה כלפי חמאס מצד כדורגלנים ואנשים בענף, וכמובן תמיכה בישראל ביציעי ורדר ברמן למשל.

אפילו קבוצות בעלות סממנים אנטישמיים כמו לאציו וכוכבים שלה שלחו מסרים של חיבוק לאוהד איטלקי-ישראלי שלהם שהתגייס לצבא והזמינו אותו לצפות במשחק איתם ועם המנכ"ל ביציע הכבוד.

אני חושב שגם כאן זה תלוי בכל כך הרבה גורמים. בעשור ויותר האחרון, למעשה מאז החל גל הפליטים לשטוף את אירופה, הימין הפופוליסטי האירופי, שהוא אנטישמי כמעט בהגדרה שלו, החל לפתח אהדה לישראל בגלל היותה החומה מול האסלאם. לכן, אותם גורמים שאנחנו מזהים כאנטישמיים הפכו להיות "בעד ישראל ונגד יהודים". זה אוקסימורון שהתוצאה שלו, לדעתי, היא תמיכה בלתי מסויגת במאבק הצבאי של ישראל אבל אמונה שהשמאל הליברלי-פרוגרסיבי-יהודי הורס את אירופה.

וכן, רואים את זה גם בכדורגל. מצד שני, מועדונים שהיו מזוהים כיהודים כמו טוטנהאם לא הביעו חיבה מיוחדת לישראל במלחמה הזו. גם את זה צריך לציין. מנגד, צ'לסי – שבעבר היה ידוע כמועדון על גבול האנטישמי – עשה בעיקר תחת רומן אברמוביץ' שינוי אדיר בנושא. ההודעה שלהם היתה טובה כמעט כמו זו של קריסטל פאלאס.

ואיפה ליברפול שישראלים רבים (כולל אותי) אוהדים ואוהבים להזכיר שהם אוהדים שלה?

צריך לזכור שגם לליברפול יש אינטרסים. אני לרגע לא מגן עליה, כמו שאני לא יכול להגן על קבוצתי האהודה ארסנל, שגם היא לא פרסמה הודעה מספקת על אירועי 7 באוקטובר. הכוכב הכי גדול של ליברפול מאז סטיבן ג'רארד הוא מוחמד סלאח. מצרי שדעותיו על ישראל והסכסוך ידועות. הוא אמנם הוציא הודעה על מצב האזרחים בעזה, רק 11 ימים מפרוץ המלחמה, אבל הוא לא יעמוד לצד ישראל.

ההודעות של ליברפול, מנצ'סטר יונייטד, ארסנל והפרמייר-ליג וה-FA (ההתאחדות האנגלית) היו שערורייתיות, בעיקר כשזוכרים כיצד הן התייחסו לפלישה הרוסית לאוקראינה או לאסונות טבע. קרה לנו טבח נורא והארגונים האלה לא מעזים להגיד שחמאס הוא ארגון טרור, למרות שמדינתם, בריטניה, מכירה בו ככזה. הן לא מעזות לעמוד לצד האנושיות אלא תמיד להציג "שני צדדים". זו הצביעות של העולם.

עמיתי אמיר ענבר הציע פתרון עבורנו אוהדי הספורט: לא לצפות מהארגונים האלה לגנות או להתייחס. הם אף פעם לא יהיו בעדנו אז חבל לטרוח. אני אישית חושב שיש לארגונים האלה משמעות, אבל בהחלט כדאי פחות להתעסק באיזה כדורגלן גינה או איזה ארגון אמר מה.

באירועים הנוכחיים שכול וטרגדיה מתערבבים עם אהבת הספורט. סיקרת הלוויות של אוהדים ושחקנים ומחוות של קבוצות בימים האחרונים. זאת חוויית סיקור שונה מאוד מהסיקור השגרתי.

זה שונה בעיקר כי זה מתמקד במה שמעבר. בכל מה שהוא בדרך כלל מסביב, כלומר – לא על המגרש או על הפרקט. המכנה המשותף הספורטיבי, שהוא האהדה לקבוצה או הקבוצה עצמה, למעשה הופסק בגלל המלחמה. אז אותם אוהדים ומועדונים – לא משנה אם הפועל, מכבי או בית"ר – משתמשים בקהילה הזו כדי לתמוך אחד בשני.

