אמא שלי נפטרה מסרטן. איש לא אמר לנו שיכול להיות קשר לזיהום מאזור התעשייה בעיר

כשהגיעו לאשדוד בשנות השבעים, ההורים שלי גרו בשיכוני אשטרום, כיום בצפון-מזרח העיר. לאחר מכן הם עברו קצת מערבה, לרובע א'. כשהתבססו יותר, קנו בית בחלק הדרומי של העיר, ברובע י"א. הרבעים (כלומר, שכונות) הראשונים באשדוד הם הצפוניים, הקרובים ביותר לאזורי התעשייה והמפעלים. באשדוד שאני גדלתי בה – מי שיש לו כסף עובר דרומה, או לפחות מערבה, ליד הים.

ועם זאת, אשדוד זקוקה לצפון שלה. אבא שלי עבד בתחנת מוניות שעשתה שליחויות לבתי הזיקוק ולנמל אשדוד, ואז נעשה הבעלים של התחנה הזו. אמא שלי עבדה כפקידה במשרד האוצר שפיקחה על עמילי מכס ויבואנים אישיים, והמשרד שלה היה בבניין שנקרא הפורום, סמוך לאזור התעשייה.

בחופשות מבית הספר היא היתה מביאה אותי למשרד שלה, שם הייתי קורא ספרים או מצייר בזמן שהיא ניהלה שיחות טלפון, שבהן דיברה על ביקורי פתע שערכה ליבואנים, ועל מה שמצאה שם שלא היה אמור להיות.

היה לה שיער נפוח עם גוונים בהירים ומשקפיים מרובעים גדולים. "אתה הבן של ויויאן", אמרו לי אנשים במשרדי המכס, חלק מהם בשאלה, חלק מהם מציינים עובדה. היה קל להבחין בדמיון בינינו – אולי בגלל האף הרחב, אולי בגלל המבט הרציני והמרוחק שיש לנו כשנמאס לנו מחברת אנשים ואנחנו רוצים כבר ללכת הביתה. בכל מקרה, אף אחד מהקולגות של אמא שלי לא גר בצפון אשדוד. בצפון עובדים ובדרום חיים – אלה היו גבולות המעמד הפקידותי שהכרתי.

כשהייתי בן 11, אמא שלי חלתה בסרטן השד. היא הניחה שזה בגלל טיפול הורמונלי שלקחה לדחיית תום הווסת. אין ודאות מדעית לגבי הסיבה לסרטן שלה. ובכל מקרה, לאחר טיפולי הקרנות וכימותרפיה, הסרטן היה בנסיגה.

במשך 23 שנה היא חיה ללא סרטן, עד שחלתה בשנית בסרטן השד. הפעם, התיאוריה של רופאה במשפחתי היתה שטיפולי ההקרנות האגרסיביים שאמא שלי קיבלה היו מסרטנים. אף פעם לא עלתה בדעתנו האפשרות שהסיבה למחלות של אמא שלי עשויה להיות הקירבה של אשדוד לחומרים מסוכנים.

"מפעלים באשדוד נמצאים בדירוג של המפעלים המזהמים בארץ", אומרת חברת מועצת עיריית אשדוד, שרון מרק. אני לא ממש ידעתי שזה ידוע. לא זכרתי אמת מוחלטת כלשהי לגבי איכות האוויר באשדוד. "לא מריחים את המזהמים שנפלטים באזורי התעשייה הצפוניים", מסבירה שרון. "לרוב החומרים אין ריח ואין להם צבע".

חזרה לעיר כדי לשנות אותה. חברת מועצת עיריית אשדוד, שרון מרק (צילום: אבי רוקח)

שרון שמחה לשמוע שגם אני מאשדוד. היא ואני גדלנו באותו רובע דרומי והלכנו לאותו בית ספר, ברובע אחר וצפוני יותר. לפני כמה שנים היא עזבה למרכז תל אביב, אך היה לה "ממש קשה להתנהל, הצפיפות, העומס, לקחת לגני הילדים ולהחזיר". היא ובעלה החליטו לחזור עם ארבעת ילדיהם לאשדוד, שם יש "מרווח, חניה, בית, נוחות".

