היצמדות לדיווחי המלחמה עלולה להזיק: "לשמור על עצמנו זה לא רק ללכת לממ"ד, זה גם לשמור על הנפש"

אם יש דבר שנתוני ועדת המדרוג מימי מלחמת סוכות מלמדים, פרט לשליטה הכמעט מוחלטת של ערוץ 12 בזירה החדשותית, הוא שאזרחי ישראל נצמדים למשדרי החדשות באחוזים גבוהים במיוחד ביחס לימי שגרה. אלא שלצד התועלת שבהתעדכנות והרגשת הביחד, התכנים המשודרים מהמסך עלולים לגרום גם נזק.

מחקרים רבים מצאו קשר בין צפייה בחדשות לבין עלייה בתחלואה הנפשית, וזרם הסרטונים הגרפיים ומעוררי הפלצות שמסתובבים ברשתות החברתיות ודאי מזיק ומערער. השילוב הזה צריך לעורר בנו מחשבה ודאגה לשמירה על נפשנו, ולא רק על גופנו. בעוד בשנים האחרונות התמודדנו עם תקופות של כמה ימי התרחשויות ביטחוניות אינטנסיביות, עכשיו אנחנו כבר באירוע אחר.

מומחים לבריאות הנפש ששוחחו עם "העין השביעית" מצביעים על ההשפעה שנגרמת מחשיפה מתמשכת לדיווחים הבלתי פוסקים, ומציעים דרכי התמודדות. "אנחנו נדרשים פה לתקופה ארוכה, זה מרתון ולא ספרינט, שבה נצטרך לשמור על עצמנו כדי שנוכל להיות כמה שיותר בטוב בתוך הנסיבות האלה", אומרת הפסיכולוגית החינוכית דוקטור קרני גיגי, מפורום הארגונים של הפסיכולוגיה הציבורית, "ולשמור על עצמנו זה משהו אקטיבי, זה לא רק ללכת לממ"ד, זה לשמור על הנפש מכל מיני דברים שעושים לה לא טוב".

"יש לנו משיכה לראות את הסרטונים שמסתובבים ברשת, מסקרנות או תחושת שליטה מזויפת, אבל זה כמו לשתות רעל, אנחנו מרעילים את הנפש שלנו"

לדברי גיגי, "מה שמאפיין את המערכה הזאת זה שאנחנו הולכים לקבל עוד המון סרטונים, זה מין טרור מסוג חדש. זה חלק מהלוחמה הפסיכולוגית. מצד אחד יש לנו משיכה לראות את זה מסקרנות או תחושת שליטה מזויפת. אבל למעשה זה כמו לשתות רעל, אנחנו מרעילים את הנפש שלנו".

פרט לסקרנות, סיבה נוספת שבגללה אנחנו צופים בסרטונים הללו היא אשמת ניצולים. "אנשים עברו את התופת הזאת, ואני פריבילגית שיש לי זכות לא לראות את זה? לא, אני חייבת", מסבירה גיגי, "אבל צריך לזכור שגם אדם שעבר אירוע ושרד אותו – זה עבר. כשאנחנו רואים סרטונים אנחנו שומרים את עצמנו בתוך אירוע טראומטי. נוכח אשמת הניצולים, המשימה היא להבין שמה שאנחנו צריכים לעשות זה לשמור על עצמנו ועל האנשים הקרובים לנו".

גיגי מבחינה בין צפייה בתכנים חדשותיים לבין צפייה בסרטונים לא מצונזרים, כמו אלה שזורמים ברשתות החברתיות, שהיא לדבריה הרסנית במיוחד. "לגבי הסרטונים – ברור שלא צריך לראות אותם, זה פשוט רעל", היא אומרת, "צריך לזכור שאנשים לא רואים סרטון אחד אלא זו כמות עצומה של ויזואליה גרפית שברור שגורמת לטראומה משנית".