יתרה מזו, אנחנו עדים לאחדות גורל בין קהילות אוהדים. אוהדי בית"ר ירושלים או מכבי תל אביב שמוכנים ללבוש חולצות אדומות בלוויות של אוהדי הפועל תל אביב, ואוהדי הפועל תל אביב או הפועל חיפה שמוכנים ללבוש חולצות צהובות או ירוקות בהלוויות של אוהדי מכבי תל אביב ומכבי חיפה. זה כמעט חסר תקדים.

פעם חשבו שהספורט יכול להביא לכאן רוחות אזוריות אחרות. ג'יבריל רג'וב הקים קבוצות כדורגל ופרס ארגן משחקי ידידות. ספורט באמת יכול להיות גשר אמיתי של פיוס או שהכל תפאורה נוחה לקריעה, ברגע האמת של הנפת החרב או לחיצה על ההדק?

ספורט הוא גם מטרים לחברה, כלומר תהליכים שמתרחשים בו יקרו אחר כך בחברה הכללית – כמו תופעת לה-פמיליה שקדמה לעלייתו של איתמר בן-גביר – אבל הוא גם מראה וגורם מקצין. המסגרות שלו, שכמעט לא קיימות, מאפשרות להקצין עמדות ולנצל את הספורט כבמה להעברת מסרים. ג'יבריל רג'וב, לצערי ולצער רבים, השתמש פעמים רבות בנבחרת פלסטין ובכדורגל הפלסטיני כאמצעי לניגוח בישראל ולא כגשר לשלום.

מבחינה פרקטית, מה המשמעות של אירועי הלחימה עבור הספורט המקומי ואירועי ספורט בישראל בתקופה הקרובה וגם מעבר לה?

יש כמה היבטים: ראשית, מה לגבי הליגות המקומיות? כל עוד יש טילים על אזור המרכז והדרום, ויישובי הצפון בקילומטרים הקרובים לגבול מפונים וישנה סכנת אזעקות בחיפה ובשאר הצפון – אין מה לדבר על אירועי ספורט בכל רמה ובכל גיל. גם כך המחסור במתקנים לא מאפשר קיום משחקים או תחרויות אלא רק לאחר הפסקת אש ברצועה.

שנית, מה לגבי קבוצות ישראליות באירופה? כדורגל, כדורסל, כדורעף, כדורמים וענפים אחרים לא יוכלו לארח משחקים בישראל בעתיד הנראה לעין, לפחות בחודש הקרוב. גם אם תוכרז הפסקת אש מחר בבוקר, זה לא שקבוצות אירופיות ששות להגיע לכאן. לא תהיה ברירה אלא לארח בחו"ל – אלו עלויות אדירות וכמובן אתגר ביטחוני לא מבוטל.

שלישית, מה לגבי נבחרות? כרגע משרד התרבות והספורט אוסר על משלחות לאומיות לעזוב את ישראל. גם אם האיסור יוסר – כולל ספורטאים אולימפיים – עדיין צריך לארח משחקי נבחרת בחו"ל. זה נעשה בעבר, בימי האינתיפאדה השנייה ומלחמת המפרץ (מכבי ת"א סל), אבל זה גם אתגר כלכלי וביטחוני.

לגבי ספורטאים אולימפיים, צריך לזכור שאנחנו בשנה אולימפית של קביעת קריטריונים והשגת כרטיסים. זה גם עלול להשפיע כמובן על אימונים ותחרויות, למרות שחלקם נמצאים בחו"ל גם כך רוב השנה. עדיין מדובר על עוד קושי ומכשול – כלכלי, נפשי, ביטחוני וארגוני.

כמה הנסיבות האלה יסיגו את הספורט הישראלי אחורה או יפגעו בו? ספורט יחידני ייפגע פחות?

פגיעה תהיה, אין מה לעשות. רק לפני חודשיים נכנסו הקבוצות לאיזשהו קצב בכדורגל והכדורסל היה ממש בפתיחת העונה. אם מדובר על מלחמה של חודשים קיים סיכוי לקיצור ואף ביטול הליגה או איחוד עונות – דבר שקרה קצת בקורונה אבל למעשה לא מאז מלחמת ששת הימים.