אני מכיר את ההבדל בין הצפיפות המרכז תל אביבית למרחב הדרום אשדודי ששרון מדברת עליו. מאז שעברתי לאזור גן מאיר, לפני שלוש שנים, אני מסתכל לפעמים על האבות בני גילי שדוחפים ביד אחת עגלה שאליה קשור כלב ובתוכה מצחקקת תינוקת, בזמן שהם מחזיקים כוס קפה ביד השנייה, ומנהלים שיחות עבודה באזניות עם מיקרופון אלחוטי.

הצורך להיות בכמה מקומות בבת אחת הוא צורך מאוד תל אביבי. ואולי זאת פריבילגיה תל אביבית: לחיות בקהילה שמאפשרת לך להיות בכמה מקומות בו זמנית. בכל מקרה, אני נשארתי בתל אביב ושרון חזרה לעיר הולדתנו. כשחזרה, היא הקימה מפלגה, התמודדה על מקום במועצת העיר, והתמנתה לסגנית ראש העירייה. "רציתי להביא לאשדוד את מה שאני אוהבת בתל אביב".

שרון חזרה כדי לשנות את אשדוד. "באשדוד אנשים לא מרגישים שייכים", היא אומרת, "בעיקר בגלל ניכור גדול של הרשויות ואי אמון מצד התושבים". היא מדברת על הסיבה שבגללה כמעט ואין אקטיביזם סביבתי באשדוד, אבל אני חושב שזה אולי מתחבר לחוויה של להיות אשדודי. החברים הכי טובים שלי עד היום הם מאשדוד, אך אף אחד מאיתנו לא גר שם. נשארנו נאמנים אחד לשני, אבל לא לעיר שבה גדלנו.

בעיה עמוקה ומערכתית

מה זאת בעצם נאמנות לאשדוד? זאת שאלה שעומדת בלב דיון שמשפיע על האוויר שהתושבים נושמים, ועל הבריאות שלהם. לפי העיתונאית יעל געתון מ"שקוף", עיריית אשדוד מרוויחה כ-100 מיליון שקל בחמש שנים מהארנונה של "פז" בתי הזיקוק אשדוד. לפי דו"ח המשרד לאיכות הסביבה, 12 המפעלים שבתי הזיקוק נמנים עליהם פולטים יותר חומרים מזהמים משנפלטים במפרץ חיפה.

היא מספרת שהארנונה היא מלכוד מאוד גדול. האזרחים עולים לעירייה כסף – גנים, איסוף אשפה, ואילו מפעלים משלמים המון ארנונה מסחרית. געתון מחדדת שזו מציאות מורכבת, והסיפור כאן הוא לא חשד לשוחד, אלא בעיה עמוקה ומערכתית. "יש פה מורכבות שהם (נבחרי ציבור; ר"כ) רואים אותה. הכסף הולך לקופת העירייה, לא לכיס שלהם".

המורכבות הזו מביאה לכך שגורמים בעלי כוח בעירייה רואים בצורה ברורה את התועלת הכלכלית שעולה מהמפעלים, ולא ברור אם הם מקדישים מחשבה לנזק הסביבתי, הבריאותי והכלכלי שהם מסבים.

בזכות עבודתה של געתון, הגעתי למסמכי ועדת התכנון שדנה בבקשה של עיריית אשדוד להרחיב את אזור התעשייה הצפוני. הרגולטור מבקש גודל שטח ואישורי בנייה; המציגים הם העירייה ומשרד אדריכלים; הנושא הסביבתי הוא מגבלה שמושתת עליהם.

כשיושב ראש ועדת התכנון שואל את נציג העירייה, "אם אנחנו הולכים להקים פה איזה שהוא מוקד מאוד משמעותי שמייצר הפרעה וסיכונים וריחות", הנציג, אייל דוידוביץ', עונה לו: "אם זה מה שנקרא המחיר שאנחנו צריכים לשלם, אפשר שם לאשר לוגיסטיקה אחסנה".

רועי גבאי, תושב יבנה, הסמוכה לאזור התעשייה מצפון, קרא תיגר על ההנחה שהמפעלים יעמדו בהנחיה להשתמש בשטח רק לאחסנת חומרים לא מזהמים, ושאל: "איך מייצרים פה מנגנון שבאמת מגביל את (התוכנית; ר"כ) המאושרת… אני מבקש להיכנס לסוגיית תעשיות מזהמות". יושב ראש ועדת התכנון, עודד פלוס, ענה לו: "אנחנו לא יכולים. זה לא מנדט שלנו".

