ערכת שאלות לפוליטיקאים
תפריט
תפריט
תפריט
תפריט
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
"אם ביום רגיל יש תמיד שיחות שממתינות בסבלנות אבל בכמות קטנה, ביומיים האחרונים אני מדברת עם אנשים ורואה עשרות שיחות בהמתנה כל הזמן, אבל כל הזמן", מספרת ענבל פרלסון, מתנדבת ותיקה בקו החם של ער"ן (עזרה ראשונה נפשית בטלפון), "יש המוני פונים חדשים, וכולם במצוקה נוראית. יש לנו פי ארבעה אנשים על הקווים 24 שעות ביממה, וזה לא קרוב להיות מספיק".
אתמול היא הקדישה לכל שיחה 12 דקות בממוצע, יותר זמן מזה לא היה. "זה לא קו טיפולי", היא מדגישה, "זה מקום לפרוק ולהדהד קצת. בין הפונים יש הרבה חיילים וגם חיילות, שזה הפתיע אותי, אני לא חושבת שאי פעם דיברתי בקו החם עם חיילת. הן לא בתפקידים שהם בשיח היומיומי של סכנה ודאגה, זה לא ב-DNA של צה"ל, אבל הפעם גם הן היו בסכנה, פתאום היה מקום למה שהן עוברות. דיברתי עם שתי חיילות שהקב"ן הפנה אותן לער"ן, אמרו להן 'אי אפשר להשיג תור לקב"ן – תתקשרי לער"ן'. ההבדל הוא שקב"ן יכול לשנות הצבה, לתת גימלים, ואני לא יכולה.
"התקשר מישהו מאחד הקיבוצים, בחור צעיר שהיה בתוך הממ"ד 18 שעות ביחד עם הכלבה שלו כשדופקים לו על החלון והוא בטוח במשך כל ה-18 שעות שעוד שניה רוצחים אותו. בחור בן עשרים ומשהו שהיה בדרך לטיול בים עם הכלבה ונכנס לממ"ד כי היתה אזעקה, לרגע לא חשב שישאר שם. לא היה לו מים, לא קליטה. מדי פעם התקשרו אליו לוואטסאפ והוא לא ענה כי פחד שמקשיבים לו. הוא שמע צעקות בערבית, פיצוצים, יריות. היסטריה מוחלטת.
הוא התקשר אתמול בערב, בקושי 24 שעות אחרי שיצא, מה שאומר שהטראומה כל-כך כל-כך טריה. בדרך כלל אחרי שיוצאים מאיזור האסון, או במלחמה אם יצאת משדה הקרב, צריך איזשהי הרגעה, עיטוף בשמיכות, לנוח רגע. כאן עוד אין מצב של רגיעה – אנחנו עדיין בתוך מדורה בוערת. במקום שהוא יצא ממנו יש עדיין מחבלים. אין את הרגע לנשום. הוא בקיבוץ במרכז ואמר לי שהוא לא יודע איך הוא חוזר לגור שם ואיך חוזר לקחת את הדברים שלו. אמרתי לו בקול הכי מרגיע שלי 'אתה עוד לא שם'. הוא נשוי לאישה שהיתה בשטח בזמן הזה, כל הזמן הם דאגו אחד לשניה. היא זו שהתקשרה אלי ואמרה "אני לא יודעת מה לעשות איתו, הוא לא מתפקד, בהתקף חרדה נוראי, אולי את יכולה לדבר איתו?"
אנשים מתקשרים בשביל אחרים?
"כן גם זה קורה עכשיו. היתה אמא שהתקשרה עם ילד בן 12 ששומע קולות של מלחמה בראש. לא ילד מהדרום, דווקא מהמרכז. זה גם משהו חדש: החשיפה לתכני מלחמה כל כך גבוהה, שהשיפוט של מציאות אצל ילדים ומי שהנפש שלו לא בשלה, מטושטש. הוא סיפר לי, 'אני לא ישן מיום שבת בבוקר ואני גם לא רוצה לישון כי אם אשן יכול לקרות משהו'. המידע עובר אליו מהרשתות והטלוויזיה. הצעתי לו שאם הוא שומע קולות הוא יכול לשים אוזניות עם הדרכה בלילה, אבל הוא אמר 'אני לא רוצה כי אז לא אשמע אם קורה משהו'.
"המטרה ברוב השיחות היא לנרמל את הסיטואציה. הילד אומר 'אני נורא בחרדה', ואני עונה, 'אני מאוד יכולה להבין אותך, זו תקופה עם המון המון חרדה'. לגרום לאנשים, לא בקטע של צרת רבים חצי נחמה, אבל כן להבין שאתה חלק מקולקטיב ולא משוגע – זה עוזר להפחית את השיפוט העצמי, שהוא אחד הדברים שמערערים נפשית עוד יותר בימים האלה.