אבל, היא מוסיפה, גם צריכה מוגברת של תכנים חדשותיים, גם כאלה שעברו עריכה, גורמת לנזק. "יש מחקרים על אנשים שצרכו חדשות אחרי אסון התאומים. ומצאו קשר בין זמן צפייה בטלוויזיה לתחלואה נפשית. כי לראות חדשות כל היום זה מכניס את הגוף והנפש לסטרס. המוח שלנו קורא את המידע הזה, והכל בתוך רקע כללי סוער ומעורר חרדה, אז גם ככה המוח דרוך ויש אנשים שמרגישים את זה גופנית".

לקבל לגיטימציה

המומחים מסכימים כי הנזק הרב ביותר נגרם מצריכת תכנים באופן שמערב כמה שיותר חושים – צפייה, האזנה וקריאה יחד. אך לדברי ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית בער"ן, גם קריאה בלבד, אפילו של הודעת טקסט או של תיאור קשה מדי, עלולים להזיק: "גם פוסט שמתאר בדיוק מה היה או תיאור של מראות וריחות, זה מיד מחיה את הפחדים. זה הפחד הכי גדול שלנו שמתממש פה. ואנחנו חשופים אליו בצורה שהיא לא שומרת עלינו".

"בשורה התחתונה – כשאני אומרת לשמור על עצמנו זה אינדיבידואלי. כל אדם צריך למצוא את מה ששומר עליו. ואם יש משהו שנותן תחושה של שליטה, אם יש משהו שעובד למישהו, אז זה עובד"

דניאלס מתארת את הנזק שהיא כבר מרגישה בשטח. "הרבה מהפניות אלינו מגיעות בנושא הזה, של אנשים שלא מסוגלים להתנתק", היא מספרת, "אישה שסיפרה למשל: 'אני והבת שלי יושבות במיטה ובוכות מול המראות', או 'אני לא מצליח לישון בלילה כי אני כל הזמן בלופ של תיאור של מישהו או סרטון'".

"הרבה פעמים הפונים זוכים לרגיעה כשהם מקבלים מאיתנו לגיטימציה לא לצפות", ממשיכה דניאלס, "כי לפעמים הם מרגישים שאם הם לא יצפו אז הם לא מעורבים, או שמי שהם שיתלוננו כשיש אנשים שאיבדו את היקר להם מכל. ולכן צריך להסביר להם שיש להם לגיטימציה. אנחנו מתקפים את הרגשות שלהם ואת המחשבות, כדי להעביר את המסר שמעגלי הפגיעה הם רחבים".

ומנגד, יש גם עמדות שונות ביחס לצפייה בחדשות. לדברי דוקטור רובי רוגל, סמנכ"ל מרכז משאבים ומנהל תחום החוסן, "יש אנשים שישיבה מול החדשות זה מה שיעזור להם. כאנשי מקצוע אנחנו אומרים שזה לא טוב אבל גם הם צריכים לקבל לגיטימציה להתמודדות שלהם".

בהקשר הזה מספרת גיגי על מקרה שחוותה: "באחד הסבבים הקודמים הייתי באוטו עם הילדים, שני מתבגרים וילד צעיר, כשנשמעה אזעקה. עצרתי את האוטו, ונכנסנו למקלט של בניין והתחילו להגיע כל מיני אנשים מהבניין. היה מטח רציני ולא ממש היה מקלט מוגן והיו פיצוצים אדירים. הבת שלי הייתה על סף התקף חרדה, והיה שם אדם שעמד לידנו וכל מה שהוא עשה זה להקריא – פגיעה ישירה בראשון לציון וכו'. וראיתי איך זה מרגיע אותו. אבל ראיתי גם מה קורה לבת שלי כשהוא עושה את זה.

"בשורה התחתונה – כשאני אומרת לשמור על עצמנו זה אינדיבידואלי. כל אדם צריך למצוא את מה ששומר עליו. ואם יש משהו שנותן תחושה של שליטה, אם יש משהו שעובד למישהו, אז זה עובד. יש לנו המלצות גורפות שמבוססות על מחקר, אבל אם מישהו מרגיש שבלי זה הוא מרגיש חסר שקט ומנוחה אז זהו זה".

