בשורות טובות: מרבית עותרי חופש מידע ניצחו השנה בבתי המשפט

| רבקי דב״ש |
משרדי הממשלה ורשויות השלטון – המקומיות והארציות – מחזיקים בידיהם מידע שנוגע לחיים של כולנו. על פי חוק חופש המידע, הרשויות חייבות לענות לפניות ושאלות של אזרחים המבקשים מידע. אולם פעמים רבות אזרחים וארגונים נתקלים בסירוב לענות לפניות שמבקשות מידע. מנתונים שאספתי על החלטות בתיקי חופש המידע בבתי המשפט בשנה האחרונה עולה כי במרבית המקרים בהם המבקש התעקש לעתור לבית המשפט נגד רשות שלא השיבה לו או סירבה לתת לו מידע – היה לו סיכוי גבוה לנצח ולגרום לרשות לשחרר את המידע כתוצאה מהגשת העתירה. 

חוק חופש המידע קובע כי כל אזרח או תושב יכול לפנות כדי לקבל מידע מרשויות ציבוריות. הרשויות מחויבות לספק את המידע אלא במקרים חריגים כגון פגיעה בבטחון, פגיעה בפרטיות, הצורך להשקיע משאבים רבים באיתור המידע ועוד. החוק קובע מסגרת זמנים ברורה. מלכתחילה הרשות נדרשת להשיב תוך 30 יום, אולם יכולה להאריך את המועד בתנאים מסוימים – ובתנאי שהודיעה למבקש בכתב ובאופן מנומק – עד ל-120 יום. 
כאשר הרשות אינה משיבה (אי מתן מענה) או מסרבת למסור את המידע שלא על פי הוראות החוק, המבקש יכול לפנות ולהגיש עתירה לבית המשפט. העתירה נדונה בבית המשפט המחוזי, בשבתו כבת משפט לעניינים מינהליים. 

יותר ממחצית ההחלטות אינן גלויות

ב-1 ביולי 2019, התחלתי לעקוב אחר פרסום החלטות בתי המשפט בעתירות חופש מידע המפורסמים במערכת נט המשפט של הנהלת בתי המשפט. בחלוף שנה מתחילת איסוף ההחלטות, בחנתי את הנתונים. 
במהלך התקופה הצלחתי לאסוף מידע בנוגע ל-210 החלטות מסיימות הליך (פסק דין או החלטה אחרת). מכיוון שבשנה האחרונה לתפקידי כראש היחידה הממשלתית לחופש המידע (שנת 2018) ניתנו 308 החלטות מסוג זה, הנחתי כי ישנם נתונים שאינם נגישים לי. לשם השלמת הנתונים נעזרתי בגיא זומר ובאנדי וורמס, היוזמים של פרויקט "תולעת המשפט" – מיזם להנגשת תיקי בתי המשפט – אשר איתרו מעל ל-400 תיקים שסווגו על ידי המערכת כתיקי "חופש מידע". לאחר הצלבות נוספות, והשלמת מידע מעמותות שהן העותרות העיקריות בתיקי חופש מידע (עמותת עורכי דין לקידום מינהל תקין, התנועה למען איכות השלטון, התנועה לחופש המידע ועמותת הצלחה), הגעתי לבסיס נתונים של 474 החלטות ב-466 תיקים, וזאת מכיוון שבשמונה תיקים התקבלה יותר מהחלטה אחת (לדוגמא החלטות שונות כנגד רשויות שונות באותה עתירה). 
כל הנתונים במאמר מתייחסים לתקופה שבין ה-1 ביולי 2019 ל-1 ביוני 2020. 

כאמור, מתוך 474 החלטות בעתירות שסווגו כעוסקות בחופש המידע, רק 44.4 אחוז (210 החלטות) פורסמו במערכת הנהלת בתי המשפט הגלויה לעיון הציבור. הסיבות לכך, בין היתר: חלק מההחלטות נכתבו על פתקית (אפשרות הקיימת במערכת), ואחרות נכתבו כחלק מפרוטוקול הדיון. שני סוגי מסמכים אלו אינם מפורסמים, כברירת מחדל, במערכת בתי המשפט. התוצאה: יותר ממחצית מההחלטות בעתירות חופש המידע, אינן גלויות לעיני הציבור. עובדה זו מטרידה היות והיא אינה מאפשרת לקבל תמונה מלאה על היקף העתירות לבית המשפט כמו גם לגבי ההחלטה בהן.
מרבית הרשויות אליהן הופנו העתירות היו רשויות מקומיות (62 אחוז), ולאחריהן משרדי הממשלה (כ-32 אחוז). מרבית העתירות בשנה האחרונה הוגשו על ידי עמותות (כ-67%) וכרבע מהעתירות (25%) הוגשו על ידי אנשים פרטיים.
בין העמותות שהרבו להגיש עתירות נמצאת ״עורכי דין לקידום מנהל תקין״, הפועלת להגביר את המנהל התקין בשלטון המקומי, בעיקר ברשויות ערביות, ועושה שימוש בחוק חופש המידע על מנת לחשוף ליקויים בפעולתן. עמותה זו הגישה במהלך השנה שנבחנה כ-48 אחוז מסך עתירות חופש המידע. היות וכמעט כל העתירות שהגישה (למעט ארבעה) היו נגד רשויות מקומיות, עמותה זו משפיעה באופן ניכר על אופי העתירות בתחום חופש המידע במיוחד ביחס לתמונת המצב בשלטון המקומי.