התקשרה אתמול אמא של ילדה בחינוך מיוחד, הילדה בת ה-6 צווחת ברקע, הרי מערכת החינוך מושבתת, האמא מתנצלת שהיא בעולם שלה ובכאב שלה שלא קשור למלחמה. הדהים אותי ביומיים האלה עד כמה אנשים מרגישים ייסורי מצפון שהם ממשיכים במאבקים היומיומיים הרגילים שלהם.
אמרתי לה, 'זה שיש מלחמה לא מטשטש את הקשיים שלך'. השיפוט העצמי חזר אתמול בכל השיחות. חיילת בהתקפי חרדה נוראיים אומרת לי 'אבל אני אפילו לא הייתי בקרב'. אישה שפונתה מהבית שלה בגבול לבנון – פינו שם הכל – השאירה מאחור את החתולים. היא התקשרה אלי בבכי היסטרי 'אני לא יודעת איך להסביר, הם חלק מהמשפחה' ואז נכנסה למעגל של 'איך אני מעיזה לדאוג לחתולים כשאנשים פה מתים' וחוזר חלילה.
רק אתמול שמתי לב לזה. בדרך כלל הפונים נותנים רק מקום לכאבים שלהם, לפחדים שלהם, אתמול היה מאוד חזק – ׳איך אני מעזה לפחד׳. אפילו הילד עם הקולות אומר לי 'אני בכלל לא בעוטף עזה'. צריך כל הזמן לחזור ולהגיד שזה ממש ממש ממש בסדר וזה נורמלי ולא צריך להיות קטוע רגל בשדה קרב.
היו שלוש שיחות אחת אחרי השניה מנשים שהן עצמן מטפלות, שוב עם איזו התנצלות כזו, שאני אמורה להיות מטפלת איך אני מתפרקת ככה, ולא מצליחה לאסוף את עצמי. אחת מהן התאלמנה באירוע בטחוני, וכל הפוסט טראומה עולה. צריך להזכיר: גם לאנשים חזקים יש רגעים חלשים. לכל אחד במציאות הישראלית יש נקודה שמזכה אותו במדבקה של פוסט טראומטי. זה שעכשיו מתרחשת טראומה למישהו אחר, לא אומר ששלך לא תרים גם את הראש. זה נורא טבעי.
היומיום שלנו הוא שביר, העמידות כמעט לא קיימת, ואז קורה כזה דבר ואין לך חוסן להתמודד איתו. כולנו. אתה צריך לגייס כוחות ממקום שאתה לא יודע אפילו מה הוא. המטפלות עצמן צריכות עזרה כדי להיזכר בחוסן".
ואת, מה איתך? מי מטפל במי שמטפל במטפלות?
"כל הזמן מציעים לנו שיחות, ויש מערך תמיכה למתנדבים. מעודדים אותנו להגיע לסניפים, לדבר ולהתייעץ, לא להיות לבד בבית עם השיחות. על עצמי קשה לי להגיד כרגע, אולי עוד נצטרך. זה לא יום אחרי יום, זה שעה אחרי שעה. עדיין יש אזעקות, הכל עוד ממשיך".
היו מצבים שלא ידעת מה להגיד?
"אתמול בשיחה האחרונה בכיתי. זו היתה בחורה צעירה שסיפרה שאמא שלה נהרגה לפני זמן קצר בתאונה, הם עדיין באבל, ויום לפני העלייה לקבר קראו לאחיה, לוחם, להגיע ליחידה בעזה בדחיפות. היא אמרה לי 'אני כל כך רוצה את אמא שלי כרגע'. היו לי דמעות ואמרתי לה 'אני כל כך רוצה לחבק אותך'. ושוב, הייסורי מצפון האלה גם אצלה, שאחיה בסדר וחי, אז איך היא יכולה להרגיש ככה כשיש המוני הרוגים ופצועים".
את אומרת שכולנו שבריריים כל כך
"ומצד שני מה שמדהים זה ההתגייסות המטורפת הזו. חזרנו אתמול מהצפון ואת רואה בכל בסיס בדרך, קילומטרים של מכוניות חונות של מילואימניקים שפשוט עלו לאוטו ובאו. לכל אורך הכביש הראשי, אנשים הלכו שעה ברגל. צריך לזכור שגם במצבים הכי קשים, מתגלה כוח, ותמיד אפשר לפנות לעזרה".
מוקד ער"ן בטלפון מאויש 24 שעות ביממה. מספר הטלפון הארצי הוא 1201
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
מול הכוחות הגדולים שמנסים להשתיק אותנו, היום יותר מתמיד אנחנו צריכים אותך איתנו!