לפי חברת המועצה שרון מרק, "מי שאחראי על הפיקוח והאכיפה הוא המשרד להגנת הסביבה, שהוא בלי שיניים, המדיניות רופפת. איגוד ערים לאיכות הסביבה הוא הזרוע הביצועית. אבל הוא ממומן גם על ידי המפעלים, והוא נתון לכוחות פוליטיים בעירייה. זה גוף מקצועי, אבל הוא לא יכול לעשות מהלכים. אנחנו חיים בתווך זיהומי כלשהו, ולא יודעים".

מאבק הישרדות

יש אנשים שעבורם המאבק הזה הוא כבר מאבק הישרדות. אחת מהן היא רעות כהן, שגרה בחלק של יבנה הקרוב למפעלים של אשדוד. "קנינו דירה במסגרת מחיר למשתכן", היא אומרת, "ומאוד התרגשנו להיכנס לבית משלנו".

אבל אז תושבי שכונת נאות שמיר, שבה רעות גרה, דיווחו על ריחות עזים שנכנסו לדירות, ועל תסמינים כמו כאבי ראש. תושבת אחת דיווחה לתוכנית "הזמן הירוק" בכאן11 שלפעמים היא שמה את הכרית מעל לראש, רק כדי לא להריח את האוויר בבית שלה.

רעות פנתה לארגון מגמה ירוקה, שהזמין אותה להשתתף בסמינר מארגנים קהילתיים. היא דירבנה תושבים לפנות לגורמים במשרד לאיכות הסביבה ובאיגוד ערים דרום יהודה. "בהתחלה הגיעו תשובות שהנושא בבדיקה. מהר מאוד הגיעו תשובות בעלות נוסח אחיד, מפורט ומכובד, אך לא כזה שמשיב על השאלות שהכי הטרידו אותי – מה יש באוויר? ומתי זה יטופל?"

במקביל, רעות ניסתה לפנות למומחים נוספים בתחום, אך יועצים סביבתיים אמרו לה שהם עובדים רק עם גופים ממסדיים, כמו העירייה. מומחית אחת דירבנה אותה להמשיך לתעד את הריחות, וכן את כיווני הרוח בכל פעם שהריח מופיע. "מאבק כזה לוקח להרבה מאוד כיוונים – לגייס את הרשות המקומית, להפעיל את המשרד להגנת הסביבה, להתייעץ עם מומחי איכות סביבה, לפנות לארגונים ירוקים… על הכל צריך לרוץ במקביל".

לחנך אנשים ולבקש מהם לעשות את העבודה שלהם זה דבר שדורש המון אנרגיות. הפרויקט האישי של רעות ביבנה להגן על השכונה שלה משתלב עם הפרויקט הפוליטי של שרון מרק באשדוד ועם הפרויקט העיתונאי של יעל געתון, שמכינה "מפת מזהמים" באתר "שקוף", ומתעדת בה נזקים סביבתיים.

לחצו כאן למפת המזהמים האינטראקטיבית:

העבודה הזו נדרשת, כי הרשויות שמחזיקות במנדט לנטר את הזיהום מתלוננות על מחסור בכוח אדם, או שהן מעדיפות לא לסכן את היחסים עם המפעלים המזהמים, או שהן טוענות שהמנדט בכלל לא בידיהן.

כל הילדות שלי הייתי באשדוד. חלק ניכר ממנה הייתי עם הוריי במקומות העבודה שלהם בצפון העיר. אין לי מושג אם הנוכחות הזו השפיעה על הבריאות של אמא שלי או על האסתמה הכרונית שלי. אני כבר לא באשדוד, אבל כשראיתי בכתבה של יפעת גליק ילד אשדודי שמסתובב עם משאף אסתמה, הרגשתי פתאום זעזוע.

יש משהו משותף בינינו, שהלוואי ולא היה. שנינו גדלנו בעיר שרק העובדה שיש בה נמל היא כבר תואנה לשינוע חומרים מסוכנים ולפליטתם אל האוויר והמים. גם אמא שלי הזדקקה למשאף אסתמה יותר ויותר, כשגססה מסרטן ובחרה לעשות זאת בביתה באשדוד, עיר שאותה אהבה כל כך. המשאף הזה לבדו הזכיר לי כמה אפשר לאהוב מקום אחד, אפילו שאין בו אוויר.

*

הטור פורסם במקור באתר "שיחה מקומית"