הרשויות נכשלות – העותרים מנצחים

בחינה של תוצאות ההליך השיפוטי חושפת את הצלחת העותרים בתחום זה – כתמונת מראה לכשל של הרשויות, במיוחד בשלטון המקומי, ביישום הוראות חוק חופש המידע: כמעט שני שליש מהעתירות התקבלו על ידי בית המשפט באופן מלא או חלקי. 
עוד ב"שקוף":

• טעיתי, עם נתניהו אי אפשר לנצח את השחיתות
• מחדל המינויים שמסכן את המדינה
• הממשלה העבירה תקציב בלי להעביר תקציב

תוצאות ההליך השיפוטי נחלקות לשלוש קטגוריות: העתירה התקבלה באופן חלקי או מלא (ביהמ״ש קיבל את עמדת העותרים נגד הרשות הציבורית באופן מלא או חלקי), העתירה נדחתה (ביהמ״ש קיבל את עמדת הרשות הציבורית), העתירה נמחקה (בשל טעמים טכניים, או בגלל שעצם הגשת העתירה הובילה למענה מצד הרשות. אם המידע גלוי ובית המשפט פסק הוצאות לטובת העותרים, נדע כי העתירה היא שהובילה לטיפול ראוי יותר בבקשת חופש המידע).
בעתירות שהיו פתוחות בפני סיווגתי את תוצאות ההליך בעצמי. בתיקים שלא פורסמו, ונאספו על ידי "תולעת המשפט", התוצאה לקוחה מהאופן בו הנהלת בתי המשפט סיווגה את תוצאות ההליך.
מן הנתונים עולה כי 62 אחוז מהעתירות התקבלו על ידי בתי המשפט ורק 5.7 אחוז מהעתירות נדחו. אולם, כשליש מהעתירות, 32.3 אחוז, נמחקו ויש לנו לגביהן מידע מועט. ההחלטות במרבית העתירות שנמחקו (145 מתוך 153) לא פורסמו. הדבר מקשה לנתח את תוצאות ההליך השיפוטי, ומטריד במיוחד לאור היקף העתירות שנמחקו.
עם זאת נדמה כי גם בחלק לא מבוטל מן העתירות שנמחקו הפנייה לבית המשפט התקבלה לטובתו של העותר. לאחר השלמת מידע ביחס ל-50 החלטות מסוג זה, עלה כי ב-31 מהן הוטלו הוצאות לטובת העותרים, כלומר שהעתירה היתה מוצדקת בעיני בתי המשפט. כמו כן, מצאתי עוד 17 תיקים שבהם ההחלטות היו בעד העותרת, אולם הוחלט שלא לפסוק הוצאות. בשתי החלטות בלבד מתוך העתירות שנמחקו והמידע לגביהן הגיע לידי, בית המשפט התבטא או פסק כנגד העותרת.
ככל שהתמונה הזו משקפת את המציאות גם לגבי יתר 103 העתירות שנמחקו, היקף ההצלחות של עותרים בבתי המשפט כנגד רשויות על אי קיום הוראות חוק חופש המידע, גבוה במיוחד.

ניתן לבחון את הצלחת העתירות בתחום חופש המידע גם על בסיס פסיקת ההוצאות בהליך. בשל בעיית הנגישות למידע, יש בידי נתונים אודות 339 החלטות, שהן 71.5% מכלל ההחלטות בשנה שנבחנה. על פי הנתונים, ב-269 מקרים (79 אחוז מהמקרים בהם נפסקו הוצאות) ההוצאות נפסקו לטובת העותרים. רק ב-11 מקרים, כ-3 אחוז מכלל ההחלטות בהן נפסקו הוצאות, הן נפסקו כנגד העותרים. ב-59 מקרים (כ-17 אחוז) הוחלט שלא לפסוק הוצאות, אולם מקריאת ההחלטות עולה כי למעט במקרה אחד, העתירות הסתיימו לטובתם של העותרים.
בשורה התחתונה: מניתוח נתוני פסיקת ההוצאות בעתירות ניתן להסיק כי בעתירות לגביהן יש לנו מידע, מרבית ההחלטות, באופן מובהק (כ-96 אחוז), נפסקו לטובת העותר.