כל זה ביחס לחדשות, היא מדגישה שוב – הסרטונים הם עולם אחר. "בניגוד לחדשות ששם יש שליטה על המראות, את הסרטונים אתה פותח ולא יודע מה תראה", היא אומרת. "אתה גם לא יודע מה יהיה הטריגר אצלך. יש לאנשים איזה סרטון אחד שלא יצא להם מהראש. ואתה לא יודע מה זה יהיה לפני שתראה את זה. התקשורת לא מראה את הסרטונים האלה".

"אני כן רוצה שיעבור המסר להורים שחדשות זה מה שמרגיע אותם – שהם לא יכולים להרשות לעצמם להיות עם טלוויזיה פתוחה כל היום כשהילדים שלהם שם", היא מוסיפה "כי להם זה בוודאות לא עושה טוב, בטח בלי תיווך ודיבור וסדר במידע. אז אם אתה הורה שמכור לחדשות – אתה צריך למצוא לעצמך דרכים אחרות".

"התקווה מתה אחרונה"

מה ניתן לעשות כדי לשמור על הנפש מפני פגיעה קשה במיוחד? ראשית, אומרת דניאלס, יש להיות מודעים לכך שחשיפה לתכנים עלולה לגרום לנזק. דרך נוספת היא פשוטה וטכנית בעיקרה – להיעזר באמצעים טכנולוגיים, למשל ביטול ההורדה האוטומטית של הסרטונים. "גם אנשים מודעים מקבלים דברים שהם לא רוצים. אנחנו רואים בעל כורחנו".

"דבר נוסף הוא להיות במודעות לעצמנו, למה מגביר את החרדה ומה מפחית אותה. כי על מה שקורה בחוץ אנחנו לא יכולים לשלוט, אבל אנחנו יכולים לבחור מה נכנס למרחב הנפשי שלנו". לדבריה, כפי שאנחנו מנסים להקפיד על שעות השינה שלנו ועל אוכל מזין או פעילות גופנית, כך אנחנו צריכים להקפיד על המראות שאנחנו צורכים.

"התקווה מתה אחרונה והיא בונה חוסן. חשוב שנדגיש את זה בדיבור פנימי מיטיב לעצמנו וגם לילדים – כל יום שעובר אנחנו נהיה במקום טוב יותר ונתמודד ונתגבר ביחד"

גם גיגי מסכימה שהדבר הראשון הוא החלטה ומודעות של כל אדם. "דרך התמודדות אחת היא להחליט שאני צופה מספר מוגדר של פעמים ביום בחדשות, לזמן מוגדר, ועדיף לקרוא או לשמוע ולא לראות", היא אומרת. "אפשר למחוק את האפליקציות לכמה שעות, תמיד אפשר להחזיר. אני עם הילדים שלי אומרת – בואו נעשה תרגיל שמוחקים את הטיקטוק לשעה. כשאנחנו מוחקים מהטלפון, זה דורש פעולה יותר מורכבת לחזור לזה וזה מאפשר מרווחי זמן נקיים".

דרך חשובה נוספת בעיני גיגי היא פעילות אלטרנטיבית לצפייה בחדשות. "הרבה אנשים נמצאים בחוסר מעש בימים האלה, אז צריך למצוא פעילות אלטרנטיבית. זה לא חוכמה להגיד מה לא, צריך גם למצוא מה כן. זה לא חייב להיות דבר גדול, זה יכול להיות לבדוק מה שלום השכנים או להרים טלפון לסבתא, כדי להיות מסוגלים להיכנס ולצאת מצריכת החדשות".

דניאלס מבקשת לסיים את השיחה בנימה אופטימית: "התקווה מתה אחרונה והיא בונה חוסן. חשוב שנדגיש את זה בדיבור פנימי מיטיב לעצמנו וגם לילדים – כל יום שעובר אנחנו נהיה במקום טוב יותר ונתמודד ונתגבר ביחד. למרות מה שזועקים בעיתונים – אנחנו לא מדינה בפוסט טראומה. אנחנו עדיין בתגובת דחק חריפה, שהיא צפויה וטבעית ובעזרת המשאבים הפנימיים שלנו ותמיכה חיצונית נוכל להתמודד. ומי שזקוק לטיפול מקצועי צריך לא להסס לפנות".