ספורט יחידני לכאורה פחות נפגע, אבל כמו כל אדם שהמלחמה משפיעה עליו היום בעבודה או בחיים האישיים – הראש לא שם, אי אפשר להתאמן כמו שצריך, התזונה, המצב הנפשי ואולי אפילו צוות מעטפת שעזב לחו"ל. שלא לדבר על זה שהג'ודוקא הישראלים, למשל, לא ייסעו לגראנד סלאם אבו דאבי בשבוע הבא. או שהשתתפותם של שחיינים ישראלים באליפות העולם בקטאר בפברואר מוטלת בספק. זה מוציא מאיזון, וראו את זה על ספורטאים אוקראינים בתחילת 2022.

מה שכן, וזה אולי כדאי ללמוד דווקא מהאוקראינים, שאפשר לנתב את זה גם למקום חיובי. שהספורטאים האישיים יתעקשו לייצג את ישראל בתחרויות בחו"ל כדי להראות שאנחנו כאן והספורט הישראלי לא הולך לשום מקום. ראינו את האוקראינים והאוקראיניות עושים את זה וזה יכול להיות גורם מדרבן.

התחלנו בספורט כאסקפיזם ונחמה ואני חוזר לזה לקראת סיום. מה אתה ממליץ לראות מתוך שידורי הספורט בימים הקרובים? כאוהד אנגליה, הניצחון מאתמול 3:1 על איטליה היה אירוע חיובי בתוך כל הקדרות. 

אני אוהד סלובקיה אז התנחמתי ב-0:1 קטן על לוקסמבורג אחרי הפסד 3:2 לפורטוגל. יש לי גם בעיה עם ארסנל עכשיו אחרי ההודעות שהוציאו, אז לא רק שלא שמחתי כשניצחו את סיטי 0:1 ב-8 באוקטובר – כי איך אפשר היה לשמוח ממשהו – גם קשה לי לחשוב שבא לי לראות את ארסנל-צ'לסי בשבת הקרובה. מה שבטוח, ישראלים רבים יעקבו אחרי קריסטל פאלאס.

שמשחקת מול?

ניוקאסל, שהיא בבעלות סעודית.

חוץ מהיותך עיתונאי ספורט אתה גם קיבוצניק. חלק גדול מהישובים ומהאנשים שנפגעו הם אנשי וישובי ההתיישבות העובדת והתנועה הקיבוצית. יש עתיד במציאות הנוכחית להתיישבות הזאת באיזורי העימות?

זו נקודה אישית מאוד אצלי. להיות קיבוצניק זה מעבר לאדם שבא מקיבוץ, זה מאפיין תרבותי. אני חושב שבשנים האחרונות הוציאו לנו שם רע עם כל סיפור השערים הצהובים (חלק מהם אגב ירוקים, כחולים או אדומים) ודברים אחרים שלא אחזור עליהם כאן. הקיבוצים והמושבים הם החזית של מדינת ישראל, הגבול הראשון. הם עושים חקלאות, תעשייה, חינוך, חדשנות, אחוזים גבוהים מאוד בגיוס לקרבי, ציונות אמיתית.

הלב נשבר לראות את החברים מניר עוז, כפר עזה, בארי, נחל עוז, כיסופים, נירים וניר-עם מופקרים ככה ומאבדים כל כך הרבה אנשים טובים. אבל יש כאן הזדמנות לכתיבת סיפור חדש של התנועה הקיבוצית, שקצת נשכחה בעשור-שניים האחרונים. זה מעבר ל"שבועות בקיבוץ" או "סתלבט בקיבוץ". זו צורת חיים קהילתית ייחודית שמנסה להוציא את הטוב מכל אחד למען הכלל. אז נכון, הפורמט השתנה וזה כבר לא "כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו", אבל יש כל כך הרבה דברים טובים וחיוניים בקיבוץ שצריך למצוא סיפור חדש כדי שהתנועה תמשיך להתקיים.

אגב, התנועה הקיבוצית היתה אחד הגופים הראשונים שתפקדו בצורה טובה במלחמה הזו. המשאבים והפלטפורמות שלה סייעו רבות לקיבוצים, למושבים ולערים בדרום.

לסיום, אשמח אם תמליץ לי על מרואיין למדור ועל שאלה שכדאי לשאול אותו. 

מתן חלק, איש וחבר יקר. לשאול אותו מאיפה הכוחות, עם כל הטראומות שלו, לעזור לכל כך הרבה אנשים ואיך שומרים על הומור בימים אלו.