למה צריך להגיע לבית משפט?

על אופי עתירות חופש המידע, ניתן גם ללמוד מהיקף העתירות שנדרש לקיים בהם דיון בפני השופט. בהליך מינהלי ניתן לקבל הכרעה שיפוטית בתיק גם ללא קיום דיון בפני השופט. 
כאמור, חוסר השקיפות ופרסום המידע האחיד לגבי תיקי בתי המשפט ותיקי חופש המידע בפרט, מקשים עלינו לקבל מידע מספק. אולם, ניתן להתרשם מהנתונים שהשגנו, במקרה זה בנוגע ל-199 החלטות, על האופי הייחודי של עתירות חופש מידע.
מהנתונים עולה כי רק ב-29 מקרים (כ-15%), נדרש דיון אצל השופט.
נתון זה מעלה ספק האם המחלוקת בין העותר לבין הרשות הציבורית היתה צריכה להפתר בבית המשפט או שישנן דרכים אחרות, יעילות וזולות יותר הן לעותר והן לרשות, להגביר את הציות של הרשויות הציבוריות להוראות החוק.

בנוסף, בחנתי גם את העילה הראשונית לפניה לבית המשפט. מתוך 180 החלטות לגביהן היה לי מידע בנושא, ב-83 אחוז מהעתירות הפניה לבית המשפט נעשתה מכיוון שהרשות כלל לא השיבה למבקש המידע. בעתירות אלו אחוזי ההצלחה של העותרים גבוהים ביותר, והם משתקפים הן בתוצאות ההליך והן בפסיקת ההוצאות. מהנתונים (החלקיים) שבידי עולה כי 98.7 אחוז מעתירות על אי מתן מענה התקבלו על ידי בתי המשפט.

בין הממשלה לרשות המקומית

בניגוד לממשלה, בה קיימת היחידה הממשלתית לחופש המידע המסדירה את פעילות הרשויות בתחום וניתן לפנות אליה בהגשת תלונה על אי מתן מענה, אזרחים שמבקשים מידע מהשלטון המקומי ולא נענים, יכולים לקבל סעד רק מבית המשפט. 
הדבר ניכר גם כאשר משווים את תוצאות ההליכים נגד הממשלה אל מול אלו המתנהלים נגד רשויות מקומיות. כ-96 אחוז מהעתירות שהוגשו נגד רשות מקומית – התקבלו. רק 1.6 אחוז נדחו. לעומת זאת, בעתירות נגד הממשלה, רק כ-23 אחוז מהעתירות התקבלו וכ-12 אחוז – נדחו. החלק הארי של העתירות נגד הממשלה – 72.3 אחוז – נמחק.

מחיקת עתירה מעידה לא פעם על כך שהעותר קיבל את מבוקשו בעקבות הפנייה לבית המשפט. מהנתונים ניתן ללמוד כי, לפחות על פניו, הממשלה משתדלת לקדם הבנה או תיקון בעתירות חופש מידע עוד בטרם הן מגיעות למיצוי ההליך השיפוטי ומתקבלת החלטה – מה שאינו מתקיים ברשויות המקומיות.
מהנתונים עולה כי הרשויות המקומיות נוטות להפריותר אתהחוק ולא לענות כלל על בקשות חופש מידע בהיקפים גדולים יותר מאשר משרדי הממשלה. כ-96 אחוז מהעתירות הוגשו במהלך השנה נגד רשויות מקומיות מסיבה של אי מענה לפניה לבקשת מידע, וזאת לעומת כ-39 אחוז מהעתירות שהוגשו נגד משרדי ממשלה. ניתן להסביר את הפער בין הארצי למקומי גם בכך שלרשות אזרח או תושב המבקש לטפל באי מתן מענה על ידי הממשלה עומדת האפשרות לפנות ליחידה הממשלתית, דבר שפעמים רבות מייתר את הצורך בפנייה לבית המשפט ואינו קיים כלל כשמדובר ברשויות מקומיות

להשקיף את החלטות בית המשפט

קיים כשל באופן פרסום הנתונים על ידי בתי המשפט בהחלטות בעתירות חופש המידע. קשה ללמוד, לקבוע מסקנות ולהפיק לקחים כאשר מידע רב אינו מפורסם ונגיש לציבור ורמת השקיפות כל כך נמוכה. 
הנהלת בתי המשפט, והשופטים היושבים בדין צריכים לפעול על מנת להנגיש את נתוני עתירות חופש המידע כדי שניתן יהיה לשפר את תחום השקיפות השלטונית, החשוב לשמירה על מנהל תקין. בלי מידע קשה מאוד להפיק מסקנות ולהתקדם.